טיעון הדלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלקו השני של הניסוי

טיעון הדלי (ידוע גם כניסוי הדלי המסתובב או הדלי של ניוטון) הוא טיעון שנבע מניסוי מחשבתי עם דלי מים מסתובב שהציע אייזיק ניוטון, הקובע בהכללה כי קיים חלל מוחלט. זהו האחרון מחמישה טיעונים מתוך "properties, causes, and effects of motion" שתוכנן להראות באופן מצטבר כי ניתוח נאות לתנועה חייב לכלול התייחסות למרחב מוחלט. חלקו השני של הניסוי המחשבתי, שכלל אבנים קשורות בחלל ריק, יועד להדגים כיצד ייתכן שלמרות העובדה שמרחב מוחלט אינו נתפס בחושים, עדיין ניתן לקבוע מהי המהירות המוחלטת של גוף מסוים.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה המדעית שהייתה מקובלת עד אמצע המאה ה-16, זמנו של גלילאו, הייתה התאוריה האריסטוטלית, שטענה כי כל גוף שואף להגיע למנוחה, אם לא פועלים עליו כוחות חיצוניים. בפרט, התאוריה סברה שכדור הארץ נמצא במנוחה.

בניגוד לתפיסה האריסטוטלית, קבע גלילאו את עקרון ההתמדה, לפיו גוף נע ימשיך בתנועתו כל עוד לא פועלים עליו כוחות אחרים. אריסטו האמין שכל תנועה מקורה בכוח מניע, בעוד שגלילאו האמין שתנועה היא מצב נתון של עצמים, אשר תימשך ללא הפרעה בהיעדר כוחות חיצוניים. טענתו של גלילאו תמכה בהשערת קופרניקוס, הנובעת מההמודל ההליוצנטרי, לפיה כדור הארץ נע במהירות עצומה אף על פי שאיננו חשים בכך; יחסיות התנועה נובעת מעקרון ההתמדה של גלילאו ולכן אין אפשרות לקבל את הטענה שקיים מרחב מוחלט. כך סבר לייבניץ. אולם ניוטון סבר כי המרחב הוא מוחלט, הוא קיים גם כאשר אין בו כלל גופים ולתנועות בו יש משמעות גם כאשר איננו תופסים אותן בחושים.‏[2]

שלושת חוקי ניוטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי ניוטון הם משמעותיים בהבנת ניסוי הדלי, ומהווים חלק בלתי נפרד מההקשר של הניסוי. חוקי התנועה של ניוטון הם שלושה חוקים פיזיקליים המרכיבים את הבסיס למכניקה הקלאסית. החוקים מתארים את היחסים בין הכוחות הפועלים על גוף ותנועתו עקב כוחות אלו. החוקים פורסמו לראשונה על ידי ניוטון בחיבורו "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע" (Philosophiae Naturalis Principia Mathematica), שיצא לאור ב-5 ביולי 1687, והיוו לראשונה תאוריה מכנית מושלמת שבעזרתה ניתן לחשב את השינוי במצב תנועתו של גוף עליו מופעל כוח נתון. ניוטון השתמש בחוקים על מנת להסביר ולחקור תנועת גופים ומערכות. למשל, ניוטון הראה כי שלושת החוקים בשילוב עם חוק הכבידה האוניברסלית שלו, הסבירו את חוקי קפלר לתנועת כוכבי הלכת.

  • החוק הראשון של ניוטון קובע שגוף ישאף להתמיד בתנועתו כל עוד לא משפיע עליו כוח חיצוני. כלומר, גוף ישאף לבזבז מינימום אנרגיה.
  • החוק השני של ניוטון קובע כי תאוצה של גוף נקבעת על ידי הכוחות הפועלים עליו וממסתו. בעזרתו ניתן לחשב את סך הכוחות הפועלים על גוף על ידי חישוב תאוצתו ולהיפך בעזרת המשוואה \ F=ma. האות F מייצגת את הכח (force) המופעל על הגוף. המסה של הגוף מיוצגת על ידי m ותאוצת הגוף כתגובה לכח שהופעל עליו היא a.
  • החוק השלישי של ניוטון קובע כי לכל כוח יש כוח שווה בגודלו ומנוגד בכיוונו.[3]

