חרט וילדרס
חֵרט וילדרס (בהולנדית: Geert Wilders; נולד ב-6 בספטמבר 1963) הוא פוליטיקאי הולנדי.
וילדרס החל לכהן בפרלמנט ההולנדי בשנת 1998, תחילה מטעם מפלגת החירות והדמוקרטיה העממית, והחל מ-2006 מטעם מפלגת החירות - PVV, אותה ייסד בעצמו וכיום הוא עומד בראשה. וילדרס נודע כמבקר חריף של האסלאם, מתנגד להגירת מוסלמים להולנד (המוסלמים מהווים כיום כ - 5% מאוכלוסית המדינה) ואוהד ישראל מושבע.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
וילדרס נולד למשפחה ממעמד הביניים (אביו עסק בניהול בית דפוס) בעיר ונלו שבמחוז לימבורג בהולנד. אביו נמלט בצעירותו מגרמניה להולנד עקב עליית הנאצים לשלטון (על כן משער וילדרס כי ייתכן כי לאביו ישנם שורשים יהודיים כלשהם). וילדרס רכש השכלה תיכונית בביה"ס ממלכתי בהולנד, ואחר כך פנה להכשרה מקצועית בתחום ביטוחי הבריאות. בנוסף למד משפטים באוניברסיטה הפתוחה ואף השיג תעודות מקצועיות בתחום.
בשנות העשרים של חייו החליט וילדרס להקדיש את ימיו למסעות בעולם; באחד המסעות נסע לישראל, והתנדב בה באחד המושבים. מאוחר יותר הגדיר את מסעו זה כגורם שעיצב אותו כ"ידיד אמת של ישראל".
כששב להולנד החל לעסוק בתחום ביטוחי הבריאות, ולאחר מכן החל לעסוק בפוליטיקה, ככותב נאומים למפלגת החירות והדמוקרטיה. בהמשך (1990–1998) עבד בתור עוזר פרלמנטרי לשר פריץ בולקסטיין. במסגרת תפקידו זה ביקר כמעט בכל מדינות המזרח התיכון, לרבות מצרים, איראן, סוריה, ישראל וירדן. משקיפים מן הצד העידו כי השר בולקסטיין היווה מקור השראה לווילדרס; נראה כי וילדרס אימץ ממנו את הישירות המאפיינת אותו ואת ההתמקדות בנושא ההגירה ההמונית לאירופה בכלל ולהולנד בפרט.
בשנת 1997 נבחר לראשונה כנציג שכונתו לעיריית רובע מגוריו, קנלניילנד (Kanaleneiland) שבאוטרכט. וילדרס ייצג שכונה של מעמד הביניים שאליה הגיעו מהגרים רבים מארצות האסלאם. כתוצאה מההגירה עלו שיעורי הפשיעה במידה ניכרת בשכונה, ווילדרס עצמו נשדד סמוך לביתו. יש הרואים באירוע זה זרז להפיכתו לפוליטיקאי במגרש הלאומי.
שנה לאחר מכן נבחר לפרלמנט ההולנדי, ולא התבלט במיוחד. פריצתו לתודעה הציבורית אירעה בשנת 2002, כשהחל נואם בציבור בדבר הסכנות הכרוכות באסלאם הקיצוני.
בספטמבר 2004 עזב וילדרס את מפלגתו כדי לייסד את מפלגת החירות. בין הסיבות לעזיבתו ניתן למנות אי הסכמה לגבי המשא ומתן לצירוף טורקיה לאיחוד האירופי. במצע של מפלגתו החדשה ניתן למצוא את הקטנת הסקטור הציבורי, צמצום המיסוי, הקמת תחנות כוח גרעיניות, הכללת זכויות בעלי חיים בחוקה האירופית, אכיפת חוק קפדנית ודמוקרטיה ישירה. בענייני מדיניות פנים תומכת מפלגתו בהגדלת השותפות של הולנד בנאט"ו, אי הרחבת האיחוד האירופי, התנגדות לחוקת האיחוד האירופי, ואיסור על החזקת אזרחות כפולה.
בשנת 2008 כתב, הפיק וביים את הסרט הקצר "פיתנה", המציג את נקודת המבט שלו על האסלאם והקוראן.
