טייסת 147

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טייסת 147
סמלה של הטייסת מאפריל 2024, עת נפתחה מחדש כטייסת כטמ"מים
סמלה של הטייסת מאפריל 2024, עת נפתחה מחדש כטייסת כטמ"מים
סמלה של הטייסת מאפריל 2024, עת נפתחה מחדש כטייסת כטמ"מים
פרטים
כינוי "טייסת האיל הנוגח"
מדינה ישראלישראל ישראל
שיוך חיל האוויר הישראלי
סוג טייסת כלי טיס בלתי מאויש
בסיס האם פלמחים
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות כטייסת סטירמנים: 19561956
כטייסת פוגות: 19671967
כטייסת עיטים: 19781985
כטייסת כטמ"מים: 2024 – הווה
נתוני היחידה
ייעוד כלל סוגי משימות ההתקפה וההגנה.
כלי טיס כוכב (הרמס 900)
כלי טיס בעבר סקייהוק A-4F,
סקייהוק A-4E,
פוגה מגיסטר,
סטירמן

טייסת 147, המכונה גם "טייסת האיל הנוגח" (נודעה בעבר גם בכינוי "טייסת הפוגות"), היא טייסת בחיל האוויר הישראלי, המפעילה כלי טיס בלתי מאוישים, הפועלת מבסיס פלמחים.

בעבר הייתה טייסת מטוסי קרב אשר טרם סגירתה הפעילה מטוסי סקייהוק A-4F, והייתה מוצבת בבסיס חצרים. הטייסת נפתחה ונסגרה מספר פעמים במהלך שנות קיומה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956, ערב מבצע קדש, הוקמה טייסת 147 בפיקודו של מאיר שפר, כטייסת חירום של בית הספר לטיסה, וכללה מטוסי סטירמן של בית הספר. הטייסת נסגרה לאחר סיום המבצע.

בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הוקמה הטייסת שנית בבסיס חצרים, והפעילה מטוסי פוגה מגיסטר של בית הספר לטיסה. הטייסת כללה בוגרים טריים של קורס טיס וטייסים ותיקים (לדוגמה אלי איל, מטייסי מלחמת העצמאות). במלחמה עסקה הטייסת בעיקר בתקיפת מטרות קרקע ברקטות, פצצות וזוג מקלעי 7.62 מ"מ שהותקנו במטוסי הפוגה. ביום הראשון למלחמה הטייסת תקפה יעדים בחזית המצרית. ביום השני למלחמה התרחקה חזית הלחימה המצרית אל תוך סיני ויצאה מטווח הפעילות של מטוסי הפוגה ועל כן החל מהיום השני הטייסת הופנתה לסייע בחזית ירדן שם התקיפה בעיקר כוחות שריון. ביומה החמישי של המלחמה הועברה הטייסת לבסיס רמת דוד לשם סיוע לכוחות הקרקע בחזית הסורית במהלך גיחות הסיוע נהרג מפקד הטייסת. הטייסת איבדה במלחמה שישה מטוסים וטייסים, בהם מפקד הטייסת רס"ן אריה בן-אור וסגנו סרן ארנון לבנת. שיעור האבדות הגדול, יחסית לגודל הטייסת, יחד עם היעדר כיסא מפלט במטוסי הפוגה, הוביל להפסקת השימוש המבצעי במטוסים אלה, והטייסת נסגרה לאחר המלחמה.

בשנת 1978 נפתחה הטייסת מחדש על ידי חנוך פטישי, שוב בבסיס חצרים, כטייסת סקייהוק ("עיט"). בתחילה היו מטוסיה מדגם A-4E, ומאוחר יותר רוכזו בה מטוסי A-4F, שהגיעו במבצע ניקל גראסרכבת האווירית של מלחמת יום הכיפורים). מטוסיה זוהו באמצעות מייצב כיוון צבוע צהוב.

ב-14 באוקטובר 1979 איבדה הטייסת שני מטוסים בהתנגשות אווירית בעת טיסת אימונים, כאשר "עיט" מספר 339 שהוטס על ידי טייס צעיר, לי-און גולדנברג ("גולדי"), התנגש במוביל שלו, שהיה גם סגן מפקד הטייסת, שהטיס את "עיט" מספר 609.[1]

במלחמת לבנון הראשונה פיקד על הטייסת סא"ל אבירם כהן.[דרוש מקור]

בתחילת שנות ה-80 הפכה הטייסת לטייסת מילואים, כאשר רק השלד בה נשאר מבצעי. ב-1985 נסגרה הטייסת.[2]

בתחילת אפריל 2024 נפתחה הטייסת מחדש בבסיס פלמחים כטייסת כטמ״ם המפעילה את כטמ"ם "כוכב" (הרמס 900).[3]

סמל הטייסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967, כשבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, עוצב סמל הטייסת, שהיה שילוב של כנפיים וטנק. שילוב שבא לציין את שיתוף הפעולה הצמוד בין הטייסת לבין כוחות השריון.[4]

סמל "האייל המכונף" של הטייסת עוצב על ידי אריה מוסקוביץ' בשנת 1978. בטיוליו באזור בסיס חצרים, צפה מוסקוביץ' בקרב בין שני יעלים במדבר, אותם זיהה בטעות כאיילים. מהמחזה שנגלה לפניו, שאב את השראתו לעיצוב הסמל. לסמל נוסף צבע צהוב כרקע, כאזכור לחולות הנגב. "האייל המכונף" נחשב לסמל ייחודי, שכן חיה מסוג זה לא אופיינית לייצוגה של טייסת.[5]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טייסת 147 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]