ח'וארג'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכי אסלאם
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים · כל הערכים

החַ'וָארִג'ערבית: خوارج, מילולית: "הפורשים") הם אנשי הכת הקדומה ביותר שפרשה מן האסלאם האורתודוקסי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 657 התייצבו בצִפין, על הגדה המערבית של נהר פרת בצפון עיראק על גבול סוריה, שני צבאות מוסלמים - צבאו של עלי בן אבו טאלבּ, מול צבאו של מֻעאויה בן אבו ספיאן. מקור העימות היה רציחת הח'ליף השלישי של האסלאם, עות'מאן בן עפאן, שנתיים קודם לכן, כאשר החשד באשר לתכנון הרצח נפל על עלי, שהתמנה תחתיו כח'ליף רביעי, ואשר רבים מהחשודים בביצועו של הרצח עצמו היו ממקורביו. מעאויה שהיה קרוב משפחה של עת'מאן ומשל על סוריה, נדרש על ידי מקורביו לנקום את מות עת'מאן מידי עלי. ביום הקרב, צבאו של מעאויה היה מאומן הרבה יותר מצבאו הקטן של עלי, אך בכל זאת היה זה עלי שכמעט והביס את יריבו. ברגע המכריע, אחד מיועצי מעאויה ייעץ לו להרים ספרי קוראן על רומחיהם. משמעות המעשה הייתה - ההכרעה בידי אלוהים. עלי סירב בתחילה להיכנע לתחבולה זו, אולם אנשיו, אשר היו בטוחים בצדקתם, הפסיקו להילחם. הבוררות התגלתה בדיעבד כמזימה לנשל את עלי מכיסאו - הוא נאלץ להתמודד על תואר הח'ליף מול מעאויה, כאילו לא נבחר כבר.

בעקבות מעשה זה, פנו קבוצה של אנשים מצבא עלי ופרשו במחאה על הכניעה לבוררות. הם קראו: "לָא חֻכְּם אִלָא לִלַה" (אין משפט אלא לאלוהים) וטענו שעלי נכנע לבוררות האדם במקום לשמוע לקול האלוהים, שרק לו יש את הזכות לקבוע מיהו הח'ליף, ולהמשיך בקרב. הפורשים נקראו חַ'וָארִג' (היוצאים/הפורשים. חַ'רַג' = יצא). הם נקראו גם 'חרוריה' על שם המקום בו חנו לאחר פרישתם - חרורא. שם אחר שנקראו בו הוא 'שראה' מלשון מוֹכר, שמכרו את חייהם למען אללה, וכן הם נקראו 'אהל ציאם וצלאה' (אנשי הצום והתפילה) על החמרתם בקיום מצוות. הח'וארג' דחו כעת את מעאויה ואת עלי כאחד ומינו לעצמם ח'ליף משלהם - עבדאללה בן ואהבּ אלראסִבּי. הם מנו כמה אלפים והתיישבו במזרח עיראק ובעיקר בנַהרַוָאן, על גדות החידקל. בשנת 658 יצא נגדם עלי והביסם בקרב נַהרַוָאן; בקרב מתו רבים, ביניהם אלרסבי עצמו. בשנת 661 נסע עלי למסגד באלכופה ובדרך תקף אותו עבד אלרחמן בן מֻלג'ם, מאנשי הח'וארג', אשר כנקמה על הטבח בנַהרַוָאן דקר אותו בחרב מורעלת, דבר שהביא למות עלי והפיכת מעאויה לח'ליף החמישי.

עקרונות הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית, הח'וארג' סטו מהדרך המקובלת באסלאם, דהיינו מינוי ח'ליף מצאצאי מוחמד או מקרוביו. הם דגלו בשיטה ליברלית יותר ועל-פיה כל אדם יכול למלא תפקיד ח'ליף, אפילו עבד שחור, ובלבד שסגולותיו הדתיות והמוסריות יהיו רמות מעלה ואמונתו תהיה שלמה. ח'ליף שסרח - יודח ויוחלף באחר.

