טבעת אירוסין
טבעת אירוסין היא טבעת אותה מעניק החתן המיועד לארוסתו המיועדת בעת הצעת נישואין. ענידת הטבעת על ידי האישה מסמלת את הסכמתה להינשא. המנהג מקובל בעולם המערבי. נהוג לתת טבעת משובצת ביהלום או באבן חן אחרת.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך ההיסטוריה ניתן למצוא עדויות ואזכורים שונים לטבעות הניתנות כסמל לאירוסי בני זוג. בתרבויות שונות מסמלת טבעת את רכישתה של האישה על ידי הגבר. תחילת המסורת מיוחסת למצרים העתיקה[1] ואימוץ המסורת מיוחס ליוון העתיקה[2]. עם זאת, עדויות היסטוריות מהימנות למסורת טבעת האירוסין קיימות רק מימי רומא העתיקה[3].
בתרבויות רבות נענדת טבעת האירוסין בידה השמאלית של האישה על הקמיצה. סיבה אפשרית היא שבעבר רווחה האמונה כי בקמיצה עובר הוריד (Vena amoris) המוביל ישירות אל הלב. הרעיון הפך פופולרי על ידי הנרי סווינבורן (אנ') במסה שכתב "A treatise of Spousals, or Matrimonial Contracts" שפורסמה בשנת 1686[4]. נראה שמקורו של הסיפור מצוי גם בספר הרומי בשם "לילות אטיקה" (noctes atticae) שנכתב על ידי אולוס גליוס ובו ציטטה מתוך "פלאות מצרים" (Aegyptiacorum) של אפיון אשר מזכיר את אותו וריד לכאורה כ"nervus" (מילה אשר ניתן לפרשה גם "עצב" או "גיד")[5].
בעת העתיקה היה נהוג לחשוב כי מחירה של טבעת האירוסין כלול במחירה של האישה העומדת להיקנות על ידי הגבר, וטבעת האירוסין נותרת כסמל לבעלות ורכישתה של האישה. אסכולות בנות ימינו מעמידות בספק אמונה זו[דרושה הבהרה][6].
במאה ה-2 לפנה"ס, בנות רומא העתיקה אשר התארסו קיבלו שתי טבעות, האחת מזהב אותה ענדו מחוץ לבית, והשנייה עמידה יותר ועשויה מברזל, אותה ענדו בתוך הבית בביצוע מטלות שונות[7]. באותה עת אנשי רומא ענדו טבעות ברזל ובשנים מאוחרות יותר, שרים ושגרירים אשר שירתו את האימפריה הרומית קיבלו טבעות זהב אותן ענדו במעמדים רשמיים. מאוחר יותר הזכות לענוד טבעות זהב יקרות הורחבה גם לפקידי ציבור שאינם משרתים כשגרירים ובהמשך גם לאבירים ולכל האזרחים. באימפריה הרומית קבעו כי טבעות אירוסין יש לענוד על הקמיצה השמאלית, בהתאם לאמור לעיל.
ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצע המאה ה-7 הקוד הוויזיגותי קבע כי "במהלך טקס הקידושין בין גבר לאישה...כאשר הטבעת ניתנה או התקבלה כהתחייבות בין בני הזוג, אף על פי ששום התחייבות לא סוכמה בכתב, ההבטחה ומעמדה של הטבעת לא יתערער לעולם, תחת שום נסיבה"[8].
בשנת 860 האפיפיור ניקולאוס הראשון כתב מכתב לקניאז בוריס הראשון, שליט בולגריה ובו שאלות בנוגע להבדלי המנהגים בין קתולים לאורתודוקסים. במכתב מתאר האפיפיור כיצד מעניקים הגברים הקתולים לארוסותיהן טבעת אירוסין[9][10]. בפגישת המועצה הלותרנית הרביעית, אשר כונסה על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי נקבע כי על נישואין להיות פומביים ונקבעים מראש וכמו כן נאסר עליהם להיות חשאיים. מספר משפטנים רואים הקבלה משפטית בין חוק זה לבין המסורת של הענקת טבעת אירוסין שהציג האפיפיור ניקולאוס הראשון.
תקופות הרנסאנס והרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיעוד ההיסטורי המשמעותי של הענקת טבעת יהלום כאות לאירוסין מקושר לארכידוכס מקסימיליאן מאוסטריה, שהציע לבת האצולה מארי, דוכסית בורגונדיה להינשא לו ב-1477[11]. להענקת טבעת יהלום זו הייתה כנראה השפעה על האצולה הגבוהה של אירופה וכך התחילו אנשי המעמד הגבוה להעניק טבעות יהלום לאהובותיהם.
במהלך תקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית טבעת הנישואין החליפה את טבעת האירוסין שעד כה הייתה הטבעת העיקרית הקשורה למוסד הנישואים[12]. במדינות קתוליות שינוי זה התרחש מעט מאוחר יותר. בימיה המוקדמים של ניו אינגלנד, הנהגה פוריטנית אסרה על הנשים להתהדר ולענוד קישוטים ותכשיטים. אותן נשים מאורסות ונשואות עדיין היו צריכות לענוד סממן חיצוני אשר יצביע על היות האישה אשת איש והן נהגו לענוד מעין אצבעון שהיווה תחליף פוריטני לטבעות יקרות. היו נשים שחתכו את החלק העליון של אותו אצבעון ובכך ייצרו לעצמן מעין טבעת[13]. בחלק מהקהילות הדתיות נשמר נוהג זה גם בתקופות מאוחרות יותר.
