טוטליטריזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משטר טוטליטרי הוא סוג מסוים של דיקטטורה, בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. אין הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת כפופות כולן למנהיג "הכל יכול". חיי האזרחים מתנהלים על פי השקפת העולם של מנהיג המדינה ומתנגדי השלטון נענשים בחומרה. השלטת רעיונות מפלגת השלטון בעם נעשית באמצעות תעמולה, הדרכה ושטיפת מוח. את הטוטליטריזם ניתן להגדיר כמצב בו החברה הופכת להיות שלוחה של המדינה וכלי בידי מנהיגיה.

המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא הכסות האידאולוגית שבה הוקמו: אידאולוגיה קומוניסטית-לכאורה (בברית המועצות, סין ומדינות אחרות); אידאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית; אידאולוגיה פטריוטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים; אידאולוגיה דתית באיראן ובאפגניסטן של משטר הטאליבן. לעתים נדירות המשטר הוא גם ללא אידאולוגיה כלשהי, אולם במקרים כאלו הוא מזדרז להמציא אידאולוגיה כזאת.

הדבר שונה ממשטר עריצות בו שליט יחיד עולה מתוך מצב של כאוס או חוסר יציבות ולא מתוך אידאולוגיה ברורה ואוטופיסטית כשהוא מבסס את שלטונו בעזרת טרור, פחד ויצירת תלות נפשית.

אידאולוגיה חובקת כל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיין המרכזי של משטר טוטליטרי, ואשר מבחין בינו לבין סוגים אחרים של דיקטטורה, הוא המקום המרכזי שמקבלת אידאולוגיה חובקת כל באשר לאיך צריכה החברה האנושית להתנהל ומהן הדרכים להגיע למטרה הזאת. בכל המשטרים הטוטליטריים, האידאולוגיה מחייבת את צייתנותם המוחלטת של האזרחים, כולל הקרבת חייהם למען המטרה. כל האידאולוגיות הללו הן אנטי-ליברליות מובהקות, מאחר שהן מקריבות את חירות הפרט בעבור מה שנתפס עבורם כטובת הכלל. האידאולוגיות הללו מבוססות על ההנחה שהחברה איננה אוסף של פרטים, אלא יחידה אורגנית, שכל פרט מהווה חלק ממנה. מכאן משתמע חוסר סובלנות קיצוני כלפי פלורליזם וחילוקי דעות. כל גילוי של חילוקי הדעות נתפס כמחליש את המערכת ולכן יש לטפל בו בחומרה.

דוגמאות מרכזיות לאידאולוגיות המשמשות משטרים טוטליטריים הן הפאשיזם והנאציזם. אידאולוגיות אלה הן חילוניות מעצם הגדרתן, אך באיראן לדוגמה קיים משטר טוטליטרי דתי (תאוקרטיה), המשתמש בערכי האסלאם השיעי בתור אידאולוגיה, שעל כל האזרחים מוטל לציית לתכתיביה.

מפלגה אחת, מנהיג אחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניטו מוסוליני יחד עם אדולף היטלר. שני מנהיגים אופיינים של משטרים טוטליטריים שחברו יחד.

משטרים טוטליטריים מאופיינים בקיומה של מפלגה אחת בלבד שעלתה לשלטון בדרך של הפיכה אלימה, במהלכה הושמדה באלימות כל צורה אפשרית של אופוזיציה. בתחילת דרכה, המפלגה פתוחה לכולם, אך ככל שהיא מתבססת יותר, כך קשה יותר להיכנס אליה. חברי המפלגה הופכים את עצמם לאליטה והם מגינים על מעמדם בין היתר, על ידי חסימת חברים חדשים מלהצטרף, או "טיהורים" חוזרים ונשנים המופנים כלפי חברים ותיקים המהווים איום. בהדרגה, הופכת המפלגה הטוטליטרית ליותר ויותר ריכוזית וחדגונית במסריה, עד שהיא מרוכזת כולה סביב מנהיג אחד כל-יכול, אשר סביב מוצא פיו יקום ויפול דבר. יתר חברי המפלגה שואבים את עוצמתם מהמנהיג.

