ח'ליפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ח'ליף)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכי אסלאם
אסלאם
Mosque02.svg
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים · כל הערכים

ח'ליפה (ערבית: خليفة, ) הוא השם או התואר של המנהיג האסלאמי של ה"אמה" (أمة‎), או אומת האסלאם. פירושו בערבית "מחליף" או "יורש", כלומר המחליף של הנביא מוחמד. לעתים קרובות הח'ליפה נקרא "אמיר אל-מואמינין" (أمير المؤمنين), או "שליט המאמינים". מאז התפרקות האימפריה העות'מאנית ב-1924, לא היה עוד אדם המכונה בשם זה. הח'ליפה הוא בעל הסמכות הרוחנית והחומרית על כל המוסלמים, אך הוא אינו נחשב כנביא, מכיוון שמוחמד נחשב כנביא האחרון באסלאם. בעברית מקובל גם התעתיק השגוי "ח'ליף".

ישנן הבנות מודרניות רבות לתפקידו של הח'ליפה. יש תנועות בפילוסופיה המודרנית של האסלאם שהדגישו את המימד ההגנתי של השלטון האסלאמי והמדיניות החברתית שלו, הנובעת מהבנה כי תפקידו של הח'ליפה להגן על המוסלמים. יש שרואים בכך שאין כיום ראש מדינה יחיד לכל המוסלמים הפרה של החוק האסלאמי, השריעה. אחרים טוענים כי לאחר ארבעת הח'ליפים הצדיקים הראשונים התפקיד לא היה קיים עוד, כלומר שאלה שטענו אחר כך לתואר ח'ליפה היו למעשה מלכים בלבד. תנועות אחרות טוענות כי יש צורך לחדש את המוסד של אדם יחיד המאחד בתוכו את הסמכויות הפוליטיות, הצבאיות והחוקיות הברורות, כיורשו של מוחמד ושליטם של כל המוסלמים.

מקורות והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה המוסלמית

המוסלמים מאמינים כי הח'ליפות היא היישום של השליחות של הנביאים (אדם, נח, אברהם, משה, ישו ומוחמד) כמוסד שנועד להגן ולשלוט במוסלמים על פי החוק של אללה (בקוראן ובעולם), כאשר המבנה של המוסד הזה מחקה את מבנה השמים ("מולכייה" - ממשלה) והארץ ("אומה" – עם). ישנן מקבילות מסוימות בין הח'ליפות לבין האפיפיורות, תפקיד שבדומה לח'ליפה כלל סמכויות רוחניות, צבאיות ופוליטיות בתקופות שונות, וכן היו מאבקים רבים על כיסאו ועל מהותו של התפקיד עצמו. אולם, רבים מצביעים על כך כי באסלאם ה"עולמא" הם שהיו אחראים על המורשת הרוחנית של האסלאם, ואילו הח'ליפה היה אחראי רק על הצד הפוליטי והצבאי, במיוחד לאחר ארבעת הח'ליפים הראשונים- הראשידון. שתי העדות הגדולות באסלאם, הסונה והשיעה, חולקים באופן יסודי בשאלה של מי היה אמור להיות הח'ליפה הראשון של האסלאם, ולפיכך גם על הלגטימציה של כל שאר המחזיקים בתפקיד.

על פי ההגות הסונית, אבו בכר אל-סידיק, החבר הקרוב ביותר של מוחמד ואביה של אשתו, שהיה המומר הראשון או השני לאסלאם, היה היורש הלגטימי של מוחמד, ולפיכך הוא נבחר לתפקיד הח'ליפות ב- 632. השיעים, לעומת זאת, חושבים כי היורש של מוחמד היה צריך להיות בן דודו וחתנו, עלי אבן אבו טאלב, מכיוון שהיה קרוב קרבת דם לנביא עצמו, וכן מכיוון שהם מאמינים כי הוא נבחר על ידי מוחמד עצמו כיורש. אם כי עלי היה, מבחינה היסטורית, הח'ליפה הרביעי, השיעים מחשיבים אותו לח'ליפה הלגיטימי הראשון ואולי היחיד. הסונים רואים את ארבעת הח'ליפים הראשונים, כולם חברים קרובים של מוחמד, כח'ליפים "המודרכים נכונה", על פי הסדר הבא: אבו בכר, עמר בן אלחטאב, עות'מאן בן עפאן, ועלי. הם חושבים כי אלה הם הח'ליפים היחידים שלא סטו מהסטנדרטים שהציב מוחמד, אך הם גם מכירים באופן כללי בלגיטימיות של שושלות הח'ליפים שלאחר מכן, ממועאויה אבן סופיאן והשושלת האומיית.