בינואר 2009 פסק בית המשפט לערעורים באמסטרדם שיש להאשים את וילדרס בהסתה לגזענות בעקבות דברים שאמר בגנות האסלאם, אולם ב-23 ביוני 2011 זיכה בית המשפט באמסטרדם את וילדרס מכל ההאשמות וקבע כי "גם אם הצהרותיו בגנות האיסלאם פגעו במוסלמים רבים, הן נאמרו במסגרת השיח הפוליטי הלגיטימי". וילדרס בתגובתו אמר כי "החדשות הטובות הן שאפשר מעתה לבקר בפומבי את האיסלאם. אנו זקוקים להיתר כזה משום שהאיסלמיזציה של החברות שבהן אנו חיים היא בעיה מהותית ואיום על החופש שלנו. כעת מותר לי לומר זאת."[1]
כיום מחזיקה מפלגת החירות - PVV בראשותו, ב-24 מתוך 150 המושבים בבית התחתון של הפרלמנט ההולנדי (כפול ויותר ממה שהיה לה בבחירות שקדמו) והיא חלק מקואליציית הימין - מרכז השולטת במדינה מאז 2010, גם אם איננה נוטלת חלק בממשלה. אחת ההתחייבויות הקואליציוניות העיקריות למפלגתו של וילדרס, כנגד תמיכתה, גם אם לא השתתפותה, הייתה להקטין את זרם ההגירה (המוסלמית) למדינה.
[עריכה] דעותיו הפוליטיות נגד האיסלאם
וילדרס מרבה לעסוק באסלאם ובמוסלמים באירופה. הפחד העיקרי שלו הוא שאירופה תהפוך לאסלאמית. הוא מתאר כיצד שכונות שלמות מקבלות אופי מוסלמי, ונוהגות בחוסר סובלנות ובאלימות כלפי זרים, במיוחד כלפי הומוסקסואלים ונשים מערביות. לדבריו ההתפשטות של המוסלמים באירופה אינה נובעת מתוך רצון להשתלב בחברה, אלא מתוך רצון לשלב את החברה האירופית בעולם האסלאם. הוא קורא למניעים אלו מניעים קולוניאליסטים.
לוילדרס ביקורת קשה על האסלאם. הוא טוען שהיא כמעט ואינה דת במובן הרגיל של קשר בין האדם לאל, אלא בעיקר אידאולוגיה פוליטית, שיטה המכתיבה ליחיד ולחברה כל פרט בחייו. השיטה הזו אינה דוגלת בחירות של האחר, אלא קובעת גם לגביו את מעשיו, לכן ניתן לכנותה אידאולוגיה טוטאליטרית.
בנוסף, יש לוילדרס ביקורת קשה גם על נביא האסלאם, מוחמד. לדבריו הוא היה "רוצח המונים, פדופיל, ונשוי לכמה נשים בעת ובעונה אחת". באסלאם אין מקום לביקורת כלפי מוחמד, אלא הוא מהווה דמות לחיקוי מוחלט, והתפיסה של הקוראן היא כדיבור שנמסר מידי אללה, בלי מקום לשינויים.
מכאן הוא מגיע למסקנה שהקוראן קורא "לשנאה, לאלימות, לשעבוד, לרצח ולטרור" ולג'יהאד כלפי לא מוסלמים.
לדבריו בהרצאה שנשא בניו יורק ב - 25/9/08, "הקוראן מבטא אנטישמיות גלויה ומתאר את היהודים כקופים וחזירים".
"באסלאם אין קריאה מוסרית, אלא המוסר היחיד של האסלאם הוא קידום האסלאם. וילדרס מצטט את וינסטון צ'רצ'יל שקרא לאסלאם "הגורם הריאקציונרי ביותר בעולם", והשווה בין הקוראן ל"מיין קמפף".
וילדרס מתאר כבגידה את עמדת האליטה האירופית. במקום להזדהות עם הערכים היודו-נוצריים של המוסר והחירות, ולשמור על התרבות המערבית, הם פנו לכיוון הרב-תרבותיות שתוצאותיה הן אובדן הערכים והתרבות המערביים. לדבריו, סובלנות צריכה לבוא רק כלפי סובלנים, ולא כלפי לא-סובלנים; אך בפועל הממסד מצדד דווקא באויב התרבותי, ובמגיני הערכים המערביים הוא נלחם. הוא מתאר כיצד בבתי ספר באירופה חדלו ללמד יצירות מערביות קלאסיות, מפני שהן פוגעות באסלאם. באופן זה הוא רואה את המאבק נגד הסרט שלו, פגיעה בחופש הביטוי דווקא כנגד הידיד. הוא אינו תולה תקוות לשינוי מצד הממסד, הוא סבור שהשינוי יבוא מהציבור הרחב ויחלחל מעלה על ידי כיבוש של עמדות הכח הפוליטיות, התקשורתיות והמשפטיות.
