טבעת נישואין
טבעת נישואין היא טבעת שאותה עונד החתן לכלה בטקס הנישואין (הוא החתונה) בדתות וחברות רבות. ישנן דתות וחברות שבהן נהוג שגם הכלה עונדת לחתן טבעת נישואין.
ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי ההלכה, את הקידושין, שהם אקט של קניין, ניתן לערוך בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה (מסכת קידושין, פרק "האשה נקנית"). בעבר, קידושין בטבעת היו נתונים במחלוקת בין מנהג ארץ ישראל לבין מנהג בבל, שהתנגד לקידושין בטבעת[1]. אולם, כיום מקובל לערוך את הקידושין בשווה כסף, ולמעשה באופן בלעדי באמצעות טבעת[2]. טבעת הנישואין המקובלת ביותר היא טבעת זהב או כסף[3] ללא שילוב אבני חן או אלמנטים נפרדים.
מטרת העיצוב הפשוט של טבעת הקידושין ביהדות היא שהכלה תוכל להעריך נכון את שווי הטבעת. הנימוק הוא שאם הכלה תחשוב שהטבעת שווה יותר מערכה האמיתי יש חשש שרק מתוך מחשבה זו הסכימה להינשא, ויהיו אלה נישואי טעות. הרמ"א גם כתב שכיסוי פני "הכלות הצנועות" בהינומה בשעת החופה מונע אותן מלדקדק בטיב הטבעת.[4] נהוג להשתמש בטבעת פשוטה, אך גם טבעת מעוטרת ומשובצת אבנים טובות אפשרית, וזאת בתנאי שהכלה תדע שהיא מתקדשת בטבעת אשר שווה לפחות פרוטה (כ-10 אגורות). ישנם מספר מנהגים להגדרת קישוט כבעייתי. המחמירים ביותר אוסרים על עיטור ואפילו על חריטה. המקלים ביותר מקפידים שהטבעת כולה תהיה מאותו חומר ובלי אבן יקרה; זאת גם כשיש עיצובים בטבעת. יש הנוהגים שבמסיבת השידוכים מעניקה אם החתן לכלה טבעת משובצת ומעוטרת. יש הנוהגים על פי הקבלה לתת טבעת קידושין עשויה כסף שצורתה עגולה מבפנים ורבועה בהיקפה החיצוני. השימוש בכסף נעשה משום שהוא מסמל את ספירת החסד.
על הטבעת להיות שייכת לחתן[5] ומקובל שלא לשלם על הטבעת בכרטיס אשראי או בהמחאה אלא רק בכסף מזומן, כדי שלא יהיה מצב שהמוכר עדיין לא קיבל את התשלום, ואז עלול להתעורר ספק אם הטבעת אכן שייכת לחתן. יש פוסקים הסבורים שעל עורך החופה לוודא שהטבעת שנרכשת לעיתים על ידי ההורים הוקנתה לחתן כהלכה.
במהלך החופה, כאשר מבצעים את הקידושים, נהוג לענוד את הטבעת על האצבע המורה ולאחר מכן להעביר אותה לקמיצה ביד שמאל.
לחתן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביהדות האורתודוקסית אין נתינת טבעת מקבילה על ידי הכלה במשמעות של קידושין. עם זאת, רבנים אורתודוקסיים רבים מאמצים את המנהג לפיו האישה מעניקה טבעת במתנה לגבר תחת החופה לאחר טקס הקידושין, תוך הבנה שמדובר במתנה ולא בקידושין. עם זאת יש גם רבנים שאוסרים על הכלה לתת טבעת לחתן במעמד החופה, כדי למנוע מראית עין של קידוש החתן. מביניהם יש המסכימים על הענקת טבעת בחדר הייחוד או במועד מאוחר יותר. בחתונות המתקיימות בתנועות הקונסרבטיבית והרפורמית מקובל לקיים קידושין הדדיים בטבעת וכך גם בחתונות פרטיות רבות.
ישנם גברים העונדים טבעת כסמל להיותם נשואים. בציבור הדתי יש כאלה המתנגדים לנוהג זה, ורואים בטבעת הנישואים תכשיט המיוחד לנשים, ובענידתה על ידי גברים מנהג של גויים. הרב משה פיינשטיין פסק "ואף שאולי מכוער הוא ליראי ה', אין לאסור לכאורה לענ"ד".[6] מאידך, יש רבנים המעודדים גברים המצויים בחברת נשים, לענוד טבעות נישואים בשביל לסמן שהם נשואים.[7]
בדתות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב אליעזר מלמד, קניין הקידושין, באתר פניני הלכה
- בחירת טבעת נישואין, אתר כלה
- הרב זושא וילהלם, טבעת קידושין, מקורות, טעמים, רמזים, מנהגים, תשע"א
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "חלוף מנהגים", אות כה
- ^ כך פסק הרמ"א (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ז, סעיף א'), על פי תיקוני זוהר (תיקון ה).
- ^ הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, הר ברכה: מכון הר ברכה
- ^ שו"ע אבן העזר סימן לא סעיף ב בהגהת הרמ"א
- ^ הרב אליעזר מלמד, הלכות וכוונות בענייני קידושין, אתר פניני הלכה
- ^ שו"ת "אגרות משה", חלק ז', ל"ב, ב' (באתר HebrewBooks).
- ^ חנן גרינווד, פסק הלכה חדש: ראוי שלגבר העובד בסביבה מעורבת תהיה טבעת נישואין, באתר כיפה, 6 במאי 2015