בחייהם הפרטיים היו הח'וארג'ים מחמירים מאוד ולא הסתפקו בקיום חלקי של המצוות. מוסלמי הוא המקיים את כל הקוראן, לדעתם. בניגוד לאסלאם האורתודוקסי, על-פיו מי שחטא אפילו חטא חמור, אינו חדל להיות מוסלמי, אצל הח'וארג' החוטא חטא חמור נחשב כופר ודינו גיהנום לנצח. החמרתם באה לידי ביטוי גם בדרישות המחמירות של כללי הטהרה. לשיטתם הדובר שקר או לשון הרע, מתבטל ממצב הטהרה שהיה בו.

כל מוסלמי שאינו בן כיתתם, כלומר - ח'וארג', הוא כופר. הם הרחיבו את המלחמה נגד הכופרים (ג'יהאד) גם לגבי כלל העדה המוסלמית שאינה ח'וארג'ית. יתרה מזו - הם הוסיפו על חמשת עמודי האסלאם עמוד נוסף והוא הג'יהאד. הח'וארג' התירו להרוג את משפחת הכופרים על הנשים והילדים (אִסתִעראד). היחס הקיצוני שלהם כלפי המוסלמים מהעדות השונות הביא למצב שבו היהודים והנוצרים זכו מהם ליחס טוב מזה שניתן להם באסלאם האורתודוקסי. כך, למשל, עדות יהודי או נוצרי מקובלת עליהם, בניגוד לשיטה האורתודוקסית. פירושם לקוראן הוא מילולי, לכן גנב נידון לכריתת יד (על פי האסלאם האורתודוקסי, יש מגבלות רבות לחוק זה).

מבחינה רעיונית, נטו הח'וארג' לשיטה הפילוסופית של המֻעתַזילה, שדגלה בבחירה חופשית של האדם ושל מעשיו. הם ראו בקוראן ספר נברא ולא מאמר האל שהיה לפני בריאת העולם. פלג קיצוני ביותר מתוכם, שנקרא 'יזידיה', דחה את שליחותו של מוחמד וציפה לנביא נוסף ולקוראן חדש. היו מאנשי הח'וארג' שטענו כי סורה 12 (סורת יוסף) לא נאמרה מפי מוחמד, כיוון שהיא עוסקת במעשי אהבים.

התפתחות הכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופי הקיצוני של כת הח'וארג' גרם לפילוגים רבים בתנועה, אולם הזרם העיקרי שקיים עד היום הוא האבאדיה, על שם עבדאללה בן אבאד, מנהיגם, שנחשב למתון ביחס לזרמים אחרים באסלאם. מאחר שעל-פי שיטת הח'וארג', כל מוסלמי שווה לאחיו לאמונה, ללא קשר לגזעו (בניגוד לשיטה האומיית, על-פיה הערבים נמצאים מעל שאר הגזעים), הצטרפו אל הח'וארג' מוסלמים רבים בני המואלי (שאינם מהגזע הערבי, כגון הפרסים, הטורקים והכושים).

בתקופת השושלת האומיית, נלחמו הח'וארג' בח'ליפים בחרוף נפש. אולם גם לעבאסים היוו הח'וארג' אִיוּם - בשנת 867, הקים יעקוּבּ בן צפאר את שושלת הצפארים במזרח פרס ונאבק בעבאסים. מאוחר יותר, בשנת 869, פרץ מרד העבדים הכושים (הזנג') במזרח אלבצרה. מנהיג המרד היה מצאצאי עלי וכך שילוב של מנהיג משושלת מוחמד, יחד עם מהפכה חברתית, הצליחו להביא להישגים רבים של הח'וארג' בדרום עיראק ובפרס למשך 14 שנה, עד 883. בסופו של דבר, לאחר קרבות קשים, הח'ליף אלמֻעתמִד בן אלמֻתַוַכּל, הכניעם והרס את מבצרם.

השבטים הבֶרבֶרים בצפון אפריקה הצליחו להקים מדינה ח'וארג'ית מכת האבאדיה בתאהִרת שבמזרח אלג'יריה. מדינה זו התקיימה בין השנים 776 עד 909. הפאטמים הכו אותם והם נסוגו למדבר סהרה.

המדינה האבאדית היחידה בימינו היא סולטנות עומאן.