בין המנהיג לחברי המפלגה הבכירים נוצר יחס מעין פיאודלי: המנהיג מקצה לאנשי שלומו "חלקות" שהם מוסדות ממשלתיים או תאגידים שהולאמו או שבבעלות המדינה. בתמורה הם מעניקים לו נאמנות בלתי מסויגת. חבר מפלגה שזכה ב"חלקה" כזאת, מנהל אותה באופן בלעדי, והופך למנהיגה העליון של "חלקתו" בדיוק כשם שראש המפלגה הוא מנהיגה העליון של כל המדינה.

כלפי המנהיג מתפתח באמצעות מנגנוני התעמולה פולחן אישיות. הוא הופך לאל עלי אדמות, הוא מוצג כגואל של עמו וכאדם שעתיד לשחרר את האנושות כולה לעתיד אוטופי של חירות מוחלטת.

תעמולה במדינות טוטליטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעמולה בעידן המודרני משמשת רבות משטרים טוטאליטריים, בכל רחבי העולם. השימוש בתעמולה משמש ככלי שליטה עוצמתי ביותר, שכן הוא מסוגל להגביר את הציות של האזרחים השונים בלא הפעלת כוח ישיר, כיון שבמדינות כאלו אמצעי התקשורת נתונים בידי הממשל, השימוש בתעמולה הופך לנגיש ונוח. עם צמיחתן של המדינות הטוטליטריות הגדולות של המאה ה-20: ברית המועצות וגרמניה הנאצית, התפתח במיוחד השימוש בתעמולה ברשות משטרים כאלו. בגרמניה הנאצית אף היה שר תעמולה מיוחד - יוזף גבלס. בשתי מדינות אלו נעשה שימוש קיצוני במיוחד ביצירת פולחן אישיות של מנהיגיהן, ובעיקר אדולף היטלר ויוסף סטלין, פולחן אשר הפך את האישיות המנהיגה למזוהה עם טרדות הציבור כולו.

שימוש בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטר טוטליטרי תמיד מאופיין במידה רבה של טרור נגד אזרחים. בקרב האזרחים, ישנן שתי קבוצות שהן המטרה של הטרור: הקבוצה הראשונה כוללת בני אדם לא רצויים בשל תכונותיהם, כמו מעמד חברתי או פוליטי (בורגנים בברית המועצות, "ריאקציונרים" בסין) או בשל מוצאם האתני או כל תכונה פיזית אחרת (יהודים, צוענים, הומוסקסואלים ובעלי מומים בגרמניה הנאצית). הקבוצה השנייה כוללת בני אדם שנחשדים כמתנגדים למשטר.

אזרח המדינה הטוטליטרית שלא שוכנע בידי התעמולה, עובר לזרועות הטרור. הטרור מופעל בידי כוחות של המשטרה אשר משתמשים ברשת ענפה מאוד של מודיעין על מנת לאתר מתנגדים פוטנציאליים. כל אדם שחושדים בו כמתנגד למשטר, דינו פעמים רבות מוות, כליאה או "חינוך מחדש". עשרות מיליוני בני אדם מצאו את מותם בידי הטרור הטוטליטרי. בגרמניה הנאצית נרצחו כ-12 מיליון איש בדרכים אלה, מחציתם יהודים; ברוסיה הסטליניסטית מספר הקורבנות הגיע לכ-20 מיליון איש; בסין של מאו מספר הקורבנות האמיר לכ-50 מיליון בני אדם.

גורלם של משטרים טוטליטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון להנצחתו של מאו דזה דונג בסין. פולחן האישיות של המנהיג יכול להימשך גם אחרי מותו.

