טבעת הגנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טבעת הגנים בסמוך לתחנת הרכבת קורסקי. באזור זה בטבעת הגנים עשרה מסלולים.
טבעת הגנים באזור גשר קרים. באזור זה בטבעת הגנים ששה מסלולים בלבד (המקטע הצר ביותר בטבעת).
מגדל סוחרב, נבנה על הסוללה בשנות ה-90 של המאה ה-17.

טבעת הגנים, המכונה גם טבעת Bרוסית: Садо́вое кольцо́ או "кольцо́ "Б) היא שדרה מעגלית במרכז מוסקבה בירת רוסיה. השדרה מורכבת למעשה מ-17 שדרות מחוברות, ו-15 כיכרות.

אורכה של השדרה 16 ק"מ ורוחבה נע בין 18 נתיבי תנועה (בכיכר זובווסקאיה) ל-6 נתיבים במקטע הצר ביותר (בגשר קרים).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקורודום והזמליאנוי ואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום בו ניצבת כיום טבעת הגנים, ניצב בעבר ה"סקורודום" (Скородом - "מבנה מהיר") וה"זמליאנוי ואל" (Земляной Вал - "סוללת העפר").

סוללת העפר, שהייתה חלק מביצורי העיר, נבנתה במהירות (ומכאן שמה) בהוראת הצאר פיודור הראשון, בעקבות ביזת העיר מוסקבה על ידי ראזי גיראי השני, בשנת 1591.

אמנם העיר לא נכבשה, אולם הביצורים נבנו במטרה למנוע מהטאטארים של קרים לבזוז בעתיד את העיר.

בתום תקופת הצרות נבנו מחדש הביצורים ונקראו "זמליאנוי ואל" על פי מהותם. סוללה זו הייתה גבוהה מהסקורודום, ועבודות הבניה נמשכו בין השנים 1630 - 1638. שמה של הסוללה נשתמר בשמו של רחוב זמליאנוי ואל של ימינו.

בסוללה היו 34 שערים, ולא היו בה מגדלים. כחלק ממבני ההגנה נבנו התיישבויות (סלובודה) של יחידות סטרלצים בסמוך לשלושה מהשערים, בעיקר בשכונות יאקימאנקה וז'אמוסקוורצ'יה הדרומיות.

הסטרלצים הגנו על העיר מפני הפושטים הטאטארים אולם בעקבות מרידת הסטרלצים בשנת 1698 הורה פיוטר הראשון על הוצאה להורג של רבים מהם על סוללות האפר, ותלה אותם על כל אחד משערי הסוללה.

בין השנים 1683 - 1718 שימשה הסוללה כגבול העיר, וכקו המכס שלה. סוחרים אשר רצו לפטור עצמם ממכסי הכניסה לעיר הקימו שווקים מחוץ לשערי העיר (האחרון שבשווקים אלה - שוק זאצפה, נסגר בשנות ה-70 של המאה ה-20). פיוטר הראשון ביטל את המכסים לזמן קצר, אולם בשנות ה-30 של המאה ה-18 הם הוטלו מחדש.

הסוללות איבדו את חשיבותן האסטרטגית במהלך המאה ה-18, ועל רבים מהסוללות נבנו בתים פרטיים. מבנים אלה נשרפו בשריפת מוסקבה בשנת 1812 במהלך כיבוש העיר על ידי נפוליאון בונפרטה, ונותר שטח פתוח המקיף את העיר ומאפשר את פיתוחה.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

השערים האדומים. גלויה משלהי המאה ה-19.

במקום לבנות מחדש את סוללת העפר, שטחה עירית מוסקבה את הסוללה בין השנים 1818 - 1826. לאורך מהלך הסוללה נבנו רחובות בהתאם לאופי השכונות הסמוכות. בחלקה המערבי של הסוללה, אשר עברה בסמוך לבתי משפחות אצולה עשירות, נבנתה שדרה רחבה, שלצידה רחובות צידיים רחבים (שדרות בעצמן). בחלקים אחרים נבנו רחובות צרים יותר (בין 22 - 43 מטרים), בהם נדרשו תושבי השכונה להקים גנים לאורך הרחובות על חשבונם. בשנות ה-50 של המאה ה-19, צמחו גנים עבותים משני צידי הרחובות, והרחובות אכן עברו בתוך גנים.

מסילות לקרונות המונעים על ידי סוסים (שנקראו קונקה - конка) הותקנו בשדרות החל משנת 1872, ובשדרה הותקנו מסילות בשנת 1891. בשנים 1907 - 1910 הותקנה בשדרת הגנים קו חשמלית. קו מעגלי זה נקרא קו "B".

בתקופה זו נבנו מבנים בני 4 - 5 - 6 קומות משני צידי השדרה במקום המבנים הנמוכים שהיו בה. כמו כן נבנה "גורד השחקים" הראשון של העיר - בניין אפרמוב, שהיה מבנה בן 8 קומות בסגנון אר נובו, הוקם רחוב סאדוואיה- ספאסקאיה בשנת 1904.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לתוכניתו של יוסיף סטלין הורחבה השדרה בשנת 1935 לרוחב של 30- 40 מטרים, תוך הריסת מבנים רבים בקצוות השדרות על מנת לבנות כיכרות רחבות.

על פי התוכניות היו אמורים להיבנות מבנים רבים בסגנון סטליניסטי בכיכרות השונים של השדרות. במסגרת בניית הרכבת התחתית של מוסקבה אשר אחד מקוויה עובר מתחת לשדרה, הוסרו קווי החשמלית.

בשנת 1941 נפגעו מבנים רבים לאורך השדרה בהפצצות גרמניות, ובין המבנים שנהרסו היה בית משפחת גאגראין שבשדרת נווינסקי, וכן שוק זאצפה. ב-17 ביוני 1944 נערך בשדרה מצעד של שבויי מלחמה גרמניים, שנתפסו במהלך מבצע בגרטיון.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה נבנו מבנים רבים בסגנון סטליניסטי לצידי השדרה. הידועים שבהם הם שלושת גורדי השחקים של משרד החוץ של רוסיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]