טופולב Tu-95

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שם רשמי טופולב TU-95
Туполев Ту–95
Tupolev Tu-95 Marina.jpg
סוג מפציץ אסטרטגי
ארץ יצור ברית המועצות, רוסיה
מנוע ארבעה, קוזנצוב NK-12MV טורבו פרופ בעלי דחף בהספק של 11,000 קילוואט כל-אחד.
חימוש אחד או שני תותחי 23 מ"מ מדגם AM-23 בזנב. טילים במשקל כולל של עד 15 טון.
ממדים
מוטת כנפיים 51.10 מטר,
אורך 49.50 מטר
גובה 12.12 מטר
שטח כנף 310 מ"ר
ביצועים
מהירות מרבית 920 קמ"ש
רדיוס תקיפה 7,500 ק"מ
סייג רום מעל 12 ק"מ
עומס כנף 606 ק"ג למטר רבוע
משקל
ריק 90,000 ק"ג,
מרבי 188,000 ק"ג
מטוס התרעה Tu-126 המבוסס על דגם Tu-95. סוד אריכות ימיו של המטוס הוא ביכולת להתאימו לצרכים המשתנים של הכוחות המזוינים של ברית המועצות ורוסיה

טופולב Tu-95רוסית: Туполев Ту–95, כינויו בנאט"ו: Bear) הוא מפציץ אסטרטגי ונושא טילים מתוצרת חברת טופולב אשר נבנה בברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה. נכון ל-2008, המפציץ נמצא בשימוש פעיל בחיל האוויר הרוסי וצפוי כי ימשיך לשרת בחיל עד לשנת 2040. ה-Tu-95 מונע בארבעה מנועי טורבו פרופ מדגם NK-12 מתוצרת קוזנצוב. כל אחד מן המנועים מניע שני מדחפים הנעים בכיוונים נגדיים. זהו מטוס המדחף המהיר ביותר בשימוש מבצעי. כנפי המטוסי מוטות לאחור ב-35 מעלות, זווית חדה יחסית למטוסי מדחף.

עד היום זהו המפציץ האסטרטגי היחיד המונע במנועי טורבו פרופ. פיתוח של דגם זה הנמצא בשימוש הצי הרוסי הוא TU-142.

עיצוב ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949 תכנן צוות בראשות אנדרי טופולב את המפציץ הבין-יבשתי הראשון של ברית המועצות, טופולב Tu-85, שהיה גרסה גדולה יותר של Tu-4, חיקוי של המפציץ האמריקאי B-29 סופרפורטרס. אולם יכולותיו של ה-Tu-85 לא היו מספיקות כנגד הדור החדש של מטוסי הירוט האמריקאים אשר היו מסוגלים לטוס בכל מזג אוויר‏[1]. על רקע זה קיבלו, בשנת 1950, טופולב וצוותו רשימת דרישות חדשה, ביניהן למטוס החדש היה צריך להיות טווח מבצעי של 8,000 ק"מ ללא תדלוק, טווח ארוך דיו כדי לאיים על מטרות בארצות הברית. עוד נדרש המטוס החדש לכושר נשיאה של 11 טון עד למטרה. אחת הבעיות הגדולות של טופולב הייתה הבחירה במנוע מתאים למטוס, היות שהדור הראשון של מנועי הסילון צרך כמות גדולה של דלק ולעומתו מנועי טורבו פרופ היו חסכוניים יותר ואיפשרו טווח טיסה גדול יותר. לאור זאת בחר טופולב במנועי טורבו פרופ במהירות גבוהה.

למטוס תוכננו ארבעה מנועי טורבו פרופ, קוזנצוב NK-12, בהספק של 8,948 קילוואט, אשר כל אחד מהם הניע שני מדחפים הנעים בכיוונים הפוכים, סך הכל שמונה מדחפים למטוס‏[2]. אף שהמנועים היו מתקדמים מאד, עיצוב המטוס היה שמרני למדי: כנף תחתית בזווית של 35 מעלות. זווית הכנף איפשרה את מיקום המפגש בין הכנף לגוף המטוס בקדמת דלת ההפצצה. למטוס היו שלושה מערכי גלגלים, הקדמי התקפל כלפי אחור. המטוס הראשון המריא בשנת 1953. ייצור סדרתי של המטוס החל בשנת 1956. במשך שנים ארוכות המטוס היה ידוע למערב בשם TU-20 אף ששם הדגם שונה ל-TU-95 מעת שנכנס לשימוש מבצעי.