משלושת חוקי התנועה של ניוטון עולה כי אין מצב מוחלט של מנוחה. ניתן לומר כי גוף A נמצא במנוחה וגוף B נע במהירות קבועה ביחס לגוף A, או שגוף B נמצא במנוחה וגוף A נע. לפי חוקי ניוטון, אין כל דרך לדעת איזה גוף נע. המשמעות הרחבה יותר היא שלא ניתן לקבוע האם שני אירועים שקרו בזמנים שונים אירעו באותו מיקום במרחב. למשל, אדם המקפיץ כדורסל ברכבת נוסעת יראה את הכדור קופץ באותו מקום, בעוד שאדם מחוץ לרכבת יראה מרחק רב בין כל נגיעות הכדור ברצפת הרכבת. זהו למעשה עקרון היחסות של גלילאו. חוקי ניוטון סותרים את ראיית העולם האריסטוטלית, ומשתמע מהם כי לא ניתן להתאים בין אירוע לבין מיקום מוחלט במרחב, משום שהדבר תלוי במיקום הצופה.

אף על פי כן, ניוטון הוטרד מהיעדר המרחב המוחלט וסירב לקבלו למרות שהדבר השתמע מחוקיו. על כך ספג ביקורות רבות עליהן יורחב בהמשך. הסברה הרווחת היא שלניוטון היו מניעים דתיים לטעון לקיום מרחב מוחלט בניגוד למשתמע מחוקיו, מאחר שהדבר התנגש עם אמונתו באל מוחלט. ניוטון סבר כי האל מתערב מדי פעם ומחזיר את כוכבי הלכת למסלולם המקורי, על מנת למנוע הפרת הסדר במערכת השמש. למעשה, רק ב-1773 הצליח פייר סימון לפלס להראות שאין צורך בהתערבותו של האל, משום שהשפעותיהן המצטברות של ההפרעות במסלולי כוכבי הלכת מבטלות זו את זו.‏[4]

תיאור הניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש למלא דלי במים עד לחציו ולתלות את הדלי עם חבל ממקום גבוה וקבוע. לאחר מכן יש לסובב את הדלי כך שהחבל יתלפף סביב עצמו. אז יש לייצב את הדלי ולשחרר אותו. בשלב זה הדלי מתחיל להסתובב בשל החבל המלופף. תחילה המים לא מסתובבים עם הדלי אלא נשארים יציבים ופני המים שטוחים. אך באיטיות, המים מתחילים להסתובב עם הדלי.

כך כותב ניוטון בפרינקיפיה מתמטיקה:‏[5]

Cquote2.svg

פני המים יהיו שטוחים תחילה, כפי שהיו לפני שהדלי החל לנוע, אך הדלי; בכך שיעביר בהדרגה את תנועתו למים, יגרום להם לסוב, ולשקוע לאט לאט במרכז הדלי ולהתרומם בשוליי הדלי, לכדי צורה קעורה (כפי שבדקתי בעצמי), וככל שהתנועה מאיצה, יותר גבוה המים יעלו, עד שלבסוף, כשקצב סיבוב המים מסונכרן עם סיבובו של הדלי, המים נמצאים יחסית במנוחה

Cquote3.svg

לאחר זמן קצר סיבוב הדלי מאט והחבל מתחיל להסתובב לכיוון הנגדי. בשלב זה המים מסתובבים מהר יותר מהדלי, ופני השטח שלהם נותרים קעורים.

שאלות העולות מהניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניוטון שאל מדוע פני השטח של המים הופכים קעורים? התשובה היא שהקעירות נוצרת בשל סיבוב המים. אולם, מהו סיבוב? בהחלט לא מדובר בסיבוב יחסית לדלי, כפי שמתואר בניסוי: לאחר שהדלי משוחרר ומתחיל להסתובב, המים מסתובבים יחסית לדלי, אך פני השטח שלהם נותרים שטוחים. כאשר החיכוך בין המים לצידי הדלי גורם למים להסתובב יחד עם הדלי, אין שום תנועה סיבובית ביניהם אולם פני השטח של המים קעורים. לאחר שהדלי נעצר, המים ממשיכים להסתובב יחסית לדלי, וגם אז פני השטח שלהם קעורים. כלומר, בוודאות, צורת פני השטח של המים אינה נוצרת על ידי סיבוב המים יחסית לדלי.

