ח'רמיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

החֻ'רמיה (מפרסית: خرصيية כלומר "[הדת] השמחה") או ח'ראמדין היא תנועה או מספר תנועות דתיות שקמו בעקבות ההתנקשות בחייו של המצביא אבו מסלם איש ח'ראסאן בשנת 755 לספירה על ידי הח'ליפה העבאסי אל-מנצור. תנועות הח'ראמיה התבססו על סגידה כמעט אלילית לאבו מסלם, מתוך אמונה שהוא לא מת אלא ניצל בדרך נס ונמלט אל משכן נסתר בהרי איראן, שם הוא שוכן עם דמויות אחרות כמו הנביא מחמד וזורואסטר ועתיד לחזור כדי לנקום את הבגידה בו ואף לגאול את האנושות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו מסלם, מתאסלם מדור ראשון ממוצא איראני, היה האישיות הצבאית שהקימה את ה'מהפכה' (דַוְּלה) העבאסית. הוא היה מצביא מוכשר ומנהיג כריזמטי בקרב תושבי ח'ראסאן, מחוז חשוב בשולי האימפריה המסלמית דאז בגוש האיראני (כיום חלק מאפגניסטן) ומקור תמיכתם הפוליטית של העבאסים. נראה כי אחרי אבו מסלם נהו בעיקר אנשים ממוצא פרסי, בין אם מתאסלמים שזכו למעמד נחות ( מֵוֵאלי ) ביחס למסלמים ערבים ובין אם אנשים בעלי זהות דתית לא ברורה ואף עם נטייה לכיוון הדת הזורואסטרית שטרם נעלמה מאיראן.

אבו מסלם זכה למעמד חשוב בזמנו של הח'ליף העבאסי הראשון אל-צפאח ובתקופתו של הח'ליף אלמנצור אף סגדו לו ולח'ליף תנועה שנקראה רואנדיה, שהאמינה שהח'ליף העבאסי הוא גלגול של רוח אלוהים ואבו מסלם הוא הנביא שלו. הם התקבצו כדי לסגוד לח'ליף מול ארמונו, והח'ליף נאלץ להרוג אותם. לאחר מכן, הוזמן אבו מסלם לחצר הח'ליף ונרצח בשנת 755 מחשש שהפופולריות שלו תאיים על שלטונו של אלמנצור.

תחילת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'רמיה היו תנועה ששילבה אמונות אליליות זורואסטריות עם יסודות אסלאמיים (בעיקר שיעיים) ועם דמותו ההיסטורית של אבו מסלם. במרידות, שהתרחשו בח'ראסאן ובאד'רבייג'אן, השתתפו גם קציניו של אבו מסלם, כמו האשם בן אלחכים המכונה אלמֻקַנַע (רעול הפנים). המרד התחיל על ידי לבלר איראני בשם סנפאד' (סנבאד האמגוש) אשר, בטרם תצא שנה מאז מותו של אבו מסלם, קרא לצעוד על מכה ולהשמיד את הכעבה! סנפאד' טען כי אבו מסלם לא נרצח אלא הפך ליונה ועף אל הרי זגרוס שם הוא חי עם המהדי ומזדק.[1]

שיא המרד וסיומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיא המרד הגיע עם יציאתו לפומבי של אלמקנע ב-759, לשעבר קצין בצבאו של אבו מסלם שהציג את עצמו כנביא של אבו מסלם אשר היה, לטענתו, גלגול של אלוהים ומכריז על אלהותו של אבו מסלם. הוא נכלא עקב דעותיו, אבל השתחרר והתחיל מרד ב-770 בערך למשך כעשרה שנים. ב-755, בחלוף עשרים שנים ליום הירצחו של אבו מסלם, פרץ מרד נוסף בשמו של אצחאק אלטורקי, שטען שאבו מסלם נמצא עם זורואסטר ושניהם יחזרו לגאול את האנושות. גם מרד זה סוכל ב-780 כאשר הצבא העבאסי הגיע לח'ראסאן הרחוקה, ואז אצחאק התאבד עם כל נשותיו.[2]

אבל המרד המשמעותי והארוך ביותר מבחינת השפעתו ואורכו היה המרד של באבכ ח'ראמדין שפרץ ב-807 ונמשך עד 837. זאת הודות למקום ביצורו הטוב בהרי טבריסטאן במצודת באד'ד' ואף למספר ניצחונות צבאיים של באבכ ותומכיו. באבכ היה זורואסטרי מלידה וביקש להחזיר את דת מזדק ואת מלכות ח'וסראו הסאסאנית שקדמה לאסלאם. נפילתו של באבכ נגרמה הודות לבגידתו של אפשין, נסיך ארמני שהיה איש אמונו של באבכ. הח'ליף הורה לכרות את גפיו בפומבי ואז לתלות את גופתו למשך מספר ימיו בבגדאד. אחר כך, הופשט עורו ונמתח על גבי עורו של שור.[3]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Abdolhossein Zarrinkoob, Two Centuries of Silence (1999), pp. 146-152, ISBN 964-5983-33-6.
  2. ^ אתר "הנביא הרעול של ח'ראסאן" -- מקור בעל הטיה אך עם הפניות למקורות בני התקופה.
  3. ^ Arthur Goldschmidt, Lawrence Davidson, A concise history of the Middle East (Westview Press; Eighth Edition edition: July 21, 2005) P. 81