תחת האומיים, האימפריה המוסלמית גדלה מאד. למערב, השלטון המוסלמי התפשט על פני צפון אפריקה ועד לספרד. למזרח, הוא התרחב דרך איראן עד הודו. אולם, לשושלת האומיית לא הייתה תמיכה בלעדית בתוך האסלאם עצמו. שלא כמו הסונים, השיעים לא קיבלו את הלגיטימיות של השושלת האומיית. המיעוט השיעי תמך בשושלת העבאסית, שטענה לח'ליפות כצאצאית של עבאס אבן עבד אל-מוטאליב. אולם, לאחר שהעבאסים הצליחו לרשת את הח'ליפות מהאומיים ב 750, הם אימצו את האסלאם הסוני וכפרו באמונות השיעיות. העבאסים יספקו שושלת רצופה של ח'ליפים למשך שלוש מאות שנה, כשהם מאחדים את השלטון האסלאמי ותחת חסותם היו התפתחויות אינטלקטואליות ותרבותיות חשובות במזרח התיכון. אך עד 940 הכוח של הח'ליפים תחת העבאסים דעך, כאשר לא-ערבים, ובעיקר הטורקים (ולאחר מכן הממלוכים במצרים במחצית השנייה של המאה ה-13), עלו לעמדות משפיעות, והסולטאנים והאמירים (השליטים של המחוזות האסלאמיים השונים) נעשו עצמאיים יותר ויותר. אולם, הח'ליפות נותרה כתפקיד סמלי וכישות מאחדת לעולם האסלאמי.

בתקופת השושלת העבאסית, היו שהתנגדו ללגיטימיות שלהם גם כן. השיעי סעיד אבן חוסיין מהשושלת הפאטימית, שטענה לקשר למוחמד דרך בתו פאטימה, טען לתואר הח'ליפה ב 909, וייסד שושלת חדשה של ח'ליפים בצפון אפריקה. הח'ליפים הפטימיים בתחילה שלטו במרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, וב-150 השנה הבאות הרחיבו את שלטונם, והצליחו לשלוט גם בארץ ישראל ובמצרים, עד שהעבאסים הצליחו להשיב את הגלגל, והגבילו את הפאטימים למצרים. השושלת הפאטימית לבסוף נפלה ב 1171. השושלת האומאיית, ששרדה ושלטה על המחוזות האסלאמיים בספרד, טענה מחדש לתואר הח'ליפה ב 929, ושרדה עד שהופלה ב-1031.

בשנת 1258 הכוחות המונגוליים תחת הולגו חאן כבשו את בגדאד. הם הרסו את העיר והוציאו להורג את הח'ליפה העבאסי. אם כי חברי השושלת העבאסית הכריזו על ח'ליפות חדשה תוך שלוש שנים, המבוססת על קהיר, שליטים מוסלמיים אחרים גם הם החלו לטעון לכתר והאימפריה המוסלמית כבר הייתה פחות מאוחדת. לבסוף הח'ליפות של העות'מאנים היא שזכתה לבכורה. כך, ערב מלחמת העולם הראשונה, הח'ליפות העות'מאנית ייצגה את הישות האסלאמית העצמאית הגדולה והחזקה ביותר. אך השליטים של המדינה העות'מאנית כמעט ולא השתמשו בתואר זה מסיבות פוליטיות. ידוע כי מחמד השני ונכדו סלים השתמשו בתואר הח'ליפה על מנת להצדיק כיבוש ארצות מוסלמיות על ידם. בתאריך מאוחר יותר, אחד מהסולטאנים האחרונים של האימפריה העות'מאנית, סולטאן עבדול חמיד השני, השתמש בתואר כנשק נגד הקולוניאליזם האירופאית והכיבוש של ארצות עם אוכלוסייה מוסלמית גדולה.

סופה של הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבדילמג'יט השני, הח'ליפה האחרון

ב-3 במרץ 1924, הנשיא של הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל, ביטל חוקתית את מוסד הח'ליפות, כחלק מן הרפורמות שערך. הסמכויות של הח'ליפה הועברו לפרלמנט של מדינת הלאום הטורקית החדשה, והתואר מאז לא היה בשימוש. ניסיונות לחדש את הח'ליפות במקומות אחרים בעולם המוסלמי בשנים מיד לאחר ביטולה על ידי טורקיה נכשלו. חוסיין בן עלי, מושל עות'מאני לשעבר של החיג'אז שהיה בקשר עם בריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ומרד באיסטנבול, הכריז על עצמו כח'ליפה במכה יומיים לאחר שטורקיה נטשה את התואר. אך אף אחד לא התייחס אליו ברצינות, והוא גורש מערב על ידי הסעודים, שבט יריב שלא היה לו עניין בח'ליפות. הסולטאן העות'מאני האחרון, מחמד השישי, עשה ניסיון דומה להכתיר את עצמו כח'ליפה החיג'אז לאחר שעזב את טורקיה, אך גם הוא לא הצליח בזאת.