חלק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מכן, ניוטון התקדם לניסוי מחשבתי נוסף: ניסוי הדלי שתואר לעיל בחלל ריק. הוא הציע גרסה שונה במעט. יש לקשור שתי אבנים בחבל וללכת למקום רחוק מכוח המשיכה של כדור הארץ או השמש. ברור שניסוי זה קשה לביצוע מעשי, אך כניסוי מחשבתי יש לו משמעות מעניינת. יש לסובב את החבל ממרכזו עד שיהיה מתוח, כאשר האבנים מושכות לכיוונים מנוגדים. האבנים ייצרו כוח חיצוני וימתחו את החבל.

מסקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם אכן מבצעים את הניסוי בריק, מהי המשמעות של סיבוב המערכת? הרי אין דבר שיחסית אליו ניתן למדוד את הסיבוב. ניוטון הסיק כי חייב להיות דבר שיחסית אליו ניתן למדוד את הסיבוב, והדבר הזה חייב להיות החלל עצמו. זה היה טיעונו החזק ביותר לטובת חלל מוחלט.

כעת ניוטון חזר לניסוי הדלי המקורי. הוא טען שכאשר מדברים על סיבוב, המשמעות היא סיבוב ביחס לחלל מוחלט. כאשר המים לא מסתובבים ביחס לחלל המוחלט, פני השטח ישרים. אולם כאשר הם כן מסתובבים ביחס לחלל המוחלט, פני השטח קעורים. הוא כתב בפרינקיפיה:‏[6]

Cquote1.svg

Absolute space, in its own nature, without regard to anything external, remains always similar and immovable

Cquote2.svg

אך בעצמו לא היה שבע רצון מכך, כפי שניתן לראות בפיסקה אחרת מהפרינקיפיה:‏[7]

Cquote1.svg

It is indeed a matter of great difficulty to discover and effectually to distinguish the true motions of particular bodies from the apparent, because the parts of that immovable space in which these motions are performed do by no means come under the observations of our senses

Cquote2.svg

התנגדויות לטיעון הדלי של ניוטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה הניוטונית של "מרחב מוחלט", "זמן מוחלט" ו"תנועה מוחלטת" נתקלה בהתנגדות רבה מצד פילוסופים בני זמנו כגון לייבניץ וברקלי. במאה ה-20, לאחר גילוי תורת היחסות הפרטית ותורת היחסות הכללית, ההתנגדויות מצד הפילוסופים השונים גבלו בלעג. התפיסה הניוטונית לא הייתה רק מיושנת, אלא גם לקויה מיסודה וחסרת יסוד באופן אמפירי. איינשטיין יצר תאוריה חדשה של מרחב וזמן ולמעשה נקודת מבט פילוסופית עמוקה יותר בנוגע למרחב וזמן באופן כללי. מרחב וזמן הם יחסיים מיסודם ולכנות אותם "מוחלטים" היא טעות פילוסופית בסיסית. איינשטיין ניסח זאת היטב, כאשר טען שהיחסות הכללית שללה מהמרחב ומהזמן‏[8] "the last remnant of physical objectivity".

השאלה העיקרית בנוגע לניסוי היא - האם באמת ניתן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מתוך התבוננות בדלי מים? הוגים רבים איתגרו את ניסוי הדלי של ניוטון ואת מסקנותיו. להלן ההתנגדויות הבולטות לטיעון הדלי של ניוטון:

לייבניץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוטפריד וילהלם לייבניץ לא האמין במרחב מוחלט. הוא טען ש"מרחב" רק מספק אמצעים לקודד את היחס בין אובייקט אחד לשני. אין כל הגיון לדעתו בטענה שהיקום מסתובב או נע בחלל. הוא נימק את טיעונו באופן פילוסופי, אך לא הייתה לו תשובה ישירה לניסוי הדלי של ניוטון, כפי שנאלץ לטעון:‏[9]

Cquote1.svg

I find nothing in the eighth definition of the Mathematical Principles of Nature nor in the scholium belonging to it, that proves, or can prove, the reality of space in itself, However, I grant there is a difference between an absolute true motion of a body, and a mere relative change of its situation with respect to another body. For when the immediate cause of the motion is in the body, that body is truly in motion.