בשל אופיים הקיצוני והישענותם על קונפליקט מתמיד הן עם מדינות אחרות והן עם גורמים בתוך מדינתם שלהם, משטרים טוטליטריים לא נוטים להאריך ימים, או שהם נוטים להתמתן ולהתפשר עם המציאות. המשטרים הפאשיסטיים באיטליה ובגרמניה, נגדעו שנים לא רבות לאחר שהוקמו, בשל תבוסתן של מדינות אלה במלחמת העולם השנייה. הפאשיזם שקע גם בספרד של פרנקו לאחר מות המנהיג. באשר למשטרים הסטליניסטיים, בברית המועצות חלה מגמה של התמתנות מיד עם מותו של סטלין. יורשו של סטלין, ניקיטה כרושצ'וב, פתח מיד בתהליך של דה-סטליניזציה, בו מיתן את הטרור, את פולחן האישיות למנהיג ולמפלגה, ונקט גישה פרגמטית יותר כלפי מדינות המערב. תהליך זה נמשך עד לפירוקה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90. גם בסין חל תהליך מעניין של התמתנות לאחר מותו של המנהיג מאו דזה דונג. כישלונותיו של מאו לפתח את הכלכלה הסינית ולשפר את תרבותה (ראה הקפיצה הגדולה קדימה), הולידו בקרב האוכלוסייה הסינית יותר ויותר ניכור מהתעמולה הכביכול-סוציאליסטית של המשטר בסין. יורשו של מאו, דנג שיאופינג, ייצג אגף במשטר שהחליט לנוע לעבר אימוץ של השיטה הקפיטליסטית, החל ברפורמות של ליברליזציה ופתיחות הדרגתית כלפי המערב - מגמה שנמשכת בסין עד היום. כיום יש בסין משטר דואלי: חלק ניכר מהמשק הוא קפיטליסטי, אך המשטר הפוליטי תחת המפלגה הקומוניסטית הסינית נותר בעל מאפיינים סטליניסטיים וסממנים טוטליטריים.

מחלוקת בתיזה הטוטליטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלוקת בין חוקרי הטוטליטריזם נסובה בעיקר על שתי סוגיות: האם הטוטליטריזם הוא תופעה חדשה בהיסטוריה והאם ניתן בכלל לאגד משטרים שונים תחת איצטלת הטוטליטריזם.

באשר לסוגיה הראשונה, פרידריך ובז'יז'ינסקי טענו שהטוטליטריזם הוא חידוש היסטורי. לטענתם, המשטרים הטוטליטריים הראשונים היו במאה ה-20: ברית המועצות, גרמניה הנאצית, סין המאואיסטית, איטליה הפאשיסטית ועוד. חוקרים אלה טוענים שהטוטליטריזם לא יכול להיות אפשרי בלא אמצעים טכנולוגיים לפיקוח על ההמון ולהשמדה המונית. מתנגדיהם של פרידריך ובז'ז'ינסקי טוענים לעומתם, שגם משטרים כמו ספרד בתקופת האינקוויזיציה וצרפת בתקופת רובספייר היו בעלי מאפיינים טוטליטריים מובהקים, והמוגבלות הטכנולוגית בתקופה זו לא די בה כדי להדירם מהגדרה זו.

באשר לסוגיה השנייה, פרידריך ובז'יז'ינסקי לא ראו הבדל של ממש בין המשטרים הטוטליטריים השונים. כולם צייתו לאותם כללים של טרור, תעמולה ואידאליזציה של מנהיג. ההבדל היחיד היה באידאולוגיות השונות, אך משטרים טוטליטריים היו ידועים בהבדלים בין דיבורים למעשים: כך למשל, בזמן שהנאצים תמכו בקפיטליזם, המפלגה הנאצית לא היססה להתערב בכלכלה המדינית. כמו כן, משטרו של סטלין הטיל עול כבד על מעמד הפועלים ועל האיכרים, למרות האידאולוגיה הכביכול-סוציאליסטית המוצהרת ששאפה להביא לשחרורם של מעמדות אלו. האידאולוגיה של המשטר הסטליניסטי בברית המועצות, למעשה, התרוקנה מתוכנה עם הזמן ומעולם לא מומשה בצורתה המקורית. לפי פרידריך ובז'יז'ינסקי, אין די בהבדלים אידאולוגיים כדי למחוק את המשותף הרב בין משטרים טוטליטריים שונים.

גישה זו ספגה ביקורת מצד חוקרים שהתנגדו להשוואה בין הפאשיזם והנאציזם לבין הסטליניזם. חוקרים אלה טענו שהדבר ממעיט בערכה של האכזריות הנאצית, שהנה תופעה אנושית חד פעמית. הם גם הצביעו על קיומו של הבדלים יסודיים בין הכלכלה המתוכננת המולאמת שדאגה במידה מסוימת לרווחת האזרחים, לבין הקפיטליזם הדורסני של המשטר הנאצי, אשר רמס את זכויות העובדים.

טוטליטריזם בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]