טיעון העד (יהדות)
טיעון העד, טיעון הכוזרי או טיעון ההתגלות והמסורת, הוא טיעון מן הנס לביסוס אמונת מתן תורה מן השמים וממילא גם לקיומו של אלוהים. הטיעון מצביע על כך שעל פי המקרא והמסורת היהודית מיליוני עדים נכחו בהתגלות האלוהית במעמד הר סיני ובניסים שאירעו לדור המדבר, כגון עשר המכות, קריעת ים סוף ואכילת המן.
בבסיס טיעון זה עומדת ההנחה כי לא ניתן לשכנע מיליונים, בדור המדבר או בכל דור אחריו, להאמין בקיומם של אירועים כה מכוננים, פומביים ומתמשכים, אילו האירועים לא התרחשו בפועל.
שורשי הטיעון נעוצים כבר בפסוקים מסוימים בתורה והוא נוסח בגרסאות שונות בקרב הוגים יהודיים החל מימי הביניים ועד המאה ה-21. הטיעון פופולרי בקרב יהודים אורתודוקסים, ונדחה בידי מי שאינו שותף לאמונתם.
מטרות הטיעון הן לבסס את האמונה האורתודוקסית בתורה מן השמים, ולבדל אותה מהאמונות בנצרות, באסלאם ובקרב הקראים. בעידן המודרני נעשה שימוש בגרסאות של הטיעון גם כנגד השקפות רפורמיות, דאיסטיות ואתאיסטיות[1].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
את שורשי הטיעון ניתן למצוא כבר בתורה עצמה, בנאום משה בספר דברים. שם נכתב כי מאחר שבני ישראל ראו בעצמם כי ה' הוא האלוהים בהתגלות ישירה, עליהם להשיב אל לבבם כי הוא האלוהים ואין עוד מלבדו, ויש לשמור את חוקיו ומצוותיו[2]. בהמשך משה מדגיש את האופן הבלתי אמצעי שבו חווה העם את ההתגלות:
לֹא אֶת־אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְ־הֹוָה אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת, כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ, אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם, כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְ־הֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
— דברים ה ד
לעומת זאת בניגוד למצופה, בשאר ספרי המקרא לא ניתן למצוא שימוש כלשהו בסיפור ההתגלות ההמונית. אמנם פזורים מעט אזכורים ורמזים בספרות המקרא המאוחרת לברית בהר סיני, כגון בנחמיה (ט יג). אך בכל דברי השופטים, המלכים והנביאים (כגון בנאומי יהושע[3], יפתח[4] ושמואל[5]; בתפילות דוד[6] ושלמה[7] ובנבואות הכתובות) לא נעשה שימוש בידיעות על מעמד ההמונים בסיני[8].
עובדה זו ניתנת לפירוש באמצעות ההסבר כי ישנם מקורות במקרא שעולה מהם כי לא הכירו את מעמד הר סיני אלא בריתות חילופיות, כמו בשירת דבורה ובמקורות אחרים[9]. הסבר נוסף לדוגמה ניתן למצוא בספר יהושע כאשר יהושע מתאר את סדר האירועים מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ לא מוזכר בכלל את מעמד הר סיני, לעומת זאת מתואר שם אירוע דומה המתאר ברית בין אלוהים לישראל שמתרחש רק בזמן נאום יהושע.
בספרות חז"ל גם כן אין התייחסות מפורשת לטיעון, אך ברור שמעמד הר סיני נחשב בעיניהם למכונן, שכן בו תלו את כל מסורת התורה שבעל פה[10], ונפוצים מדרשים רבים המוסיפים פרטים ונופך רב לאירוע קבלת התורה. כך גם במסכת שבועות[11] הובאו דברי רבי יהודה בן בתירא כי כל אדם מישראל מושבע מהר סיני על מצוות התורה, וכמה פעמים במשנה תנאים ייחסו הלכות מסוימות למשה בסיני[12].
בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב סעדיה גאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב סעדיה גאון הציג במאה העשירית את הגרסה הראשונה המוכרת לנו של הטיעון, בספרו "האמונות והדעות". לדבריו[13], אירועי יציאת מצרים ובפרט הנס של אכילת המן בהכרח היו אירועים על־טבעיים שהתקיימו במציאות, משתי סיבות. אחת, זו לא יכולה להיות הטעיה של ההמון ("תחבולה" ובהמשך "סברא" בלשונו). בשל טבעו המתמשך, הפומבי והשימושי של נס אכילת המן במדבר, אין דרך ליצור קסם כזה באופן טבעי ולהטעות מיליונים. אם הייתה אפשרות לעשות זאת באמצעות תחבולה, בודאי עוד חכמים היו מבצעים אותה בשל שימושיותה. ושתים, זו לא יכולה להיות המצאה של ההמון ("הסכמה" ובהמשך גם "הזדה" בלשונו) או תאוריית קשר. אין אפשרות להמציא את התרחשותו בלי שהדור הבא יפקפק בו, ומבלי להותיר עדויות להסכמה הציבורית להמצאת הסיפור.
יהודה הלוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
כמאתיים שנה אחרי רב סעדיה גאון, באנדלוסיה שבדרום ספרד חיבר רבי יהודה הלוי ספר שלם המבסס את כלל האמונה היהודית על טיעון ההתגלות והמסורת, הלא הוא ספר 'הכוזרי' שהושלם בשנת 1139. ריה"ל פיתח עוד את הטיעון עד כדי הטענה שאפילו את עצם קיום האלוהים יש להוכיח מן ההתגלות והמסורת. לטענתו, גם האל עצמו בעשרת הדיברות הזדהה קודם כול כמי שהוציא את העם ממצרים, ולא כמי שברא את העולם כולו. זאת מאחר שהאירועים הפומביים הללו הם ההוכחה המחייבת. בשורה אחת במאמר הראשון מסכם ריה"ל את הטיעון בתמצית, בפי החבר, נציג היהדות בפני מלך כוזר:
הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוּא בִּרְאוֹת עֵינֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן
— ספר הכוזרי, מאמר ראשון כה, בתרגום ר' יהודה אבן תיבון.
רבי יהודה הלוי מאריך לפרט כיצד הונחלה התורה בפומביות, ובכך היא ייחודית על פני שאר הדתות. במאמר השלישי שבספר הוא מפרט גם איך המסורת היהודית מעבירה בקפדנות את העדות הזו עד לימיו, כתגובת נגד לקראים.
רמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
במפנה המאה ה-13 דור לאחר מכן, הרמב"ם בקהיר האסלאמית עיגן את הטיעון בהלכה הפורמלית, והצביע עליו כיסוד האמונה היהודית. לדבריו, בני ישראל נכחו והתנבאו יחד עם משה, ולכן אין עוד צורך בראיות לאמיתות נבואתו.
כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עֵד לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ משֶׁה רַבֵּנוּ - כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי - וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת.
— משנה תורה, מדע, הלכות יסודי התורה ח א
בניגוד לרב סעדיה גאון ויהודה הלוי לפניו, הרמב"ם צמצם את הטיעון לאירוע ההתגלות במעמד הר סיני לבדו, ובמפורש נמנע מלהסתמך על הניסים האחרים. בנוסף, הוא לא ניסח את האמונה במסורת הדורות כחלק מהטיעון, אלא כלל אותה במובלע בעיקרי האמונה[14] וקרא לחזק את המודעות לסיפור מעמד הר סיני בקהילה ובחינוך הבנים[15].
רמב"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-13, הרמב"ן בפירושו על התורה כתב כי התורה צוותה איסור לא תעשה שלא לשכוח את מעמד הר סיני, והוסיפה מצוות עשה לזכור אותו, מתוך הבנה כי כך יתבסס הסיפור "כאילו ראוהו כל הדורות", היות שאדם אינו מעיד שקר לבנו ואינו מנחיל אותו דבר הבל חסר תועלת[16].
ספר החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהקדמה לספר החינוך שנכתב במחצית השנייה של המאה ה-13, השווה המחבר את סיפור מעמד הר סיני לעדות משפטית של ממש, ולמוסכמות היסטוריות שאין עליהן עוררין. לדבריו, עדותם של 600,000 הגברים משתתפי המעמד על אמינות דברי התורה נמסרה לבניהם מדור לדור עד ימיו, והיא אמינה בהרבה מעדות משפטית שעבורה יספיקו שני עדים בלבד. בדומה לרמב"ם, גם הוא צמצם את הטיעון למעמד הר סיני לבדו. זאת על מנת להדגיש את החוויה הנבואית האישית של משתתפי המעמד, בניגוד לאותות ומופתים שנחווים בחושים ונתונים להטעיות.
