טבח מעלה עקרבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תצלום אויר של מתווה הדרך התלול והמפותל שהאט את האוטובוס.
האוטובוס שהותקף ושלושה מקורבנות הטבח. התמונה צולמה מספר שעות לאחר האירוע[1]
שלט הנצחה לנרצחי מעלה עקרבים בראש מעלה עקרבים
אוטובוס GMC משוחזר כדוגמת האוטובוס שהותקף במעלה עקרבים. האוטובוס נמצא במוזיאון אילת (אילת עירי)
אנדרטת חיל ההנדסה בראש מעלה עקרבים. שם היה מקום התקיפה על אוטובוס אגד

טבח מעלה עקרבים היה פיגוע ירי שבו נרצחו 11 נוסעים של אוטובוס "אגד" ב-17 במרץ 1954 במעלה עקרבים שבנגב.

מהלך הפיגוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוטובוס היה בדרכו חזרה לתל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילי צה"ל כמאבטחים. בשעת הצהריים, כשעלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. קבוצת הטרוריסטים כללה ככל הנראה 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. מטרת המחבלים הייתה להרוג את הנהג, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, קלמן עשרוני, אכן נפגע במכת האש הראשונה, אך הצליח לגרום לאוטובוס להיעצר בצלע ההר. עשרוני פתח את הדלתות והנוסעים ניסו לרדת כדי למצוא מחסה, אך התוקפים ירו על כל מי שניסה לרדת. אפרים פירסטנברג, הנהג השני(בשל הדרך הארוכה והקשה היו באוטובוס שני נהגים), ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג. החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב מפני שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס.

המחבלים עלו על האוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, לא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב הוא התרומם, קרא לאחותו ושאל אותה: "הם הלכו?". המחבלים שמעו את קולו, חזרו וירו בראשו‏‏‏[2]. הוא לא חזר להכרתו, ושהה 32 שנים במצב של שיתוק והכרה חלקית, בדומה למצב של תרדמת, עד שנפטר. בכך היה להרוג ה-12 בטבח. מירי ניצלה בזכות החייל [1]שסוכך עליה בגופו. בבית נותרה ציפי פירסטנברג, תינוקת בת 3 חדשים, בתם של אפרים וחנה. נוסעת נוספת חיילת נפצעה קשה, ונוסעת אחרת נותרה ללא פגע. הניצולים העידו שהמחבלים ירקו על הגופות והתעללו בהן‏‏‏[3].

כעבור זמן קצר עבר במקום קומנדקר צבאי ובו שלושה חיילי צה"ל. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, ומחשש שהמחבלים עדיין נמצאים בקרבת מקום, נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על כך שלא טיפלו בפצועים. מנהל סניף אגד בבאר שבע הגיע אחר כך למקום מיוזמתו, לאחר שהאוטובוס לא חזר לבאר שבע במועד. הוא מצא שם את מירי בת החמש שניצלה מהתוקפים, והסתתרה תחת ספסל. מירי פונתה לבאר שבע ברכב צבאי. קומנדקר נוסף שהגיע מחצבה נתקל באוטובוס ואסף את הניצולה הנוספת ואת שני הפצועים.

לאחר שהתברר לממשלה היקף הפיגוע, ולאחר שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את הגופות ולהציבן סמוך לאוטובוס, על מנת שניתן יהיה לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. כך, על אף שהפיגוע התרחש בשעות הצהריים, התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים צולמו בלילה.

