חרדה חברתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חרדה חברתית היא הפרעת חרדה שמתאפיינת בפחד, חשש או דאגה ממגוון של מצבים חברתיים או מביצוע פעולות מסוימות בפומבי. החרדה גורמת לסובלים מההפרעה להימנע מאותם מצבים, על מנת שלא לחוות את הסבל הכרוך בהם. הפחד העיקרי של אנשים עם חרדה חברתית הוא שבמצב המאיים הם יושפלו או יתנהגו באופן שלא מתאים לסיטואציה, וכתוצאה מכך יחשפו ללעג או לביקורת.

[עריכה] שכיחות התופעה

השכיחות של חרדה חברתית באוכולוסיה המבוגרת (מעל גיל 18) היא כ-6.8%‏‏^[1]. כמו כן, היחס בין נשים לגברים הסובלים מההפרעה הוא 3:2 (אף על פי שרוב הפונים לטיפול בהפרעה הם גברים). רוב הסובלים מההפרעה מוגדרים כבעלי חרדה חברתית מוכללת, ואילו אצל מיעוטם החרדה ממוקדת במספר מצומצם של מצבים.

[עריכה] סימפטומים נפוצים

הסימפטומים הגופניים שאותם חווים הסובלים מההפרעה כוללים: הזעה, הסמקה, רעד בגוף, בחילה גמגום ורעד בקול. בדומה להפרעות חרדה אחרות, רבים מהסובלים מחרדה חברתית סובלים במקביל מהפרעות חרדה נוספות, דיכאון, דיסטימיה או הפרעה בדימוי הגוף. כמו כן, בקרב הסובלים מההפרעה יש אחוז גבוה, ביחס לשאר האוכלוסייה, של התמכרויות לאלכוהול וסמים, כנראה כתוצאה מניסיון לטיפול עצמי בחרדה.

[עריכה] אבחנה

על פי ה-DSM IV, כדי שאדם יאובחן כסובל מחרדה חברתית, חייבים להופיע כל הקריטריונים הבאים:

1. פחד ניכר וממושך ממצבים חברתיים שבהם האדם חשוף לזרים או למבט בוחן. האדם חושש שיתנהג בצורה שתהיה משפילה או מביכה. ‏‏‏בילדים, הפחד הוא ממפגש עם בני קבוצת הגיל שלהם ולא רק ממפגש עם מבוגרים‏.

2. חשיפה לחברה או לסיטואציה ביצועית כמעט תמיד מעוררת תגובת חרדה מידית או אף להתקף פניקה. בילדים, החרדה עשויה להיות מובעת על ידי בכי, התקפי זעם, קיפאון או הירתעות ממצבים שבהם מעורבים זרים.

3. האדם מודע לעובדה שהפחד שלו מופרז וחסר היגיון. בילדים, מאפיין זה עשוי להיות חסר.

4. האדם נמנע מהסיטואציה החברתית או הביצועית, או מפתח חרדה או מצוקה רבה בעת ההיחשפות לה.

5. ההימנעות או הציפייה לסיטואציה, או החרדה שבזמן הסיטואציה מפריעים באופן משמעותי על שגרתו של האדם, על תפקודו בעבודה או על חיי החברה שלו.

6. אם האדם מתחת לגיל 18, החרדה חייבת להתמשך יותר מ-6 חודשים.

7. החרדה אינה נגרמת כתוצאה מסמים, תרופות, מצבים רפואיים או הפרעות נפשיות אחרות (כמו הפרעת פאניקה, הפרעת חרדת נטישה, PDD או הפרעת אישיות סכיזואידית).

8. התבטאות הפחד המוזכר בסעיף הראשון אינה קשורה להפרעה נפשית או רפואית אחרת (לדוגמה, גמגום או רעד אצל אדם הסובל מפרקינסון, או אכילה שונה מהרגיל אצל הסובלים מבולימיה או אנורקסיה)

[עריכה] טיפול

הטיפולים בחרדה חברתית שהוכיחו עצמם כיעילים הם טיפול בתרופות מסוג SSRI וטיפול התנהגותי וקוגניטיבי קצר מועד. מחקרים שנעשו על הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי בחרדה חברתית הראו שיעורי הצלחה גבוהים (כ-80%) ושמירה על ההישגים לתקופה של עד שש שנים, ללא טיפול נוסף.