בשנות ה-20 תנועת הח'ליפאת, ששאפה להשיב ליושנה את הח'ליפות הטורקית, התפשטה בקרב הטריטוריות הבריטיות באסיה. היא הייתה חזקה במיוחד בהודו, שם היא היוותה נקודה מלכדת עבור הקהילות המוסלמיות. פסגה כונסה בקהיר ב-1926 על מנת לדון בחידוש הח'ליפות, אך רוב הארצות המוסלמיות לא השתתפו ולא נעשה דבר ליישם את החלטות הפסגה. אם כי התואר "אמיר אל-מומינין" אומץ על ידי מלך מרוקו והמולא מוחמד עומאר, הנשיא לשעבר של משטר הטליבאן באפגניסטן, הם לא טענו לסמכות חוקית על מוסלמים מחוץ לגבולות הארצות שלהם. הדבר הקרוב ביותר לח'ליפות הקיים כיום הוא הארגון של המועצה האסלאמית, ארגון בינלאומי שנוסד ב-1969 ומורכב מהממשלות של רוב המדינות עם רוב אסלאמי. אך לארגון זה יש השפעה מוגבלת; מוסלמים רבים כלל אינם מודעים לכך שהוא קיים, ואפילו המדינות החברות בו מתעלמות מההחלטותיו.

היחס כיום של המוסלמים כלפי הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ליפות, שפעם הייתה נושא למאבק ויריבות קשה בין השליטים המוסלמים, אינה קיימת מאז 1924. הסיבות למהפך זה מגוונות ומורכבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב הארצות המוסלמיות נפלו בידיים זרות. לאחר מכן, העולם המוסלמי נוצר מחדש כיחידות לאומיות, והושפע רבות מפילוסופיות מערביות או סוציאליסטיות. חשיבות המסגדים והממסד הדתי ירדה בהרבה ברוב הארצות המוסלמיות, ולשלטון עלו אליטות פוליטיות וצבאיות שראו את האסלאם כעניין אישי ולא כבסיס לאחדות פוליטית או למדינה מודרנית. יתר על כן, יריבויות ישנות (בעיקר בעולם הערבי) מנעו שיתוף פעולה בין המדינות המוסלמיות.

אם כי האסלאם הוא עדיין כוח משפיע ביותר ברוב החברות המוסלמיות, ומוסלמים רבים עדיין תומכים בח'ליפות, הגבלות קשות על פעילות פוליטית בארצות מוסלמיות יחד עם המכשולים המעשיים העצומים לאיחוד של יותר מחמישים מדינות תחת מוסד אחד, מנעו ניסיונות לחדש את הח'ליפות, אפילו אצל מוסלמים אדוקים. תנועות אסלאמיות א-פוליטיות פופולריות כמו התבליגי ג'מאט אומרות כי חיסרון ברוחניות וירידה בהקפדה על קיום המצוות כסיבה השורשית לבעיות העולם המוסלמי, וטוענים כי לא ניתן לחיות מחדש את הח'ליפות כל עוד בעיות אלה קיימות. כל הניסיונות לבנות מדינה בהתבסס על האסלאם נכשלו עד למהפכה האיראנית ב-1979, שהתבססה על עקרונות השיעה ולא עסקה כלל בעניין הח'ליפות העולמית.

תנועות סוניות וווהביות הקוראות לחידוש הח'ליפות נעשו פופולריות יותר בשנים האחרונות. אך תנועות אלה לא הצליחו להסכים על דרך משותפת או על מודל ברור של ממשל אסלאמי, והדיאלוג בנושא זה בין אינטלקטואלים מוסלמים אופיין במבוכה לנוכח נקודות המבט הרבות על כיצד אמורה להראות המדינה האסלאמית. מוסדות אסלאמיים רבים במדינות מוסלמיות כיום לא מציבים את חידוש הח'ליפות בעדיפות הראשונה, ובמקום זה מתמקדים בנושאים אחרים. רוב המשטרים התנגדו למעשה לרעיון.

ח'ליפים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלות החשובות יותר הן:

הערה על החפיפה בין הח'ליפות האומאיית והעבאסית: לאחר הטבח של בני המשפחה האומאיית בידי העבאסים לאחר הצלחת המהפכה העבאסית, נסיך אומיי אחד הצליח להמלט וברח לצפון אפריקה, שנותרה נאמנה לאומאיים. שמו היה עבד א-רחמן הראשון. משם, הוא המשיך לספרד, שם הוא איחד את המחוזות שנכבשו בידי ח'ליפים אומאיים קודמים (ב-712). מ-756 ועד 929, השלטון האומאיי בספרד היה אמירות עצמאית, עד שעבד-ארחמן השלישי טען מחדש לתואר הח'ליפות לשושלתו.