חרדים לאומיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חרדים לאומיים (בראשי תיבות חרד"לים) או תורני לאומי הם כינויים לתת קבוצה מתוך הציבור הדתי לאומי בישראל אשר גבולותיה אינם מוגדרים בבירור. הקבוצה נחשבת לשמרנית יותר וקרובה יותר לחרדים ביחס לשאר הציבור הדתי לאומי. עם זאת, מרבית אנשיה מזהים עצמם כציונים נלהבים וחשים כלפי סוגיית ארץ ישראל השלמה מחויבות דתית. הם אינם רואים עצמם חרדים ורובם מעדיפים את הכינויים: הציבור התורני ("תורניים") או הציבור האמוני ("אמוניים"), ולעתים המונח "חרדים לאומיים" נתפס ככינוי שלילי המצביע על ניתוק מן הקבוצה המרכזית.‏[1]

היווצרות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "חרדים לאומיים" התחדש ככל הנראה בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, כאשר בוועידה של תנועת הנוער עזרא בשנת 1991, ביקשו חניכים לשנות את שם התנועה מ"תנועת הנוער החרדית בארץ ישראל" ל"תנועת נוער דתית בארץ ישראל". ראשי התנועה דנו על כך עם אישים שונים, ולבסוף התקבל השם - "תנועת הנוער החרדי לאומי בארץ ישראל" (אם כי אין זהות מובהקת בין תנועת עזרא לציבור החרדי לאומי). בשנת 2010 החליטה ועידת נוספת של התנועה לשנות את שמה ל"תנועת הנוער התורני לאומי בארץ ישראל".

מאפיינים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולותיו של הזרם החרדי לאומי אינם חדים וברורים. חלק ממאפייני הקבוצה דומים לאלה של ה"דתיים לאומיים", אולם מאפיינים אחרים דומים יותר לאלה של הציבור החרדי. דבר זה בא לידי ביטוי בהדגשת חשיבות לימוד תורה אינטנסיבי לאורך שנים, לעתים על חשבון לימודי חול.

מאפיין נוסף של הציבור החרדי לאומי הוא הדגשת הלכות הצניעות יותר מהמקובל בשאר הציבור הדתי-לאומי. הדבר מתבטא בין היתר בהפרדה בין בנים לבנות בחינוך ובתנועות נוער מגיל בית הספר היסודי, ולעתים בקיום אירועים נפרדים.

ככלל, הציבור החרדי לאומי מאופיין בהקפדה ובהחמרה הלכתית, ביחס למרבית הציבור הדתי-לאומי הכללי

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית החרדים לאומיים דוגלים ברעיון ארץ ישראל השלמה, תוך התנגדות עקרונית לוויתור על השטחים שמעבר לקו הירוק (יהודה ושומרון והגולן). חלק גדול מבני הקבוצה רואים את הציונות והקמת מדינת ישראל בתור "ראשית צמיחת גאולתנו". לאור משנתו של הרב צבי יהודה קוק הם מחזיקים בתפיסת עולם גאולית. קיבוץ גלויות, הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים נתפסים על ידם, כביטויים של התגשמות תהליך הגאולה היהודי, שבהמשכו יגיע המשיח וייבנה בית המקדש.

פלגים בתוך הזרם החרדי לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי טאו נחשב לאחד מהרבנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בציבור החרדי לאומי.

מרכז הרב ושלוחותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ישיבת מרכז הרב מזוהות ישיבת ברכת יוסף (אלון מורה), בית אל, ישיבת ניר, ישיבת הר ברכה ועוד. אנשי הזרם ביקורתיים כלפי המדינה ומוסדותיה יחסית לישיבות הקו.