Cquote2.svg

ברקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות טיעונו של ניוטון לטובת חלל מוחלט בקושי אותגר. אדם בולט שפיקפק בכך היה הבישוף ג'ורג' ברקלי. הוא טען שהמים מתקערים לא בגלל שהם מסתובבים יחסית לחלל מוחלט, אלא משום שהם מסתובבים יחסית לכוכבי השבת. טיעונו החזק יותר נגד התפיסה הניוטונית של המושגים המוחלטים מופיע בחיבורים "De motu" (על תנועה) ו"עקרוני הדעת של האדם", בעל כותרת המשנה "מסכת שבה נבדקות הסיבות העיקריות של הטעויות ושל הקשיים במדעים, יחד עם הטעמים של הספק במציאות אלוהים ושל הכפירה בדת". במבוא לעקרוני הדעת, ברקלי עירער על התפיסה שלרוח יש את היכולת ליצור מושגים מופשטים. בהמשך החיבור קבע ברקלי את הרעיון כי מה שקיים הוא מה שנתפס או תופס. בשל כך, טען שמושגים כגון "מרחב מוחלט" ו"זמן מוחלט" חסרי כל משמעות אמפירית או פונקציונלית, ולכן יש להיפטר מהתאוריה הפיזיקלית של ניוטון‏[10][11]. ברקלי טען שאין חלל מוחלט משום שהדבר אינו נתפס בחושים או מוכח על ידי ההגיון של האדם. כל תנועה חייבת להמדד ביחס לדברים מוחשיים:‏[12]

Cquote1.svg

.No motion can be discerned or measured, except with the help of sensible things the motion of a stone in a sling or of water in a whirled bucket cannot be called truly circular motion . . . by those who define motion with the help of absolute space

Cquote2.svg

ניומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1870 המתמטיקאי הגרמני קרל ניומן (7 מאי 1832 - 27 מרץ 1925) הציע מצב דומה לניסוי הדלי. הצעתו הייתה לדמיין שיש רק כוכב אחד בכל היקום. הוא טען שהכוכב יקבל צורה אליפטית כאשר הוא מסתובב, וצורת כדורית כאשר הוא במנוחה.‏[13]

מאך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסט מאך היה הראשון שאתגר ברצינות את הטיעון של ניוטון. הוא דחה את הניסוי של ניומן מאחר שאינו חד-משמעי. אולם, ב-1872 הוא כתב ב-"History and Root of the Principle of the Conservation of Energy":‏‏[14]

Cquote1.svg

If we think of the Earth at rest and the other celestial bodies revolving around it, there is no flattening of the Earth ... at least according to our usual conception of the law of inertia. Now one can solve the difficulty in two ways; either all motion is absolute, or our law of inertia is wrongly expressed. Neumann preferred the first supposition. I, the second. The law of inertia must be so conceived that exactly the same thing results from the second supposition as from the first

Cquote2.svg

מאך התייחס באופן ספציפי לטיעון הדלי של ניוטון:‏[15]

Cquote1.svg

Newton's experiment with the rotating water bucket teaches us only that the rotation of water relative to the bucket walls does not stir any noticeable centrifugal forces; these are prompted, however, by its rotation relative to the mass of the Earth and the other celestial bodies. Nobody can say how the experiment would turn out, both quantitatively and qualitatively, if the bucket walls became increasingly thicker and more massive -- eventually several miles thick.

Cquote2.svg

מאך טען שניוטון נפטר מהתנועה היחסית בקלות יתר. לא סיבוב המים יחסית לדלי צריכים לעניין אותנו, אלא סיבוב המים יחסית לכל החומר ביקום. אם לא היה קיים בכלל חומר, וכל מה שהיה ביקום הוא הדלי והמים, הרי שפני השטח של המים לעולם לא היו קעורים. הוא התנגד לניסוי המחשבה השני של ניוטון עם האבנים הקשורות בריק. אם הניסוי היה מבוצע ביקום חסר חומר, המסקנה שניתן להסיק ממחשבתו של מאך היא שלא ניתן היה לומר אם המערכת של האבנים אכן מסתובבת. החבל לעולם לא נהיה מתוח מאחר שסיבוב הוא חסר משמעות. מאחר שהניסוי לא ניתן לביצוע, לא ניתן לקבוע אם ניוטון או מאך צדקו.