[עריכה] דעותיו הפוליטיות בעד ישראל
וילדרס התגורר בישראל כנער למשך שנתיים, וביקר בישראל 40 פעמים במהלך 25 השנים האחרונות. הוא טען שביקר במקומות מעניינים רבים במזרח התיכון (תוניס, טורקיה, קפריסין, אירן), אך בשום מקום לא חש את תחושות האחווה המיוחדות שהוא חש כשהוא נוחת בנמל התעופה בן גוריון. תוכנית החדשות "נטוורק" של רשת השידור השנייה ההולנדית Nederland 2 דיווחה שתומכי ישראל מארצות הברית סייעו למפלגתו של וילדרס פיננסית, ותמכו בדעותיו על האסלאם והטרור המוסלמי. בנאום לפני קהל שהופיע בכתבה אמר וילדרס "אנחנו (במערב) כולנו ישראל".
וילדרס רואה את ישראל כחזית ראשונה מול האסלאם, ציטוט: "הודות להורים הישראלים, השולחים את ילדיהם לצבא, והשוכבים ערים בלילות, ההורים באירופה ובארצות הברית יכולים לישון היטב, בלי להיות ערים לסכנות המתרגשות".
הוא רואה בישראל דמוקרטיה בודדת המוקפת בעמים אסלאמיים, אשר מהווה את קו ההגנה הראשון של המערב. אילולא ישראל, היה המאבק של הטרור האסלאמי מתקדם יותר לכיוון אירופה. לדבריו, הסיבה לסכסוך אינה מעשה כלשהו של ישראל נגד הפלסטינים, או פלישת ארצות הברית לעיראק, אלא היא דבר מובנה בתוך האסלאם; לכן הפקרה של ישראל וחיסולה לא רק שלא תפתור את הבעיה, אלא תהווה זריקת עידוד לאסלאם.
"המלחמה נגד ישראל היא לא מלחמה נגד ישראל בלבד אלא מלחמה נגד המערב. זהו ג'יהאד. ישראל פשוט סופגת את המכות שנועדו לכולנו. אלמלא ישראל היה האימפריאליזם האיסלאמי מוצא דרכים אחרות לתיעול האנרגיה ושאיפות הכיבוש שלו."
הפסד של ישראל במאבק יסמן את ההפסד של העולם המערבי כולו. גם אמריקה, למרות ריחוקה הגאוגרפי, תתקשה להתקיים במצב כזה – "מול אירופה איסלאמית תיוותר אמריקה לבדה כשומרת הגחלת של רומא, אתונה וירושלים".
"סופה של ישראל היה נותן דחיפה עצומה לכוחות האיסלאם. הם היו רואים בכך, ובצדק, הוכחה לחולשת המערב, לקצו הבלתי נמנע. סופה של ישראל לא יהיה הקץ לצרותינו עם האיסלאם, אלא רק ההתחלה. הוא יהיה תחילתו של המאבק האחרון לשליטה בעולם כולו. אם הם יוכלו לישראל, דבר לא יעמוד בפניהם."
[עריכה] חייו האישיים
וילדרס מכונה בחוג מכריו "מוצרט" או "קפטן מי חמצן" על שום שיערו המעוצב בתצורה המזכירה את הפאה בה התהדר מוצרט, וצבע שיערו מעין בלונד-פלטינה.
למרות העובדה שגדל על ברכי המסורת הרומית קתולית, הוא מנהל אורח חיים חילוני, אינו נוטל חלק בטקסים דתיים ומצהיר כי הוא אתאיסט.
וילדרס נשוי לדיפלומטית לשעבר ממוצא הונגרי-הולנדי. הוא מתראה איתה רק פעם בשבוע, בגלל אילוצי ביטחון.
בעקבות איומים רבים על חייו, מצוי וילדרס תחת אבטחה כבדה. את ההגבלות המוטלות עליו בעקבות אבטחה זו הוא מגדיר "סיוט שלא הייתי מאחל לגרועים שבאויביי". בפברואר 2009 נאסרה כניסתו לממלכה המאוחדת, אם כי זו הוסרה לאחר שערער, ובמרץ 2010 ביקר בבית הלורדים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- הבלוג של חרט וילדרס
- חירט וילדרס, אסור להיכנע (הרצאה שנתן וילדרס במלון ארבע העונות בניו יורק)
- ניר מגל, יוצר "סרט הקוראן": אין אסלאם מתון, זו מלחמה (ראיון עם וילדרס), באתר ynet, 14 בדצמבר 2008
- קרני אלדד, הולנד פוחדת, באתר הארץ, 22 במרץ 2010
- עופר קניג, "ימין עולה: האם הימין הקיצוני באירופה מרים את ראשו?", 23.6.2010, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- מאיל אלרן, חירט וילדררס ל"הארץ": יש ציד מכשפות נגד מפלגתי, 4.12.2010, הארץ
[עריכה] הערות שוליים
- ^ חירט וילדרס זוכה מאשמת הסתה נגד האיסלאם, באתר הארץ, 23 ביוני 2011