ישיבות הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה זו כוללת את מוסדות הלימוד הקשורים לישיבת הר המור ומנהיגה הרב צבי טאו, והן כוללות ישיבות, כגון ישיבת שבי חברון וישיבת מדברה כעדן (מצפה רמון), ישיבת איילת השחר (אילת) ומכינות כמו אלה שבעלי ובקשת. אנשי זרם זה הקימו למעשה את המכינות הקדם צבאיות. אנשי הזרם מתנגדים לעירוב מגמות חול בתוך לימודי הקודש הישיבתיים ועל כן מתנגדים לפתיחת מכוני הוראה בישיבות. הם מחזיקים בעמדה "ממלכתית" (במלעיל), שלפיה ישנה קדושה במדינת ישראל כ"יסוד כיסא ה' בעולם" ועל כן יש להיזהר שלא לפגוע בריבונותה.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החרדים הלאומיים שולחים את בניהם לישיבות תיכוניות תורניות, אולם מעטים שולחים לישיבות קטנות לאומיות שתוכנית הלימודים שלהן אינה כוללת בדרך כלל תעודת בגרות מלאה. החל מגיל צעיר מוקדשות רוב שעות הלימוד ללימודי קודש. במקרים רבים שעות הלימודים ארוכות יותר והחופשות מותאמות ללוח הזמנים הישיבתי ולא לזה של משרד החינוך, בדומה לישיבות התיכוניות ולמערכת החינוך החרדית. דוגמה למוסדות אלו הם תלמודי התורה וביניהם "תלמוד תורה מורשה".

מוסדות חינוך המזוהים עם התורניים הם רבים, המפורסמים שבהם הם רשת בתי הספר הישיבות והאולפנות מרחביה (נועם וצביה), וכן מוסדות "דרכי נועם".

חינוך תיכוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום קיימים בציבור ה"חרדי-לאומי" שני סוגים עיקריים של מוסדות תיכוניים. "ישיבת תיכונית-תורנית" ו"ישיבה קטנה לאומית".

בישיבות התיכוניות-תורניות חומר הלימודים הוא במתכונת בה לימודי קודש תופסים את מרבית יום הלימודים אך אחרי הצהריים לומדים לימודי חול על מנת לקבל תעודת בגרות בדומה לישיבות תיכוניות רגילות, אלא שהדגש בהן רב יותר על לימודי קודש, הקפדה הלכתית והתאמה להשקפת העולם של ה"חרדים-לאומיים". בין הישיבות התיכוניות התורניות הידועות ניתן למנות את "ישיבת ירושלים לצעירים" (ישל"צ), ישיבת מצפה יריחו, ישיבת בני צבי, ישיבת דרכי נועם וישיבת למרחב.

הישיבות הקטנות-לאומיות קמו בסוף שנות ה-90 וכיום פועלות ארבע מסוגן. בישיבות מסוג זה אין כלל לימודי חול בדומה לישיבות הקטנות החרדיות. ב"ישיבת דרך-חיים" הנחשבת לאחת מארבע ישיבות קטנות-לאומיות, קיים מסלול מיוחד בו בשנה הרביעית לומדים התלמידים אחרי הצהריים ומקבלים תעודת בגרות מינימלית. הוותיקה שבהן, "מעלה חבר", הוקמה בשנת תש"ן על ידי הרב משה בלייכר.

תנועות נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות הייתה תנועת נוער בני עקיבא התנועה הדומיננטית בקרב בני נוער דתיים לאומיים. הפעילות בה הייתה משותפת לבנים ולבנות. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 החלה להגיע דרישה מצד חלק מההורים והחניכים, רבים מהם מסניפים שמעבר לקו הירוק, להפריד בין בנים לבנות במסגרת פעילות התנועה. "מרכז בני עקיבא" לא הסכים בתחילה להיענות לדרישות, למעט בסניפים בודדים (המפורסם שבהם הוא סניף הרובע היהודי בירושלים). בעקבות כך, הוקמה ה-1980 תנועת אריאל בה הסניפים נפרדים לחלוטין. במקביל, החלה נדידה מסוימת של חרדים לאומיים לעבר תנועת עזרא - שהשתייכה בעבר לפועלי אגודת ישראל, אך מזוהה כיום עם ערכי הזרם הדתי לאומי. בתנועה זו הפעילות היא נפרדת אבל המבנה משותף. מאוחר יותר הופרדו סניפים נוספים של בני עקיבא, אף שסוגיה זו נותרה במחלוקת בתוך התנועה גם כיום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרופסור ישעיהו ליבמן, E. Sprinzak and L. Diamond (eds), Israeli Democracy Under Stress, (Boulder:Lynne Rienner, 1993) pp. 273-292

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‫צופיה הירשפלד, בחן את עצמך: איזה דתי אתה?, באתר ynet‏, 19 במאי 2011‬