לפי עקרון מאך, התכונות האינרציאליות של גוף כלשהו ביקום מושפעות מהאינטראקציה שלו עם המסות האחרות ביקום. לעומתו ניוטון הניח כי קיימת תאוצה מוחלטת. כלומר, על פי עקרון מאך התאוצה היא גודל יחסי, והיא נקבעת יחסית לכוכבי שבת, בסתירה לקביעה שהייתה מקובלת על פי המכניקה הניוטונית כפי שניסח אותה אייזק ניוטון בעצמו. אין עד היום תשובה חותכת, ניסויית או תאורטית, אם מאך צדק בטענתו.

איינשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שאלברט איינשטיין הציג את תאוריית היחסות הפרטית ביוני 1905, הרעיון של חלל מוחלט כבר לא היה עמיד. התאוריה של איינשטיין עסקה רק במהירות תנועה מתמדת, כך שהיא לא הייתה ישימה על האצה, והדלי של ניוטון הכיל תנועה מעגלית והאצה.

אולם, לגבי הניסוי המחשבתי השני אודות האבנים הקשורות ביקום ללא שום חומר אחר, נראה שתיאורית היחסות הפרטית תומכת בניוטון ולא במאך. כלומר, החבל ימתח ככל שהמערכת מסתובבת. אך כיצד יכול הסיבוב להצביע על חלל מוחלט? תיאורית היחסות הפרטית שומרת על קביעות של חלל-זמן. למרות שמהירות, מרחקים ופרקי זמן הם יחסיים לפי התאוריה, ההנחה של התאוריה היא כי יש חלל-זמן מוחלט. ביחסות הפרטית, צופים שנעים באותה המהירות ביחס אחד לשני, לא יסכימו על מהירות הדלי שנע בחלל, ולא יסכימו לגבי הזמן שעבר במשך ניסוי הדלי. אולם, הם כולם יסכימו בנוגע לשאלה האם הדלי האיץ או לא.

בהמשך, איינשטיין החל לעבוד על תורת היחסות הכללית, אשר שילבה האצה ומשיכה. התאוריה פורסמה ב-1915, אך עוד לפני כן, הוא טען כי התאוריה תתמוך בראייתו של מאך את ניסוי הדלי של ניוטון. במכתב שהוא כתב למאך ב-1913 הוא טען כי ראייתו של מאך את הדלי של ניוטון הייתה נכונה ונתמכת על ידי היחסות הכללית. איינשטיין אף כלל את "עקרון מאך" ביחסות הכללית המבוססת על השקילות של משיכה והאצה. ההתנהגות של הדלי המסתובב של ניוטון, כפי שמאך טען, נקבעת על ידי כוחות המשיכה של כל החומר ביקום. איינשטיין הבין שעדיין ישנה בעיה. היחסות הכללית לא טוענת שניסוי האבנים של ניוטון בחלל ריק מסכים עם טענת מאך, אלא דווקא מצדדת בניוטון – החבל יימתח ככל שהמערכת מסתובבת. זה קורה משום שביקום ללא חומר, אין משיכה. לפיכך, היחסות הכללית מצטמצמת ליחסות הפרטית וכל הצופים מסכימים שמערכת האבנים מסתובבת (כלומר מאיצה). ניתן לטעון שתיווצר משיכה באמצעות מסת האבנים, אולם זו זניחה ולא תפיק את הכוחות הדרושים לגרום לחבל להמתח.

