טוביה פרידמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טוביה פרידמן

טוביה פרידמן (23 בינואר 1922 - 13 בינואר 2011)‏[1] היה צייד נאצים חיפאי, מייסד ומנהל המכון לדוקומנטציה.

נעוריו והמלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוביה פרידמן נולד ליעקב ושרה פרידמן, כילד שני מתוך ארבעה, במשפחה מסורתית ומבוססת בעיר ראדום שבפולין. אביו, יעקב פרידמן, היה בעל בית דפוס בעיר ואמו הייתה בעלת מתפרה. הצבא הגרמני כבש את ראדום ב-8 בספטמבר 1939 והחרים את כל בתי הדפוס היהודיים בעיר ובהם גם את זה של משפחת פרידמן. באוגוסט 1940 נשלח פרידמן עם עוד כ-1,000 יהודים למחנה עבודה בצישאנוב (ביידיש: ציעשינאוו, Cieszanów) שם עסק בחפירת שוחות נגד טנקים באזור הגבול הגרמני-סובייטי. לאחר כמה שבועות התנדב לעבודה בלובלין ועם הגיעו לעיר הצליח לברוח מן המחנה בו הוחזק ולחזור לראדום. הוא ומשפחתו הועברו לגטו ראדום עם הקמתו באביב 1941. זמן קצר לאחר מכן נפטר אביו מתת-תזונה.

באוגוסט 1942 נערכה אקציה בגטו ולמרות שאמו ואחותו הצעירה הועסקו כתופרות, נשלחו שתיהן לטרבלינקה. אחותו הגדולה פגשה אותן בתחנת הרכבת והספיקה להפרד מהן. במהלך האקציה נעלם אחיו הצעיר, שהיה כבן 14. פרידמן ואחותו הגדולה הועברו למחנה העבודה ברחוב שווארליקובסקה משם היה יוצא לעבודות כפייה במרכז רפואי צבאי גרמני.

באביב 1943 הודיע קצין האס אס אוברשטורמפיהרר פרנץ שיפרס (Franz Schipers) ועוזריו אונטרשטורמפיהרר אריך קאפקה וריכרד שייגל על האפשרות לעזוב את הגטו תוך חילופי שבויים עם הבריטים. פרידמן ואחותו המבוגרת בלה יצאו עם אחרים באוטובוס. אלא שהאוטובוס נסע לבית הקברות, ורק בזכות הקצין קאפקה לא נורו למוות כשאר יושבי האוטובוס. שניהם הוחזרו למחנה לאחר מכן.

באוקטובר 1943 הועברו פרידמן ואחותו למחנה ברחוב שקולנה (Szkolna). במחנה זה החליט לנסות ולברוח והצטרף לעוד ארבעה שהחלו בחפירת מנהרה. לאחר מספר שבועות נזנח רעיון המנהרה לאחר שבדק את האפשרות לברוח דרך תעלת ביוב ומצאה כממשית. ביוני 1944, כאשר נראה היה שהגרמנים עומדים לפנות את המחנה הצליחו פרידמן ועוד שניים מיושביו לברוח דרך תעלת הביוב. השלושה הסתתרו בבית הקברות היהודי במשך כמה שבועות וניזונו בהתחלה מלחם שקנו בכפר ואחר כך מתפוחי אדמה שגנבו משדה. הם ניסו פעמיים לעבור לצד הרוסי של החזית אולם נתפסו על ידי הגרמנים, הם התחזו לאיכרים פולנים שטעו בדרכם ושוחררו. בשלב מסוים אף פגשו פרטיזן פולני שהזהירם מלהצטרף לפרטיזנים הפולנים מכיוון שאלה ברובם שנאו יהודים. בנובמבר 1944 ניסה פרידמן לחצות את החזית לבדו ונתפס על ידי הגרמנים, שחשדו בו שהוא פרטיזן ורצו להוציאו להורג ביום המחרת. באותו לילה הוחזק בבונקר, אולם משהבחין פרידמן שהחייל השומר עליו נרדם, ניצל את הרגע, חיסל אותו, לקח את נשקו וברח.