בדומה לעמיתו האמריקאי, B-52 סטרטופורטרס, ה-Tu-95 המשיך לפעול גם בשירות חיל האוויר הרוסי לאחר התפרקות ברית המועצות, תוך שלאורך השנים הוכנסו שיפורים ושינויים בדגם המקורי. אחת הסיבות לאריכות הימים של דגם זה הייתה באפשרות לשנות את מאפייני המטוס למשימות משתנות. במקור נועד המטוס לשמש כמפציץ גרעיני ואילו היום הוא משמש למגוון רחב של משימות כגון, שיגור טילי שיוט, סיור ימי (Tu-142), ואף כמטוס נוסעים אזרחי (Tu-114). על בסיס הגרסה האזרחית פותח מטוס להתרעה מוקדמת (Tu-126).

בתחילה לא זכה המטוס ליחס רציני מצד הכוחות המזוינים של ארצות הברית, על פי הערכות ראשונות הטווח המרבי של המטוס היה כ-12,500 ק"מ במהירות מרבית של כ-640 קמ"ש. נתונים אלה תוקנו מאז מספר רב של פעמים לנוכח ביצועיו המשופרים של המטוס‏[3].

היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס יירוט אמריקאי, F-14 טומקט, מלווה מפציץ סובייטי Tu-95RT (ניתן לראות בבירור את בליטת הראדר בגחון המטוס המייחדת דגם זה).

גרסת ה-Tu-95RT באופן מיוחד הייתה לאחד הסמלים המוכרים ביותר של המלחמה הקרה כאשר ביצע משימות של סיור ימי ארוך טווח ואיתור מטרות למטוסים אחרים, לספינות מלחמה ולצוללות. דגם זה ניתן היה לזיהוי בזכות הבליטה הייחודית בגחונו, שבה הייתה אנטנת ראדאר לאיתור ספינות. הצי האמריקאי הציב את ירוטם של מטוסים אלה בעדיפות גבוהה, במרחק שאינו פחות מ-320 ק"מ מנושאת מטוסים אמריקאית. את המשימה ביצעו בדרך כלל מטוסי ירוט מסוג F-14 טומקט, אשר ליוו את המפציץ עד אשר יצא מן הטווח הקרוב לנושאת המטוסים. לעתים הדגימו מטוסי הצי האמריקאי יכולת ליירט את המפציץ בטווח גדולים יותר, עד 1,600 ק"מ מנושאת המטוסים.

בעת היירוט, התותחן היושב בזנב ה-Tu-95 היה מציב את תותחיו כשהם מכוונים כלפי מעלה, כדי לאותת שאין הוא בא בכוונה תוקפנית. באופן דומה, כללי היירוט של נאט"ו אסרו על מטוסי היירוט לבצע נעילת כוונות ירי על המפציץ, כדי שהדבר לא ישתמע כצעד תוקפני.

בשיא המלחמה הקרה היה מתקיים סיור שבועי קבוע של צמד מטוסי Tu-95, אשר היו ממריאים מחצי האי קולה וטסים עד לקובה לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית ואשר היו מלווים לאורך כל דרכם על ידי מטוסי יירוט אמריקאים.

מפגשים באוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס קרב מדגם F-15 מיירט מפציץ Tu-95MS אשר טס סמוך לחוף המערבי של אלסקה במסגרת תרגיל צבאי רוסי שנערך ב-28 בספטמבר 2006.

מטוסי קרב מערביים נשלחים לעתים קרובות ליירט מפציצי Tu-95 במהלך ביצוע משימתם בשולי המרחב האווירי של נאט"ו. טייסי מטוסי ירוט רבים דיווחו כי הנתונים הקיימים על ביצועי המטוס אינם משקפים את מלוא יכולתו היות שטייסי ה-Tu-95 מסוגלים להאיץ את המטוס למרחק קצר במהירות שהיא מעבר ליכולות מטוסי קרב מסוימים, במיוחד מטוס היגואר ‏ SEPECAT. קיימים אף סיפורי טייסי יירוט על מטוסי Tu-95 אשר סוטים לפתע ממסלולם כדי להדוף את מטוסי היירוט ממסלולם או לגרום להם להאט באופן פתאומי. סיפורים דומים קיימים אף מצד טייסים רוסים. בשנות ה-80 התנגש מטוס F-16 של חיל האוויר הנורבגי במטוס Tu-95 בעוד המטוס הנורבגי מלווה את המטוס הסובייטי אל מחוץ למרחב האווירי של נורבגיה. ככל הנראה הטייס הנורבגי התקרב באיטיות אל מטוס הטופולב עד שנקלע אל מערבולות קצה כנף של המפציץ הכבד ונפגע בקצה הכנף. שני המטוסים הצליחו לנחות בשלום לאחר ההתנגשות.