איינשטיין סיכם את המחלוקת במשפט מפורסם מה-9 בינואר 1916:‏[16] 

Cquote1.svg

If I let all things disappear from the world then, according to Newton, the Galilean inertial space remains, while according to my view, nothing is left

Cquote2.svg

ביקורות מודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1918 יוזף לאנס (1890 - 1985) והאנס טירינג (1888 - 1976) השיגו פתרונות מקורבים למשוואות של היחסות הכללית בנוגע לגופים מסתובבים. תוצאותיהם הראו שגוף מאסיבי המסתובב, מושך את חלל-זמן סביבו. כיום התופעה מכונה 'frame dragging' או 'Lense-Thirring effect'. ב-1966 דיטר בריל (Dieter Brill) וג'פרי כהן (Jeffrey Cohen) הראו כי frame dragging אמור לקרות בחלל ריק. ב-1985 התקדמות נוספת של ה.פיסטר (H. Pfister) ו-ק.בראון (K. Braun) הראתה כי כוחות צנטריפוגליים מספיקים יגרמו למים לקבל צורה קעורה כאשר הם בתוך דלי שאינו מסתובב יחסית לכוכבים. כזכור, זו בדיוק הסימטריה שמאך חיפש.

Frame dragging הוכח לאחרונה בניסויים. למשל, שימוש בכדור הארץ כגוף מאסיבי מסתובב והצבת לוויין במסלול עם גירוסקופ שגרם ללוויין לשמור על כיוון קבוע. למרות שלארץ יש רק מסגרת קטנה יחסית, ניתן היה לזהות את אפקט הגרירה‏[17].

סוגיות העולות מטיעון הדלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוגיה המעניינת בטיעון הדלי ובמסקנה של ניוטון כי קיים מושג של מרחב מוחלט (בנוסף לזמן, תנועה וסיבוב מוחלטים) היא שלא כל המושגים המוחלטים האלו נדרשים על ידי החוקים של ניוטון בעצמו. חוקי ניוטון מניחים קיומו של זמן מוחלט, אולם לא של מרחב מוחלט. הם מאפשרים להבחין בין גוף שבאמת מסתובב או מאיץ לבין גוף שעושה זאת רק באופן יחסי לגופים אחרים. אולם, החוקים אינם מאפשרים להבחין אילו גופים נמצאים במנוחה במרחב מוחלט או לקבוע את המהירות המוחלטת של גוף. ההתנגדות של לייבניץ טענה כי רק התנועה היחסית של גופים נצפית, כאשר מרחב וזמן אינם נצפים. אם כך, כיצד יכולים המרחב, התנועה והזמן להיות מוחלטים? הסוגיה, כידוע, הפכה לאחת השאלות הנצחיות בפילוסופיה.

סוגיה נוספת היא האם הגדרתו של ניוטון את המושגים המוחלטים לעיל זהה להגדרות של פילוסופים אחרים? ניוטון כתב בפרינקיפיה‏[18]

Cquote1.svg

I do not define time, space, place and motion, as being well known to all. Only I must observe, that the vulgar conceive those quantities under no other notions but from the relation they bear to sensible objects. And thence arise certain prejudices, for the removing of which, it will be convenient to distinguish them into absolute and relative, true and apparent, mathematical and common

Cquote2.svg

לדוגמה, דקארט ניסה להוכיח כי מרחב זהה לעצם מתפשט, כלומר, ואקום אינו אפשרי ותנועה במרחב היא באמת תנועה יחסית לעצם כלשהו. ייתכן שהשאלה העיקרית צריכה להיות "אילו מושגים של זמן, מרחב ותנועה נדרשים בידי תאוריה מכנית?", ומכאן אך טבעי הקישור לאמונתו הדתית של ניוטון. קיומו של אלוהים במרחב ובזמן מחייב את ניוטון להניח שהם מוחלטים.

שאלות בלתי פתורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסקנות של ניוטון משני הניסויים, וכן המעבר בין הניסוי הראשון לשני, העלו מאז ספקות פילוסופים רבים. עיקר השאלות שעלו:

  1. האם הניסויים מוכיחים שהמים או האבנים באמת מסתובבים?
  2. האם ניסוי שכזה יכול להדגים קיומו של מרחב מוחלט?
  3. האם סיבוב שיחסי למרחב מוחלט אכן מהווה את הסיבה לכוחות הצנטרפוגלים הנצפים?
  4. האם הכוחות הצנטרפוגלים הפועלים על המים לא נגרמו מתנועה יחסית לדלי, והמשמעות היא שהם עצמאיים ובלתי תלויים בתנועה יחסית, כפי שמראה ניסוי שתי האבנים?