בינואר 1945, בעקבות כיבוש ראדום על ידי הצבא הרוסי, הגיע לעיר קצין משטרה מלובלין וארגן את הקמתה מחדש של המשטרה המקומית. פרידמן רצה לרדוף את הנאצים ולנקום בכך את מותם של בני משפחתו לכן הוא יצא ממקום המסתור שלו והחליט להצטרף למשטרה הפולנית בזהות חדשה (לא-יהודית) - טאדק ישינסקי.

בחודש מרץ 1945 נשלח פרידמן ממשטרת ראדום לעיר דנציג, שזה עתה נכבשה על ידי הצבא האדום, לשמש כקצין חקירות בדרגת לויטנאנט במשרד הביטחון הפולני. במסגרת תפקידו הוא עצר כמה מאות גרמנים נאצים, חקר אותם והביא להעמדתם לדין. במסגרת עבודתו זו למד רבות על הדרכים והשיטות איך לאתר פושעי מלחמה וכיצד יש לתחקרם. בקיץ 1945 קיבל הודעה שאחותו בלה שרדה את המחנות ושבה לראדום. הוא לקח אותה אליו לדנציג.

פרידמן חש שכיהודי אין לו עתיד בפולין, כי האנטישמיות בקרב הפולנים הייתה רבה והרשויות ניסו להתעלם מכך. לכן הוא החליט במרץ 1946 לעזוב את תפקידו, את חברתו הלא-יהודיה, שהכיר בדנציג, ואת פולין ולעלות לארץ. הוא התפטר, עזב את דנציג וחבר לקבוצת יהודים שיצאה מפולין, באופן בלתי-חוקי, עברה דרך צ'כיה והגיעה לווינה. הקבוצה נסתייעה בארגון "הבריחה".

פעילותו בווינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מווינה רצה פרידמן לצאת לארץ ישראל, אולם שם פגש באשר בן נתן (פרידמן הכיר אותו רק בכינויו "ארתור"), ראש ארגון "הבריחה" באוסטריה ונציג המוסד לעליה ב' שפעל להעלאת שארית הפליטה לארץ. בן נתן הציע לפרידמן לגבש צוות ולקחת על עצמו את איסוף המידע על פושעי מלחמה נאצים ואת איתורם ופרידמן הסכים. גולת הכותרת של פעילות זו הייתה איתורו ולכידתו של אדולף אייכמן.

פרידמן הקים בווינה במאי 1946 את "המרכז לתיעוד יהודי" (בגרמנית: "Jüdischen Historischen Dokumentation") שהיה שם הכיסוי הרשמי לפעילות איתור הפושעים הנאצים. שם זה נבחר כדי שלא לעורר התנגדויות לפעילות מצד הממשל האוסטרי. מרכזי תיעוד דומים הוקמו במספר ערים גדולות באירופה. פרידמן זכה לשיתוף פעולה רב מצד מפקד משטרת וינה היינריך דירמאייר (Heinrich Dürmayer), שהיה קומוניסט ופעיל בהתנגדות למשטר הנאצי והיה אסור בשל כך בכמה מחנות ריכוז.

פושע המלחמה הראשון שאיתר פרידמן באוסטריה היה איש האס אס, אונטרשארפיהרר קונראד בוכמאייר (Konrad Buchmayer), שהתעלל והכה ביהודים רבים בראדום. בעקבות מידע שקיבל הוא הצליח לאתרו במחנה שבויים אמריקאי בקרבת זלצבורג. בוכמאייר בווינה ונדון ל-12 שנות מאסר. לאחר מכן איתר קצין אס אס נוסף בשם ריכרד שייגל, שהעביר אלפי יהודים מגטו ראדום למחנה ההשמדה בטרבלינקה. שייגל נעצר בשנית (בפעם הראשונה בה נעצר, הוא שוחרר מחוסר הוכחות), הועמד לדין באוסטריה ובהסתמך על עדותו של פרידמן הורשע. שייגל מת בבית הסוהר בווינה.