יוסף אלבו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-15 רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, העמיד את טיעון העד ביהדות על שלושה עקרונות המבדילים אותו מטיעוני העד של שאר הדתות:
- "אימות עצמי" - ההבדל בין התגלות ישירה לבין עקיפה באמצעות ניסים[17].
- קבלה מאב לבן - ההבדל בין קבלה מאב לבן לבין דרכי מסירה אחרות[18].
- "פרסום" - ההבדל בין התגלות פומבית בפני המון לבין התגלות מצומצמת או יחידנית[19].
שלושת העקרונות הללו מבחינים לדבריו בין טיעון העד של היהדות, לבין טיעוני העד של שאר הדתות.
בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-17, כתב הרב ישעיה הלוי הורוביץ בספרו של"ה על מעמד הר סיני ”כי אנחנו כולנו היינו שם וקבלנו התורה”[20] ובמאה ה-18 הוסיף רמח"ל כי ההתגלות הישירה הותירה ”ידיעה ברורה מצד הראייה, והשגה שאין שם ספק כלל”[21]. בסוף אותה מאה פרסם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בשם הבעל שם טוב ”שזה עיקר האמונה, שראינו ממש בעינינו במעמד הר סיני”[22].
במאה ה-19 כתב רש"ר הירש בפירושו על התורה: ”הבסיס הוא העדות הברורה של חושיכם, מה שראיתם בעיניכם, מה שהתנסיתם בו בעצמכם… ומכיון שמאות אלפי אנשים ראו, שמעו, חשו וחוו אותן בעת ובעונה אחת, נשללת כל אפשרות של רמייה”[23].
באותו דור, המלבי"ם בפירושו על התורה הציג גם הוא את הטענה בכותבו:
רצה ה' שתנתן התורה בפרסום גדול, וברבוי עצום של שישים ריבוא, והם הנחילו הקבלה הזאת אשר ראו בעיניהם לבניהם אחריהם לדור אחרון. ועל כן כל מי שיקום לאמור שהוא שליח מן ה' ליתן תורה לעם, נשיב אליו: תורה שלא תנתן מאת האלוקים בפרסום גדול כזה, אינה אלוקית. וכל שכן שבא לבטל התורה הנתונה ממשה - שישיבו לו שצריך שיתראה ה' בעצמו לפני שישים ריבוא, בפרסום גדול כמו שהתגלה בעת נתינתה.
— מלבי"ם, שמות יט ט
במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילתה של תנועת התשובה, רבנים רבים עשו שימוש בטיעון. הרבי מנחם מנדל שניאורסון, הרב זאב קרוב, מרדכי נויגרשל, ורבים נוספים הוסיפו לטיעון נימוקים והרחבות.
במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב אורי שרקי פיתח גרסה משלו לטיעון[24], משה רט[25] ומרצים בארגון ערכים[26] השתמשו בו והרב מיכאל אברהם ניסה להתמודד עם ביקורת מודרנית על כשלי הטיעון[27].
הרב דוד גוטליב לקח את טיעון העד, ופירמל אותו למה שהוא קורא "עיקרון הכוזרי", שאומר כך: "יהי מאורע אפשרי E, שבמקרה ואכן יתרחש, יותיר כמויות אדירות של ראיות זמינות המעידות על התרחשותו. אם הראיות לא קיימות, אנשים לא יאמינו שמאורע E התרחש". עיקרון הכוזרי אומר שיש גבול למה שאנשים מסוגלים להאמין - לא ניתן לגרום לאנשים להאמין במשהו שסותר את עיקרון הכוזרי. הרב גוטליב טוען שמבחינה אמפירית העיקרון שלו מעולם לא הופרך - שכן אין בהיסטוריה אף דוגמה שהפרה את עיקרון הכוזרי, קרי מאורע E שהתרחשותו מותירה עדויות רבות, שאנשים האמינו שהתרחש, אף על פי שהוכח שלמעשה הוא לא התרחש. ולכן, אין זה מתקבל על הדעת להניח שמעמד הר סיני, שהתרחשותו מותירה עדויות אדירות בדמות זיכרון של כל העם היהודי, לא התרחש, שכן הוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה להפרת עיקרון הכוזרי.