עד לשנת 1999 מטוסי Tu-95, אשר נהגו לטוס בזוגות, היו מתקרבים עד למרחק של יכולת שחרור טילים מצפון אמריקה, הן בצידה האטלנטי של היבשת בין גרילנד לאיסלנד, והן בצידה המערבי של היבשת בים ברינג, סמוך לאלסקה. בחודש יוני 1999 ארבעה מפציצים רוסים, זוג מטוסי Tu-95 וזוג מטוסי Tu-160, נאלצו לפנות לאחור לאחר שיורטו על ידי מטוסי קרב אמריקאים. תקרית דומה אירעה בחודש ספטמבר 1999, אולם אז פנו המפציצים הרוסים לאחור עוד בטרם נוצר מגע בין המטוסים. אף בתחילת המאה ה-21 ממשיכים מטוסי Tu-95 רוסים לסייר סמוך למרחב האווירי של ארצות הברית ומדינות נאט"ו והם מיורטים על ידי מטוסי קרב של מדינות נאט"ו. מפציצי ה-Tu-95 הנמצאים היום בשירות חיל האוויר הרוסי הם מדגם Tu-95MS אשר נבנו בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20.

ב-18 באוגוסט 2007 הכריז נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי מטוסי ה-Tu-95 יחדשו את הסיורים הימיים ארוכי הטווח הקבועים שערכו במהלך המלחמה הקרה, סיורים שפסקו למשך 15 שנה‏[4].

גרסאות המטוס ודגמים נילווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Tu-95/1 - אבטיפוס
  • Tu-95/2 - אבטיפוס
  • Tu-95K - גרסה ניסיונית אשר נועדה לשאת ולהפעיל מטוסי מיג 19 בשעת טיסה
  • Tu-95M-55 - נושא טילים
  • Tu-95N - גרסה ניסיונית אשר נועדה להפיל מן האוויר מטוס מופעל במנוע מגח סילון
  • Tu-95aL - ידוע אף בשם Tu-119 - מטוס ניסיוני, חלק מפרויקט לבניית מטוס בהנעה גרעינית.
  • Tu-96 - אבטיפוס של מפציץ אסטרטגי בין-יבשתי, ארוך-טווח, אשר נועד לטיסה בגובה רב. לצורך זה הוא מצויד במנועי טורבו פרופ TV-16 וכנף בעלת שטח גדול יותר. ניסויים בגרסה זו ללא מנועים לגובה רב (מדגם TV-12) בוצעו במפעל בין השנים 1955-1956.
  • Tu-114 - גרסת מטוס נוסעים של ה- Tu-95.
  • Tu-116 - מטוס Tu-95 אשר צויד כמטוס נוסעים באופן זמני, בעת שפותחה גרסת Tu-114. רק שני מטוסים הוסבו באופן זה.
  • Tu-95/Tu-95M - הגרסה הבסיסית של מפציץ אסטרטגי ארוך טווח והדגם היחיד של המטוס שלא צויד בצינור לתדלוק אווירי. כינויו בנאט"ו: Bear-A.
  • Tu-95U - Uchebnyy - גרסת אימונים של המפציץ.
  • Tu-95K/Tu-95KD - נועד לשאת טילי אוויר-קרקע מדגם Raduga Kh-20. כינויו בנאט"ו: Bear-B.
  • Tu-95KM - גרסה משופרת של ה- Tu-95K, ידוע בשל מערכות הביון שהותקנו בו. כינויו בנאט"ו: Bear-C.
  • Tu-95RT - Razvedchik Tseleukazatel - גרסה נוספת לגרסה הבסיסית של ה- Bear A. נועד למשימות מעקב ימי וסימון מטרות וכן לביון אלקטרוני בזרוע האוויר של הצי הסובייטי. כינויו בנאט"ו: Bear-D.
  • Tu-95MR - גרסה של ה- Bear-A שנועדה למשימות צילום בזרוע האוויר של הצי הסובייטי. כינויו בנאט"ו: Bear-E.
  • Tu-95K22 - הסבה של המפציץ לנשיאת טילי Raduga Kh-22, תוך שיפור מערכות המטוס. כינויו בנאט"ו Bear-G.
  • Tu-126 - מטוס התרעה מוקדמת.
  • Tu-142 - מטוס סיור ימי, נושא נשק לוחמה נגד צוללות.
  • Tu-95MS/Tu-95MS6/Tu-95MS16 - גרסה חדשה של המטוס המבוססת על גרסת Tu-142. מטוס זה נועד לנשיאת טילי שיוט מדגם Raduga Kh-55. כינויו בנאט"ו: Bear-H ובמשך תקופה מסוימת כונה על ידי צבא ארצות הברית בשם Tu-142 בטרם התבררו מלוא תכונותיו.
  • Tu-95U - גרסת אימון שנוצרה ממטוסי Bear-A שהוצאו משירות. היום אין עוד מטוסים כאלה בשרות. כינויו בנאט"ו: Bear-T.

נוצרו גרסאות נוספות למטוס זה, אולם אלה לא זוהו על ידי גורמי המודיעין במערב ולא הגיעו לשלב של שימוש מבצעי בכוחות המזוינים הסובייטים. אחת מגרסאות אלה, ה- Tu-95V, היא שהפיל את פצצת הצאר[5].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]