חפץ (מחזה)

חֵפֶץ
כתיבה	חנוך לוין
מדינה	ישראל
הצגת בכורה	מרץ 1972, תיאטרון חיפה
מספר מערכות	2
שפה	עברית

חֵפֶץ הוא מחזה בן שתי מערכות מאת חנוך לוין משנת 1972. המחזה, שנדחה על ידי "התיאטרון הקאמרי" ו"הבימה", הועלה בתיאטרון חיפה והיה להצלחתו הגדולה, הביקורתית והקופתית, הראשונה של לוין.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנת 1972 עודד קוטלר, המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, נסע לתל אביב כדי לשוחח עם המחזאי והבמאי חנוך לוין. באותה עת לוין היה במאי מנודה עקב המהומה שנוצרה לאחר שהעלה את "מלכת אמבטיה". הוא חי בתנאי עוני, ואף תיאטרון לא היה מעוניין ביצירותיו^[1].

קוטלר החליט להעלות בתיאטרון חיפה מחזה של לוין, על אף התנגדות הוועדה האמנותית של התיאטרון, שחששה שאירוע כזה ירתיע את המנויים. החששות התבדו, וההצגה זכתה להצלחה.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מתחיל שבועיים לפני חתונתם של פּוגרָא ווַרשביָאק. הוריה של פוגרא, טיגלך וכלמנסע, יוצאים לבקר את בתם וארוסה. חפץ, לא יוצלח, קרוב משפחה רחוק שלהם, מתגורר בביתם זה 17 שנה. חפץ נעלב מאוד מכך שהודיעו לו על החתונה זמן קצר מראש ובדרך אגב ומציק להם. בתגובה, טיגלך (שמצידו מושפל על ידי אשתו ובתו), יוזם מחזה קומי שבו הוא וכלמנסע מציגים בפניו את סיפור חייו בצורה קומית, ובו חפץ מוצג כדמות נלעגת. פעם הוא מוצג כמציצן שמנסה להציץ לכלמנסע העירומה דרך חור המנעול ופעם אחרת מציגים אותו כמי שלא נוקף אצבע כשאימו על ערש דווי. חפץ בייאושו מחליט לקפוץ מהגג ביום חתונתה של פוגרא.

פוגרא מתייחסת בהתנשאות אל הוריה ואל בעלה ורשביאק המתרפס אליה ומעריצה בצורה עיוורת. כל הדמויות לועגות לחפץ ומשפילות אותו, למעט חנה צ'רליץ' המלצרית בבית הקפה. חפץ מזמין את חבריו וקרוביו לצפות בהתאבדותו. אדש-ברדש, חברו של חפץ, היפוכונדר החדור רחמים עצמיים, מבקש את ידה של חנה המלצרית לאחר התלבטויות רבות, וזו נענית מיד. אך לבסוף היא חוזרת בה מההחלטה להינשא, כשהיא נוכחת לדעת עד כמה הוא מעורר רחמים.

חפץ מצפה שיניאו אותו מהתאבדותו, אולם להפך, כולם מעודדים אותו לכך. וכשמגיע הרגע להתאבד, הוא אינו מוצא אומץ לכך ומתחרט, אבל פוגרא הנוכחת במקום דוחפת אותו מהגג.

הצלחת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון לבועז כהן אמר קוטלר: "ההצלחה הרקיעה שחקים, שמעה של 'חפץ' יצא ורבים צבאו על דלתות התיאטרון, ישבו על המדרגות, עמדו במעברים, נתלו על מעקים. היסטריה. לא ידעתי שאפשר לשאוג כך מצחוק במהלך הצגה ולהריע ממושכות כל כך בסופה, בקידת השחקנים לקהל. ההימור שלי על חנוך היה נכון."^[1]

המחזה זיכה את לוין בפרס נשיא המדינה לספרות לשנת תשל"ב; אולם לוין סירב לקבל את הפרס מידי הנשיא זלמן שזר, וכתב לו: "לאחר פרסום ברבים על מורת-רוחך מהענקת הפרס על שמך עבור המחזה "חפץ"... כפי שנמסר, נעוצה הסיבה בהצגתי הקודמת "מלכת אמבטיה". לפיכך, אני רואה לי לכבוד לשחרר אותך ממעמד הפגישה עמי ומוותר על הפרס".^[2] המחזה נכלל בתוכנית הלימודים הישראלית בספרות עברית וכללית של משרד החינוך לחטיבה העליונה^[3].

המחזה בדפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפץ: מחזה בשתי מערכות, תל אביב: ספרי סימן קריאה, / מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1972.
מחזות 1 - חפץ ואחרים, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד.

חפץ בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. תיאטרון חיפה – הצגת בכורה: מרץ 1972

יוצרים: בימוי – עודד קוטלר, עיצוב תפאורה – רות דר, מוזיקה – אבל ארליך.
בהשתתפות: נתן מייזלר - טיגלך; מרים גבריאלי - כלמנסע; לאורה ריבלין - פוגרא; אילן תורן - ורשביאק; אמנון מסקין - חפץ; מרדכי בן-זאב - אדש ברדש; הלן קופילביץ' - חנה צ'רליץ'; גדליה בסר - שוקרא.

2. תיאטרון הקאמרי - הצגת בכורה: 3 באוגוסט 1996

יוצרים: בימוי – אילן רונן, עיצוב תפאורה ותלבושות – בוקי שיף, מוזיקה – ערן דינור, עיצוב תאורה - פליס רוס.
משתתפים: חפץ - יעקב כהן, טייגלך - יוסף כרמון, כלמנסע - תיקי דיין, אדש ברדש - יצחק חזקיה, פוגרא - קרן מור, שוקרא - יונתן צ'רצ'י, חנה צ'רליץ' - מירב גרובר, ששי סעד - ורשביאק.