חתולו של הרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חתולו של הרב
The-Rabbi's-Cat-film-poster.png
כרזת הסרט הרשמית בצרפתית
שם במקור: Le Chat du Rabbin
מבוסס על: חתולו של הרב
בימוי: ז'ואן ספאר (Sfar), אנטואן דלווֹ (Delesvaux)
הפקה: ז'ואן ספאר, אנטוין דלווֹ
תסריט: ז'ואן ספאר, סנדרינה זַ'רדֶל
עריכה: מרילין מונטיֶיה
מוזיקה: אוליביה דָוויוֹ
חברת הפצה: UGC
מדינה: Flag of France.svg צרפת
אולפן: Autochenille Production
הקרנת בכורה: Flag of France.svg 1 ביוני 2011
משך הקרנה: 100 דקות
שפת הסרט: צרפתית
תקציב: €12,500,000
תורגם לעברית: לא
דף הסרט ב-IMDb

חתולו של הרַבצרפתית: Le Chat du Rabbin) הוא סרט דרמה קומית צרפתי בהנפשה קלאסית מ-2011. את הסרט ביים והפיק ז'ואן ספאר (Sfar), אשר גם כתב וצייר את הקומיקס שעליו מבוסס הסרט.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתרחש בקהילה היהודית של אלג'יריה בשנות ה-20. הרב של אלג'יר נותן לבִתו זלַבּיָה תוכי מדבר, אשר מרעיש מאד, חתולו של הרב מתעצבן ואוכל את התוכי - וכתוצאה מכך מקבל את יכולת הדיבור. לאחר שהרב מגלה כי החתול מסוגל לדבר הוא מבין כי לחתול אין גבולות ודיבורו גס מאוד. הרב חושש שהחתול ישפיע לרעה על בתו והוא מחליט ללמד את החתול תנ"ך, משנה וגמרא כדי להחזירו לדרך הישר. החתול והרב דנים בנושאים תאולוגיים רבים והחתול משכנע את הרב שהוא רוצה להתגייר ולעשות בר מצווה. באותו הזמן הרב מקבל מכתב מהרשויות הצרפתיות כי ישנה משרה פנויה של רב אזורי, והוא מחליט להתמודד על המשרה ולומד יחד עם החתול לבחינה. הרב יוצא מהבחינה בתחושה שלא עבר אותה. בעקבות חשש זה החתול עובר על איסור ואומר בקול את שם ה', המסוגל לנסים, דבר שגורם לו לאבד את הקול.

דמויות ומדבבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות מדבב/ת
החתול פרנסואה מורֶל
הרבי מוריס בנישו (Bénichou)
זלביה אפסיה הרזי (Herzi)
מלכת האריות ז'אן-פייר כלפון
השייח' מוחמד ספארק פלאג (Fellag)
הצייר הרוסי סָאוָוה לוֹלוֹב
הוריו של הרבי דניאל כהן
כתב החדשות הבלגי פרנסואה דמיאן (Damiens)
וַסטֶנוב וויצ'ך פשוניאק (Pszoniak)
הילדה האפריקאית מרגריט אבואה (Abouet)
פרופסור סולימאן אריק אלמוסינו
קנידֶלֶט אליס חורי
נסיך האריות מתייה אמלריק

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת הסרט החלה ב-2007 על מנת ליצור "סרט מאתגר לילדים ומבוגרים כאחד"‏[1]. הסרט הינו הפרויקט הראשון של Autochenille Production, בשיתוף עם TF1 ו-France 3 בתקציב של €12,500,000. האנימטורים ציינו כי ההשארה לסגנון ההנפשה הגיעה מסרטיו של מקס פליישר (פופאי ובטי בופ).

על מנת ליצור את הסרט בצורה הטובה ביותר ב-2008, הרבה לפני תחילת הפקת ההנפשה, צולם הסרט כלייב אקשן שלאחר מכן שימש את האנימטורים ביצירת הסרט‏[2].

את פסקול הסרט הלחין וכתב אוליביה דָוויוֹ, וביצעו אנריקו מסיאס ולהקת הכליזמר אמסטרדם (Amsterdam Klezmer Band)"‏[3].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט קיבל ביקורות חיוביות רבות. העיתון הצרפתי Le Parisien נתן לסרט שלושה כוכבים (הציון הגבוהה ביותר לסרט) וכינה את הסרט "תענוג"‏[4]. ב-The Hollywood Reporter, ובעגבניות רקובות גם ביקרו את הסרט בצורה חיובית‏[5][6]. לעומת מרבית העיתונים, העיתון "לה מונד" ביקר את הסרט בצורה שלילית וכתב כי בסרט "בדיחות משעממות, דיבוב חסר חיים וקצב איטי"‏[7].

הסרט זכה במספר פרסים:

פרס קטגוריה תוצאה
פרס אנני פרס אנני לסרט הטוב ביותר מועמדות
פסטיבל פרסי אנסי הבינלאומי הסרט הטוב ביותר זכייה
פרס Césars (הפרס הצרפתי המקביל לאוסקר) הסרט המונפש הטוב ביותר זכייה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Keslassy, Elsa (2009-01-13). Joann Sfar directs 'Rabbi's Cat'. Variety.
  2. ^ Festraëts, Marion (2008-08-13). Joann Sfar: Chat tourne ! (French). L'Express.
  3. ^ Dieudonne, Jean (2011-05-03). "'Le Chat du rabbin', la B.O. du film". evous.fr (in French).
  4. ^ Vavasseur, Pierre (2011-06-01). " Le Chat du rabbin " : au poil *** (French). Le Parisien. “un pur plaisir"; "Fils de Voltaire, Sfar et son chat ne caressent personne dans le sens du poil, mais touillent comme des chefs un bouillon de cultures aux multiples arômes et aux paysages soignés.”
  5. ^ Mintzer, Jordan (2011-06-01). The Rabbi's Cat (Le Chat du rabbin): Film Review. The Hollywood Reporter.
  6. ^ "חתולו של הרב", באתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes (באנגלית)
  7. ^ Mandelbaum, Jacques (2011-06-01). 'Le Chat du rabbin' : de la BD à la 3D, un passage poussif pour le chat et le rabbin (French). Le Monde. “Cet embarras général s'explique par le manque de détermination dans le point de vue, qui veut manifestement trop embrasser et ne parvient qu'à mal étreindre. Entre Chagall et Tintin, chronique familiale et film d'aventures, légende biblique et chronique coloniale, reconstitution historique et clins d'oeil au monde contemporain, les références se superposent sans parvenir à une harmonie. In fine, ce plaidoyer pour la tolérance relève d'un prêchi-prêcha si gentiment ennuyeux qu'il peine à nous convaincre de sa légitimité.”