תקופת ההשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת ההשכלה (בעיקר במערב אירופה) היו שני סוגי טבעות פופולריים:
- Gimmal ring ׁ(מלטינית gemellus) - טבעת עם שניים או שלושה חישוקים מחוברים ששימשה בעיקר בטקסי קידושין.
- Posie ring - טבעת זהב שניתנה במאה ה-15 בין אוהבים בעיקר כמתנה המבטאת רגש ולאו דווקא כטבעת אירוסין רשמית[14].
התקופה הוויקטוריאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהלומים החלו להתגלות לראשונה בדרום אפריקה בשנת 1866[15], אם כי בתחילה לא זוהו כיהלומים אלא רק שנה מאוחר יותר. עד שנת 1872 תפוקת מכרות היהלומים הגיעה למיליון קרט יהלומים בשנה[16]. למרות הייצור המוגבר של כריית היהלומים, באותה עת טבעות אירוסין המשובצות יהלום נותרו נחלתם של האריסטוקרטים, בעוד פשוטי העם הסתפקו בטבעות פשוטות יותר.
המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארצות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה חלה ירידה בפופולריות של טבעות אירוסין משובצות יהלום, מגמה שהתגברה בשנים שלאחר השפל הגדול[17]. בשנת 1938 החל קרטל היהלומים דה בירס במסע פרסום שמיוחסת לו עד היום השפעה רבה על המסורת של הענקת טבעות אירוסין משובצות יהלומים. במהלך השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30, מחירם של היהלומים צנח ובמקביל סקר שוק שנערך בארצות הברית קבע כי טבעות אירוסין יוצאות מהאופנה בקרב בני הדור הצעיר. חברת דה בירס עשתה מחקרי שוק שונים טרם העלאת הקמפיין וב 1939 יצאה בקמפיין לשוק האמריקאי. אחד מהרעיונות המרכזיים של הקמפיין היה ללמד את הקהל על ה-4C's - ארבעת הפרמטרים אותם יש לבדוק בקניית יהלום: ניקיון - Clarity, צבע - Color, חיתוך - Cut, משקל. בשנת 1947 פורסם הסלוגן "יהלומים הם לנצח". בסופו של דבר חברת דה בירס, שהייתה חייבת להפטר ממלאי יהלומים אדיר שהיה ברשותה, הצליחה לקבע תפיסה בקרב הצרכן האמריקאי כי יהלום הוא האבן היחידה המקובלת בטבעת אירוסין. מסע הפרסום נחשב למוצלח בכך שהביא לעלייה משמעותית ברכישה של טבעות אירוסין עם יהלום: עד שנת 1939 רק כ-10% מטבעות האירוסין שנקנו היו עם יהלום ומסקר שנערך בשנת 1990 עולה כי 80% מטבעות האירוסין שנקנו היו עם יהלום[18].
טבעות אירוסים לגברים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במדינות הנורדיות, טבעות אירוסין נענדות הן על ידי גברים והן על ידי נשים. באופן מסורתי הן טבעות זהב רגילות, אף על פי שעיצובים מצועצעים יותר וחומרים אחרים צוברים פופולריות. טבעות האירוסין דומות לטבעות החתונה שנמכרו בארצות הברית, ואילו טבעות הנישואין של נשים עשויות להיות דומות לטבעות אירוסין המקובלות בארצות הברית.
ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה'אירוסין' במשמעותם בציבור בימינו אינם האירוסין המוזכרים בהלכה. טבעת האירוסין אינה מחייבת ולא מופיעה בהלכה. רק נתינת טבעת בטקס חופה וקידושין מחילה את הנישואין על בני הזוג.
ביהדות החרדית החתן אינו נותן לכלה את הטבעת בעצמו, מחשש להתקדשות בטבעת זו ונהוג שהטבעת ניתנת לאחר האירוסין ולא כהצעת נישואין.
בשל העובדה שאין שום אזכור או משמעות לכך מבחינה הלכתית, אין גם שום מגבלות בכל הנוגע לעיצוב ומראה הטבעת. לעומת טבעות נישואין שעל פי ההלכה חייבות להיות צנועות ככל הניתן ונטולות כל עיטורים, עיצובים ופיתולים.
סגנונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
_(2).jpg)
זהב ופלטינה הם החומרים הנפוצים בייצור טבעות אירוסין[19] אך סוגי מתכת נפוצים כגון טיטניום, כסף, ונירוסטה משמשים גם כן בייצור טבעות אירוסין.