הרב לורנס קלמן בהרצאותיו נוהג להציע את שיטתו, בה הוא מחלק את אפשרויות הפרכת הטיעון לשלושה: המצאת הסיפור על ההווה, העתיד והעבר. לטענתו אין שום דרך הגיונית להמציא את סיפור מתן תורה[28].
בימינו משמש טיעון העד פעמים רבות אצל מחזירים בתשובה, בחינוך הדתי ובספרות הנועדה להסביר את עיקרי האמונה לציבור הרחב[1].
מבנה הטיעון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוב הגרסאות הטיעון מתבסס על שלוש הנחות יסוד:
- מיליונים כיום מאמינים בסיפור על אירועים קיצוניים במיוחד (בכמות משתתפיהם, במשכם, בבהירותם או בהשלכותיהם)
- דרך התקבלות הסיפור היא במסורת מאב לבנו, יחד עם האמונה כי אבות המאמינים נכחו בסיפור
- אין אפשרות לגרום למיליונים להאמין שאבותיהם השתתפו באירועים כה קיצוניים ומכוננים, אם הוא לא התרחש
מסקנה: האירועים בסיפור התרחשו במציאות
כוחו של הטיעון הוא בכך שבאופן אבסורדי, ככל שהסיפור נעשה פחות מתקבל על הדעת, מתחזקת הטענה שבלתי אפשרי להמציא אותו. לדוגמה, סיפור התמשכות נס אכילת המן 40 שנה בקרב מיליונים, סביר פחות מסיפור נס הלחם והדגים של ישו או סיפור נס חציית הירח של מוחמד, שנמשכו רק שעות ובקרב אלפים. אבל דווקא הסבירות הנמוכה מחזקת את ההנחה שאי אפשר לשכנע המונים בנכונותו, ולכן, לפי הטיעון, האפשרות שהוא אכן אירע הגיונית יותר.
הנמקות נוספות שניתנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נימוק נוסף ששימש חלק מהמשתמשים בטיעון העד ביהדות, הוא ששום דת אחרת לא טענה שהייתה לה התגלות בפני כל קהל המאמינים (כאשר אלה היו רבים מאוד) למעט דתות שהאמינו גם בהתגלות לעם ישראל במתן תורה והשתמשו בטיעון כדי לבסס את האמונה בהתגלות זו[29].
ביקורת וכשלים בטיעון[עריכת קוד מקור | עריכה]
איחור כתיבת התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנחת היסוד השנייה של טיעון העד היא שהסיפור התקבל מאב לבנו ברציפות מימי דור המדבר. מידע זה מתקבל מתוך סיפורי התורה והמסורת עצמם. הנחה זו טעונת הוכחה בעצמה, ובכך הטיעון סובל מכשל לוגי של טיעון מעגלי[30].
בהקשר זה במאה ה-17 ניתח ברוך שפינוזה את הטקסט בתורה, ובעקבות סימני אנכרוניזם רבים[31] הגיע למסקנה כי הוא התחבר הרבה אחרי ימי משה, אולי בידי עזרא הסופר. את ממצאיו כתב במאמר תאולוגי מדיני[32], שנודע בהשפעתו המכוננת על ביקורת המקרא בדורות שלאחר מכן.
בתחילת המאה ה-19 פרסם מרטין דה וטה מחקר על ספר דברים, שבו הראה כי רק בו מופיע חוק ריכוז הפולחן. לפי עדות המקרא, חוק זה החל להיות מיושם רק החל מאירוע מציאת ספר התורה בימי יאשיהו ולא לפני. מסקנתו של דה וטה הייתה שספר דברים הוא הספר שנמצא, וכי הוא נכתב באותו דור, מאות שנים לאחר ימי משה.
