חרדה חברתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חרדה חברתית היא קבוצה של הפרעות חרדה שמתאפיינת בפחד, חשש או דאגה ממגוון של מצבים חברתיים או מביצוע פעולות מסוימות בפומבי. בין החרדות השייכות לקבוצה זו קיים פחד במה, פחד מבני המין השני, פחד מבעלי סמכות ועוד. לעתים אנשים סובלים מכל הפרעות החרדה הללו בו זמנית, מצב שמוגדר כ "הפרעת חרדה חברתית מוכללת". החרדה גורמת לסובלים מההפרעה להימנע מאותם מצבים, על מנת שלא לחוות את הסבל הכרוך בהם.[1] הפחד העיקרי של אנשים עם חרדה חברתית הוא שבמצב המאיים הם יושפלו או יתנהגו באופן שלא מתאים לסיטואציה, וכתוצאה מכך יחשפו ללעג או לביקורת.

שכיחות התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכיחות של חרדה חברתית מוכללת באוכולוסיה המבוגרת (מעל גיל 18) היא כ-6.8%‏‏[2], כאשר מספרם של הסובלים מחרדות חברתיות חלקיות גבוה בהרבה. כמו כן, היחס בין נשים לגברים הסובלים מההפרעה הוא 3:2 (אף על פי שרוב הפונים לטיפול בהפרעה הם גברים). רוב הסובלים מההפרעה מוגדרים כבעלי חרדה חברתית מוכללת, ואילו אצל מיעוטם החרדה ממוקדת במספר מצומצם של מצבים.

סימפטומים נפוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפטומים הגופניים של החרדה החברתית שאותם חווים הסובלים מההפרעה זהים לאלו של הפרעת חרדה רגילה, ומקורם בתגובת הילחם או ברח. סימפטמים אלו כוללים: הזעה, הסמקה, רעד בגוף, בחילה, ורעד בקול. מעבר לסימפטומים הגופניים, בדומה להפרעות חרדה אחרות, רבים מהסובלים מחרדה חברתית סובלים במקביל מהפרעות חרדה נוספות, דיכאון, דיסטימיה או הפרעה בדימוי הגוף. כמו כן, בקרב הסובלים מההפרעה יש אחוז גבוה, ביחס לשאר האוכלוסייה, של התמכרויות לאלכוהול וסמים, כנראה כתוצאה מניסיון לטיפול עצמי בחרדה.

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ה-DSM IV, כדי שאדם יאובחן כסובל מחרדה חברתית, חייבים להופיע כל הקריטריונים הבאים:

  1. פחד ניכר וממושך ממצבים חברתיים שבהם האדם חשוף לזרים או למבט בוחן. האדם חושש שיתנהג בצורה שתהיה משפילה או מביכה. ‏‏‏בילדים, הפחד הוא ממפגש עם בני קבוצת הגיל שלהם ולא רק ממפגש עם מבוגרים‏.
  2. חשיפה לחברה או לסיטואציה ביצועית כמעט תמיד מעוררת תגובת חרדה מידית או אף להתקף פניקה. בילדים, החרדה עשויה להיות מובעת על ידי בכי, התקפי זעם, קיפאון או הירתעות ממצבים שבהם מעורבים זרים.
  3. האדם מודע לעובדה שהפחד שלו מופרז וחסר היגיון. בילדים, מאפיין זה עשוי להיות חסר.
  4. האדם נמנע מהסיטואציה החברתית או הביצועית, או מפתח חרדה או מצוקה רבה בעת ההיחשפות לה.
  5. ההימנעות או הציפייה לסיטואציה, או החרדה שבזמן הסיטואציה מפריעים באופן משמעותי על שגרתו של האדם, על תפקודו בעבודה או על חיי החברה שלו.
  6. אם האדם מתחת לגיל 18, החרדה חייבת להימשך יותר מ-6 חודשים.
  7. החרדה אינה נגרמת כתוצאה מסמים, תרופות, מצבים רפואיים או הפרעות נפשיות אחרות (כמו הפרעת פאניקה, הפרעת חרדת נטישה, PDD או הפרעת אישיות סכיזואידית).
  8. התבטאות הפחד המוזכר בסעיף הראשון אינה קשורה להפרעה נפשית או רפואית אחרת (לדוגמה, גמגום או רעד אצל אדם הסובל מפרקינסון, או אכילה שונה מהרגיל אצל הסובלים מבולימיה או אנורקסיה)

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפולים בחרדה חברתית שהוכיחו עצמם כיעילים הם טיפול בתרופות, טיפול EMDR וטיפול התנהגותי וקוגניטיבי קצר מועד. מחקרים שנעשו על הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי בחרדה חברתית הראו את שיעורי ההצלחה הגבוהים ביותר[1]. קיימות מספר אפשרויות בטיפול התרופתי, תרופות נוגדות דיכאון וחרדה ממשפחת SSRI או SNRI שיש ליטול באופן רציף והשפעתם למשך כל היום, תרופות נוגדות חרדה ממשפחת בנזודיאזפינים כמו קלונקס או לחלופין חוסמי בטא כמו דרלין, להפחתת תסמיני החרדה כמו דופק מהיר הסמקה וכדומה לפני אירוע מעורר חרדה (שכיח בשימוש מידי פעם ולא על בסיס יום יומי), אפשרות תרופתית נוספת שהיא חדשה יחסית היא הורמון ששמו אוקסיטוצין המשפר יכולות חברתיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.