בין פושעי המלחמה הבכירים שאיתר היה ראש האס אס ומפקד המשטרה בראדום, (בדרגת בריגדפיהרר וגנרל מאיור) הרברט בטכר (Herbert Böttcher) וסגנו אוברשטורמבאנפיהרר וילהלם בלום (Wilhelm Blum) שהיו אחראים לשילוחם של כ-300,000 יהודים לטרבלינקה, בהם בני עירו ובני משפחתו של פרידמן. פרידמן ועוזריו איתרו את בטכר ובלום במחנה שבויים בריטי בנוימינסטר (Neumünster), לאחר שההתחקו על עקבות אשתו של בלום. על סמך עדויות שנאספו בשטוטגרט ובראדום, הוסגרו לפולין, נשפטו בראדום, הורשעו והוצאו להורג בתלייה ב-1947‏[2].

פרידמן התאמץ רבות לאסוף מידע ולאתר את אדולף אייכמן, אולם כיוון שאייכמן לא הצטלם בפומבי לא הייתה בידי פרידמן תמונה עדכנית שלו. במהלך חקירותיו של פרידמן הוא תיחקר את נהגו לשעבר של אייכמן וגילה שאחת המאהבות שלו התגוררה בקרבת העיר לינץ. פרידמן שלח אליה סוכן צעיר ואטרקטיבי שיתידד עימה וינסה לאתר אצלה תמונה של אייכמן. התמונה המבוקשת אכן נמצאה ונלקחה מבית האשה בחשאי על ידי בלשי המשטרה האוסטרית. התמונה הוצגה לניצול שואה יהודי-אוסטרי, שנפגש עם אייכמן במהלך המלחמה בניסיון להציל יהודים, שאישר שאכן זהו אייכמן.

בספטמבר 1947 פוטר מפקד משטרת וינה ממניעים פוליטיים ומחליפו העביר מתפקידם קציני משטרה רבים שסייעו לפרידמן בפעילותו. המפקד החדש נפגש עם פרידמן והודיע לו שלא יאפשר יותר את העמדתם לדין של שוטרים אוסטרים, ביניהם גם כמה עשרות, שנגדם כבר אסף פרידמן הוכחות על ביצוע פשעי מלחמה. פנייתו של פרידמן למנהלות השלטון האמריקאית והצרפתית לבקשת סיוע בהעמדת הפושעים לדין נענתה אף היא בשלילה. פרידמן פנה לבסוף לרשויות הסובייטיות כמפלט אחרון ושם החליט הקצין איתו נפגש לסייע לו. השוטרים, שנגדם נאספו הוכחות נעצרו ונשלחו לעבודות כפייה בברית המועצות. רובם שבו לאוסטריה באמצע שנות ה-50. הקצין הרוסי שסייע לפרידמן הועבר מתפקידו זמן קצר לאחר מעצרם של השוטרים האוסטרים.

בסתיו 1947 התבקש לעסוק גם ברכישת נשק עבור ההגנה בארץ ישראל ובמעקב וסיכול רכישות נשק של מדינות ערב, שרבות מהן נערכו בווינה. בסוף אוקטובר אותה שנה נסע לכנס של מרכזים לתיעוד השואה שנערך בפריז. לכנס הגיעו נציגים מ-18 מדינות שונות.

בתקופת פעילותו של פרידמן בווינה הכיר ושיתף פעולה עם שמעון ויזנטל, שפעל בכוחות עצמו לאיסוף מידע על פושעים נאצים. שניהם ניסו לעלות על עקבותיו של אייכמן ללא הצלחה.

ב-14 באוגוסט 1949 השתתף פרידמן בהוצאת קברי משפחת הרצל מבית הקברות המקומי והעברתם לקבורה בארץ.‏[3] באותה שנה החל לימודי עיתונאות באוניברסיטת וינה.

בתקופת פעילותו בווינה נעצרו בזכות פועלו מעל 250 פושעי מלחמה נאצים. את הישגיו הגדולים ביותר באיתור פושעי מלחמה רשם בתקופה לפני עלייתו ארצה.

בראשית שנות ה-50 הפסיקה ארצות הברית ומדינות אחרות את מאמציהם באיתור פושעי מלחמה וכתוצאה מכך לא ניתן היה לממן כל פעילות בתחום זה. פרידמן החליט לעלות לארץ מתוך תקווה ואמונה שמדינת ישראל תסייע לו בהמשך פעילותו ללכידת פושעי מלחמה נאצים.

