חרם האוטובוסים של מונטגומרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האוטובוס שבו סירבה רוזה פארקס לפנות את מושבה לאיש לבן

חרם האוטובוסים של מונטגומרי (Montgomery Bus Boycott), היה אירוע מחאה פוליטית שנערך במונטגומרי, אלבמה מצד ארגונים של אפרו-אמריקנים במטרה לכפות על רשויות התחבורה העירוניות את הפסקת מדיניות ההפרדה הגזעית. מאבק זה הוביל בסופו להחלטה (Browder v. Gayle) של בית המשפט העליון של ארצות הברית לקבוע ב-13 בנובמבר 1956 כי הפרדה גזעית נוגדת את חוקת ארצות הברית.

החרם החל, כאשר סירבה רוזה פארקס לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן. באוטובוסים של מונטגומרי ישבו הלבנים בחלקו הקדמי של האוטובוס והשחורים בחלקו האחורי. כאשר נגמר המקום בחלק הלבן התיישבו לבנים בחלק האחורי והנהג היה מורה לשחורים לקום. רוזה פארקס סירבה לקום ממקומה בחלק השחור של האוטובוס ב-1 בדצמבר 1955. בעקבות מעשה זה נעצרה, נשפטה והורשעה.

האירוע נתפש כהזדמנות מושלמת בעיני א.ד. ניקסון, נשיא הסניף המקומי של NAACP במונטגומרי. ניקסון תר משך זמן מה אחר מועמד מתאים, ודחה את אימוצם של כמה שחורים שסירבו לפנות מקומם קודם לכן, שכן סבר כי לא יתאימו לשמש נציגים למאבק. פארקס, לעומת קודמיה, הלמה את שאיפותיו של ניקסון וזה הוסיף ובחר כדוברם של השחורים במרטין לותר קינג, שהיה תושב טרי במקום. קינג היסס תחילה, אך תחת לחצו של ניקסון אימץ את התפקיד.

רוזה פארקס לצידו של מרטין לותר קינג

בעקבות מעצרה של פארקס, הכריזה האגודה על חרם נגד חברת האוטובוסים שנמשך 385 ימים. החרם במונטגומרי נסמך על העובדה כי חלק ניכר מנוסעי האוטובוסים בעיר היו שחורים. היענותם של התושבים השחורים לקריאה לחרם הובילה להפחתה ניכרת במספר הנוסעים ולהפסדים ניכרים לחברת האוטובוסים העירונית. השחורים הלכו בעיקר ברגל, ובנוסף ראשי הקהילה השחורה אירגנו מערכת של הסעות באמצעות בעלי מכוניות שחורים מתנדבים, ואף דאגו לביטוח רכב למכוניות המתנדבות בלוידס לאחר שחברות הביטוח המקומיות, בלחץ העירייה, ביטלו את פוליסת הביטוח של הרכבים.

לאחר שהרשויות העירוניות עצרו את מרטין לותר קינג עורר הדבר מחאה ציבורית בארצות הברית כולה. לבסוף, בעקבות החלטת בית המשפט העליון שונו החוקים העירוניים ואפשרו לשחורים לשבת היכן שהם רצו באוטובוסים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]