השפעות הפיגוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבח היה פעולת הטרור החמורה ביותר נגד ישראל מאז תום מלחמת העצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הסתננו מירדן כחוליית פדאיון; השערות אחרות היו שהמחבלים הגיעו ממצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:

"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה"

ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית דחתה את דרישת ישראל לגנות את ירדן, ובתגובה החליטה ממשלת ישראל לפרוש מהוועדה. לאחר הפרישה החלה הוועדה לגנות את ישראל בגינויים חריפים, בקולות נציג ירדן ויושב ראש הוועדה מטעם האו"ם, ושלא בנוכחות ישראל. בישראל קמה מחאה ציבורית חריפה נגד מנגנון משקיפי האו"ם וקריאה להחלפתו של ראש משקיפי האו"ם הגנרל הדני ואגן בניקה, שגילה באופן עקבי גישה עוינת לישראל. עורך העיתון "ידיעות אחרונות", ד"ר הרצל רוזנבלום, רצה לצאת בקריאה פומבית בעיתונו להחלפת הגנרל, אך הצנזורה הצבאית לא התירה את פרסום המאמר. מנחם בגין, אז ח"כ מן האופוזיציה, נתן פומבי לדרישה זו באומרו מעל בימת הכנסת:

"הריני מביא לידיעת הבית מברק שעכשיו הגיעני מעורכו של עיתון "ידיעות אחרונות", עורך עיתון זה ד"ר הרצל רוזנבלום ביקש לפרסם היום בעיתונו מאמר ובו דרישה שהגנרל בניקה יעזוב את מדינתנו והצנזורה פסלה את המאמר הזה"

מנחם בגין סיים את נאומו בדרישה לצאת לפעולת תגמול באומרו:

"אם לא תגיבו ולא תשיבו דמנו יהיה באמת הפקר....הזהרו מחוסר תגובה על טבח אחד עשר אנשים, נשים וילדים....בשם אלוהים שימו קץ לשפיכות הדמים או לכו!"

התנגדותו של משה שרת לפעולת תגמול לא מנעה פעולה שכזו לזמן רב. בעקבות רצח שומר על ידי מסתננים מירדן במושב כסלון שבפרוזדור ירושלים, פשט ב-29 במרץ 1954 כוח מיוחד של צנחנים בפיקודו של אריאל שרון על הכפר נחאלין שבקרבת בית לחם. בפעולה נהרגו 9 ירדנים, רובם אנשי המשמר הלאומי הירדני והלגיון הערבי, כולל מוכתר הכפר, ורבים נפצעו‏[4].

בניסיון להפיג במעט את הדכדוך ששרר בארץ בעקבות הפיגוע, ביקש משה שרת ממרדכי זעירא ומיעקב אורלנד לכתוב שיר להרמת המורל‏[5] , והשניים נענו וכתבו את "שיר שמח"‏[6] ("אם גם ראשנו שח"), שהפך לקלאסיקה בזמר העברי ומושר עד היום כשיר עידוד.

ב-10 בנובמבר 1968 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, סעיד אבו באנדק, שהיה מפקד המחבלים שביצעו את הטבח.

ב-2007, במלאת 53 שנים לטבח, הוצב אוטובוס ששוחזר על ידי אגד במוזיאון העיר באילת.‏[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לצילום הייתה חשיבות במלחמה על דעת הקהל בעולם באותם ימים. ברבות השנים אף הועלתה סברה שהגופות הוחזרו בערב מבאר שבע כדי לשחזר את האירוע לשם תיעוד הזוועה והצגתה בעיתונות העולם. ראו: שלמה אברהמוב, על צילום וטראומה: צלילי השקט, היסטוריה ותאוריה: הפרוטוקולים, גיליון מספר 11: צילום והזירה הפוליטית ינואר 2009.
  2. ^ תחקיר- "מעלה-עקרבים" מאת שפירא מאיר
  3. ^ מתוך עמוד הטרור והכיבוש באתר משרד החוץ‏. חנה פירסטנברג נאנסה. לפירוט שמות ההרוגים, ראו כאן.
  4. ^ הותקף הכפר הירדני נחלין, דבר, 30 במרץ 1954
  5. ^ מקור - זמרשת
  6. ^ מילות השיר "שיר שמח", באתר שירונט
    ניתוח השיר שיר שמח שנכתב לאחר הפיגוע באתר "תרבות.il"
  7. ^ מאיר אוחיון, אוטובוס הדמים חזר למעלה עקרבים, באתר ynet‏, 22 בינואר 2007