פעילותו בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידמן עלה לישראל בקיץ 1952, התיישב בחיפה והחל לעבוד כעיתונאי, תחילה במקומון ולאחר מכן בעיתון היידי "לעצטע נייעס". בשנת 1954 מונה לנהל את הסניף החיפאי של "יד ושם". בתקופה זו, במקביל לעיסוקו בלכידת פושעי מלחמה, פעל רבות לתיעוד עדויות של ניצולי שואה.

בשנת 1956 כינס פרידמן בסיוע ראש הנציגות הישראלית של הקונגרס הציוני העולמי, פרופ' אריה טרטקובר, שתי מסיבות עיתונאים בירושלים ובתל אביב. במסיבות עיתונאים אלו הוצגו מסמכים רבים, שאסף פרידמן בזמן שהותו בווינה, המרשיעים פושעי מלחמה נאצים רבים. אלה לא הועמדו לדין עד כה ומדינת ישראל לא עשתה דבר על מנת לדרוש הסגרתם. בעקבות אירוע זה הסתכסך פרידמן עם "יד ושם" שעיקר עיסוקה בעת ההיא התמקד בתיעוד עדויות ורשימות של נספים ולא ברדיפת פושעי מלחמה.

ביולי 1957 נאלץ לעזוב את "יד ושם" והחליט לייסד מכון עצמאי שימשיך את הפעילות לאיתור ולכידת הפושעים הנאציים. מאוחר יותר באותה שנה ייסד פרידמן את המכון לדוקומנטציה בישראל לחקר פעולות הפושעים הנאציים.
עיקרי פעילות המכון הן:

  • פנייה למדינות שונות בתביעה להשיב רכוש שנגזל בשואה לבעליהם היהודים
  • חיבור ספרים וחוברות בנושא השואה, הדפסתם והפצתם
  • עריכת תערוכות והרצאות בנושא השואה בארץ ובחו"ל

למכון לא היו כל משאבים כספיים חיצוניים לכן עבד פרידמן בהתנדבות עד אפריל 1958, כאשר הקונגרס הציוני העולמי החליט לאשר מימון חודשי של 200 לירות לפעילות המכון.

בדצמבר 1958 הוקם בלודוויגסבורג שבגרמניה "המרכז הפדרלי לחקירת פשעי הנאצים" (Zentrale Stelle der Landesjustizverwaltungen zur Aufklärung nationalsozialistischerVerbrechen). פרידמן יצר קשר עם מנהל המרכז ארווין שילה (Erwin Schüle) והעביר לו תיעוד רב לצורך איתור והעמדה לדין של פושעים נאצים.

סיועו בעניין אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף אוגוסט 1959 קיבל פרידמן מכתב מארווין שילה, לפיו אותרו עקבותיו של אייכמן בכווית. לאחר כמה שבועות בהם לא הצליח לגרום לשום פעילות ממלכתית בנושא הוא פנה לעיתונאי שאול מייזלס ובערב יום הכיפורים הופיעה כתבה בעמוד הראשון במעריב על כך שאייכמן אותר בכווית. בעקבות הכתבה נוצר לחץ ציבורי על הממשלה לפעול לתפיסתו של אייכמן. פרידמן הוזמן למשרד החוץ לדווח על ממצאיו והתבקש להפסיק כל פרסום נוסף בעניין. ביוזמתו הוא החל לפרסם מודעות בעיתונים זרים בהם הוצע פרס כספי של 10,000 דולר למוסרי מידע על מקום המצאו של אייכמן. בעקבות כך הוצף פרידמן במבול של מכתבים ממדינות רבות. אחד המכתבים שהגיע באוקטובר 1959 ונראה כאמין טען שאייכמן התגורר בקרבת בואנוס איירס שבארגנטינה. כותב המכתב היה לותר הרמן (Lothar Herrmann), ארגנטינאי ממוצא גרמני (חצי יהודי) שנרדף על ידי הנאצים ונמלט לארגנטינה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. פרידמן פנה למוסד וענה בכתב להרמן שסוכן המוסד ייצור עמו קשר. בסוף מרץ 1960 כתב הרמן לפרידמן שאכן זכה לביקור של סוכן המוסד בסוף השנה הקודמת והעביר לו פרטים מדויקים על מקום מגוריו של אייכמן. מכתב נוסף מהרמן הגיע בסוף אפריל ובו נאמר שסוכן המוסד עדיין מחכה לתגובת הממונים עליו. ב-23 במאי הכריז בן-גוריון מעל בימת הכנסת שאייכמן נתפס והובא לישראל. יומיים לאחר מכן מסר פרידמן למשטרת ישראל תיק שהכיל 400 עמודים של חומר על אייכמן. על איסוף חומר זה שקד פרידמן במשך קרוב ל-15 שנה.