נקודת מבט אחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים נוהגים להתעלם מטענתו העיקרית של ניוטון בעקבות ניסוי דלי המים האומרת כי:‏[19]

Cquote1.svg

the true and absolute circular motion of the water, which is here directly contrary to the relative discovers itself... may be measured by this endeavour

Cquote2.svg

בהתחשב בטענה זו, ניתן לסכם את טיעון הדלי של ניוטון בצורה שונה במקצת מכפי שהוצגה לעיל. לא היה זה טיעון המבוסס על מעבר מתופעה פיזיקלית למסקנה מטאפיזית אודות המוחלטות של הסיבוב. היה זה טיעון בסיסי לכל מדע אמפירי - טיעון העוסק במושג תאורטי חדש ובעל תוכן אמפירי מבוסס. בדומה להגדרה של זמן מוחלט, ובשונה מההגדרה של תרגום מוחלט, ההגדרה של סיבוב מוחלט אכן מבוססת על ובידי חוקי ניוטון. כלומר, ההגדרה לא מבוססת פחות מביסוסם של חוקי ניוטון, ואם העולם מציית לחוקי ניוטון, תמיד ניתן למדוד את הסיבוב המוחלט של כל גוף. נקודת מבט זו הועלתה לראשונה על ידי האוורד שטיין (Howard Stein) בשנות ה-70 של המאה ה-20.‏[20]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדע פופולרי:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rynasiewicz, Robert, "Newton's Views on Space, Time, and Motion", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Fall 2008 Edition), Edward N. Zalta (ed.), URL = <http://plato.stanford.edu/archives/fall2008/entries/newton-stm/>.
  2. ^ יואב בן-דב, פיזיקה, פרק 2
  3. ^ Smith, George, "Newton's Philosophiae Naturalis Principia Mathematica", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Winter 2008 Edition), Edward N. Zalta (ed.), URL = <http://plato.stanford.edu/archives/win2008/entries/newton-principia/>.
  4. ^ יואב בן-דב, פיזיקה, פרק 3
  5. ^ NEWTON'S PRINCIPIA, THE MATHEMATICAL PRINCIPLES OF NATURAL PHILOSOPHY, TRANSLATED INTO ENGLISH BY ANDREW MOTT, p. 81,
    "the surface of the water will at first be plain, as before the vessel began to move : but the vessel; by gradually communicating its motion to the water, will make it begin sensibly to revolve, and recede by little and little from the middle, and ascend to the sides of the vessel, forming itself into a concave figure (as I have experienced), and the swifter the motion becomes, the higher will the water rise, till at last, performing its revolutions in the same times with the vessel it becomes relatively at rest in it"
  6. ^ Newton's Principia, p. 77
  7. ^ Newton's Principia, p. 82
  8. ^ I. Bernard Cohen and George E. Smith, Editors, The Cambridge companion to Newton (Cambridge, U.K.: Cambridge University Press, 2002), p. 33.
  9. ^ Bertrand Russell, A critical exposition of the philosophy of Leibniz, with a new introduction by John G. Slater (London : Routledge, 1992)
  10. ^ George Berkeley, Ed. by Arthur Aston Luce, De motu: with an English translation, Volume 4 of Works of George Berkeley, Bishop of Cloyne, (Nelson, 1951), $53, $55, %62.
  11. ^ George Berkeley, edited with an introduction and notes by Howard Robinson,‎ Principles of human knowledge and Three dialogues (Oxford : Oxford University Press, 1999), &97, &99, &119.
  12. ^ Berkeley, De motu, &62, &63
  13. ^ Julian B. Barbour, Herbert Pfister, Mach's principle: from Newton's bucket to quantum gravity (Birkhäuser, 1995), p.60
  14. ^ Julian B. Barbour, Herbert Pfister, Mach's principle: from Newton's bucket to quantum gravity (Birkhauser 1995), p. 109.
  15. ^ Roberto Torretti, The Philosophy of Physics (Cambridge University Press, 1999), p. 241
  16. ^ Jurgen Renn, The Third Way to General Relativity. Einstein and Mach in Context, p.1
  17. ^ דוח הניסוי, באתר סוכנות החלל האמריקאית NASA
  18. ^ Newton's Principia, p. 77
  19. ^ Newton's Principia, p. 81
  20. ^ The Cambridge companion to Newton, p. 40-45.