בארצות הברית מאז אמצע המאה ה-20 נהוג להעניק טבעת אירוסין עם יהלום בדרך כלל בסגנון הסוליטר, טבעת ובה יהלום אחד מרכזי. אבטיפוס של צורה מודרנית זו הוא שיבוץ טיפאני סוליטר אשר הוצג על ידי רשת טיפאני ושות' בשנת 1886 ומתאפיין בראש טבעת בולט אשר מחזיק באבן חן מרכזית עם שישה טפרים. החיתוך המבוקש ביהלומים המשובצים בטבעות אירוסין הוא החיתוך המבריק, אשר מקנה את הניצול המקסימלי של יכולת החזרת האור. החיתוך קובע את יופי היהלום בהתחשב בתכונות האחרות שלו.
קטגוריה נוספת היא טבעות אירוסין עם אבני צד. טבעות עם יהלומים גדולים יותר שנקבעו באמצע ויהלומים קטנים בצד נמנים עם קטגוריה זו. טבעות המשובצות שלושה יהלומים, המכונות לעיתים טבעות שילוש או טבעות טרילוגיה, הן טבעות עם שלושה יהלומים בגודל זהה המשובצים ברציפות לצד האבן המרכזית הממוקמת במרכז.
סט חתונה, או סט כלה, כולל טבעת אירוסין וטבעת נישואים תואמות. בחלק מהמקרים, טבעת הנישואין נראית "שלמה"; רק כאשר שני "החצאים", טבעות האירוסין ונישואים, נענדים זה לצד זה. במקרים אחרים, לאחר החתונה, הכלה יכולה לבחור לרתך את שתי הטבעות יחדיו, כדי להגדיל את הנוחות ולהפחית את הסיכוי לאבד את אחת הטבעות.[דרושה הבהרה]
בצפון אמריקה ובבריטניה, הטבעת נענדת ברוב המקרים על קמיצת יד שמאל. מסורת דומה לכאורה מתוארכת עוד לתקופה הקלאסית. נהוג לטעון[דרוש מקור] כי מנהג זה מקורו במיתוס מצרי עתיק שגורס כי דרך אצבע זאת עובר וריד המוביל ישירות ללב, סברה אחרת היא כי מקור המנהג נובע פשוט ממיקומו של הלב הנמצא מעט לצד השמאל של הגוף. בגרמניה הטבעת נענדת על יד שמאל בזמן האירוסין, אבל עוברת ליד ימין לאחר החתונה. בפולין ובטורקיה, טבעת האירוסין וטבעת נישואים נענדות באופן מסורתי על יד ימין, אך גם במדינות אלו מתחזקת המגמה של ענידה ביד שמאל.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משמעות טבעת אירוסין ביהדות, וואלה
- ליטל קפלן, הרי את מקודשת לי בבצל זה, באתר מאקו, 8 ביולי 2010
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Toliver, Wendy, The Little Giant Encyclopedia of Wedding Etiquette, Sterling Publishing Company, Inc, November 2013
- ^ Patrick, Bethanne Kelly; Thompson, John Milliken, An Uncommon History of Common Things., National Geographic Books
- ^ Encyclopaedia Britannica, Inc, Britannica Concise Encyclopedia, Encyclopaedia Britannica, Inc, 2008
- ^ Kacirk, Jeffrey, Forgotten English, HarperCollins.
- ^ Holford-Strevens, Leofranc, Aulus Gellius : An Antonine Scholar and Leofranc Holford-Strevenshis Achievement: An Antonine Scholar and his Achievement, Oxford University Press
- ^ Hersch, Karen K., The Roman Wedding: Ritual and Meaning in Antiquity, Cambridge University Press
- ^ Lord, John, The old Roman world: the grandeur and failure of its civilization., Scribner and company, 1869
- ^ Scott, Samuel Parsons ., Forum Judicum, Wm. S. Hein Publishing, 1910
- ^ Stephen N. Scott (1980). The Replies of Pope Nicholas I to the Inquiries of the Bulgarians.
- ^ Joseph Bingham (1846). Origines Ecclesiasticæ: The Antiquities of the Christian Church : with Two Sermons and Two Letters on the Nature and Necessity of Absolution.
- ^ Hesse, Rayner W, Jewelrymaking Through History: An Encyclopedia, Greenwood Publishing Group, 2007
- ^ Kunz, George F., Rings for the Finger, from the Earlieast Known Times to the Present, Lond, 1917
- ^ Charlton, Reno, The History of Engagement Rings and Wedding Bands, ( Your Marriage Celebrant (from EzineArticles.com=
- ^ White, Carolyn L, American Artifacts of Personal Adornment, 1680-1820: A Guide to Identification and Interpretation., Rowman Altamira, 2005
- ^ Robert M. Hazen, The Diamond Makers., Cambridge University Press, 1999
- ^ Reunert, Theodor, Diamonds and gold in South Africa., J. C. Juta & co, 1893
- ^ Russell, Rebecca Ross, Gender and Jewelry: A Feminist Analysis., Russell, Rebecca Ross, 2010
- ^ Howard, Vick, Brides, Inc: American Weddings and the Business of Tradition., University of Pennsylvania Press
- ^ Gillett's Jewellers, "Engagement ring advice, Gillett's Jewellers