בשנת 1961 פרסם את ספרו האוטוביוגרפי "הצייד". הספר תורגם לחמש שפות ויצא בכמה מהדורות. משנת 1960 פעל לביטול ההתיישנות בחוק הגרמני על פשעי הנאצים. מאבקו הוכתר בהצלחה בשנת 1979, כאשר הוחלט בבונדסטאג לבטל את ההתיישנות על פשעי רצח ורצח עם. משנה זו גם החל לצאת להרצאות בארצות הברית ובאירופה, אותן ערך גם על מנת לאסוף תרומות למימון עבודת המכון לדוקומנטציה. בסוף שנות ה-60 פתח המרכז לחקירת פשעי הנאצים בגרמניה בחקירות בעניין ביצוע פשעי מלחמה במחוז ראדום. צעד זה נבע מיוזמתו של פרידמן, אשר סיפק גם ראיות בנדון. בשנת 1972 נפתח בהמבורג משפט כנגד קציני האס אס והמשטרה שפעלו במחוז ראדום. במשפט הורשעו רק קצינים בדרגות בכירות.

נכון לשנת 2005 הוציא המכון לדוקומנטציה למעלה מ-150 פרסומים וכ-20 ספרים בנושא השואה.

טוביה פרידמן נפטר בבית אחותו בחולון ונטמן במתחם בתי הקברות בכפר סמיר שבחיפה ליד אשתו ובנו.

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 העניקה לו עיריית חיפה את תואר יקיר העיר.

בשנת 2007 הפיק ערוץ הטלוויזיה הצרפתי France 5 סרט תיעודי בשם Chasseur de nazis (צייד הנאצים) באורך של 117 דקות בבימויו של גיום מוסקוביץ (Guillaume Moscovitz) על פרידמן ופעילותו.‏‏‏[4] בשנת 2008 העניק שגריר אוסטריה בישראל לטוביה פרידמן ולאשר בן נתן אות הוקרה (Großes Ehrenzeichen) מטעם נשיא אוסטריה, היינץ פישר, על פעילותם לאיתור פושעי מלחמה נאצים.‏[5]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידמן נישא, לאחר עלייתו לארץ ב-1952, לאנה לבית גוטמן, שהחלה לעבוד במשרדו בווינה כקלדנית בתחילת 1948, ועבדה מאוחר יותר בקונסוליה הישראלית בווינה. היא סיימה לימודי רפואה בווינה ועבדה כרופאת עינים בבית חולים בחיפה. בנו היחיד רוני נולד במרץ 1959 וטבע בתאונת צלילה בפסח 1978 בסיני. אשתו נפטרה בשנת 1984.

אחותו הגדולה בלה שרדה את השואה והגיעה אף היא בקיץ 1947, בעקבות אחיה, לווינה. שם הכירה את בעלה בוריס קנגון, ששירת בצבא האדום. השניים עלו לישראל ב-1956 והשתקעו בחולון.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרסומי המכון לדוקומנטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 50 שנה צייד הנאצים: ספר היסטורי-דוקומנטרי, 1997
  • מקץ 40 שנה למרד גטו ורשה (1983-1943): אוסף דוקו, 1983
  • מחנה השמדה בלז'ץ: אוסף דוקומנטרי, 1982
  • מקץ עשרים שנה לרצח יהדות אירופה.משפטו של הצורר הנצי אדולף אייכמן בירושלים.1965

פרסומים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חמש עשרה שנים רדפתי אחרי אייכמן, בעריכת משה מייזלס ורפאל בשן, הוצאת אחיאסף, 1961
  • Tuvia Friedman, The Hunter, Kessinger Publishing, 2007. ISBN 0-548-43837-4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]