בשנת 1883 יצא ספרו של יוליוס וולהאוזן, "אקדמות לדברי ימי ישראל", ובו פירט את השערת התעודות. לטענת ולהאוזן, אין סימנים לקיומה של תורת הכהנים בישראל לפני תקופת גלות בבל, ועזרא הסופר היה זה ששילב אותה לראשונה לתוך התורה, בשנת 444 לפנה"ס[33]. דעה רווחת מאז בקרב חוקרי המקרא היא שבכל תקופת ממלכת ישראל ויהודה, רוב חוקי התורה לא נשמרו בקרב העם. הדעה נתמכת גם בממצא הארכאולוגי (לדוגמה: כאלף צלמיות פולחן עבודה זרה שנמצאו רק בירושלים, בניית מקדשים בכל עיר ועוד) וגם בסיפורי התנ"ך והנבואות (כגון הפרת איסור הבמות, הצבת מצבות וכדומה)[34].
בשנת 2022 פרסם פרופ' יונתן אדלר מאוניברסיטת אריאל מחקר מקיף על מקורות היהדות, ובו ניסה להתחקות אחר העדויות הקדומות ביותר לשמירת נרחבת של חוקי התורה בקרב יהודים (יהודים במובן של יהודאים: הקבוצה האתנית שמוצאה מארץ יהודה)[35]. המחקר נותן סקירה מקיפה של ממצאים היסטוריים וארכאולוגים שיעידו על כך. נבדקו עדויות לשמירת כשרות, כגון ניתוח מאגרי עצמות בעלי חיים ביישובים יהודיים, ואפילו בדיחות שנפוצו בקרב עמי הסביבה לגבי מנהגי הכשרות היהודיים. נחקרו שרידים לתפילין ומזוזות; אזכורים לשמירת שבת; מצוות החגים כגון ארבעת המינים בסוכות והימנעות מחמץ בפסח; שמירת דיני טומאה וטהרה כגון מקוואות וכלי אבן; הימנעות מעשיית פסלים והטבעת דמויות במטבעות ועוד.
מסקנות מחקרו של אדלר הן כי אין בידינו שום תיעוד לשמירה נרחבת על חוקי היהדות בקרב יהודים לפני המאה השנייה לפנה"ס. התברר דווקא להפך: גם בקרב יהודי בבל ומצרים, וגם ביהודה, קיימות ראיות חיוביות כי לא הייתה התחשבות באיסורים לפני כן. יהודים קראו לעצמם בשמות אליליים, נשבעו בשמות אלים פגניים ואף הקימו מקדש באי יב בניגוד לאיסור המפורש בספר דברים. ביהודה, נמצאו מטבעות של יוחנן הכהן הגדול עוד מהמאה הרביעית לפנה"ס, ובהם דמות האלה אתנה. במצבורי אשפה מאותה תקופה מירושלים ניתן למצוא עצמות שפמנונים וכרישים שאסורים לאכילה על פי חוקי התורה, וכאלף ידיות של אמפורות יין רודיות עם שמות כוהני רודוס נתגלו בעיר, למרות האיסור על שתיית יין שנוסך לעבודה זרה.
מחקר המקרא אם כן חשף כי ההנחה כי תמיד התקיים רצף במסירת הסיפור מאב לבנו - איננה מבוססת, והיא טעונה הוכחות בעצמה.
מבחן הסבירות של דייוויד יום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנחת היסוד השלישית של הטיעון היא שאי אפשר להמציא את סיפורי הניסים הקיצוניים הללו. הנחה זו סובלת מכשל לוגי של ברירה כוזבת והיעדר דמיון. ייתכנו אפשרויות נוספות מלבד קיום האירועים במציאות או קונספירציה. לדוגמה: אגדה עממית שהפכה בהדרגה עם הזמן לאמונה[36]. העובדה שמאן-דהוא אינו מצליח לדמיין אפשרות כזו אינה מספיקה כדי לקבוע א-פריורית שהיא אינה קיימת.
בעניין זה, במאה ה-18 הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום הציב מבחן סבירות לטיעון העד. בספרו "מחקר בדבר בינת האדם" הוא הציג את שתי האפשרויות זו מול זו: או שהעדות אמינה מספיק כדי לקבל שחוקי הטבע הופרו באמת, או שהעדות על הניסים שקרית באופן כלשהו. שתי האפשרויות ניצבות זו מול זו, תוקפם של חוקי הטבע אל מול אמינותם של עדויות אנושיות. האפשרות שהניסיון האנושי לגביה רב, מקיף ומבוסס יותר - היא זו שתגבר.
במקרה הזה, לטענת יום, הניסיון האנושי לגבי סיפורי ניסים מעלה ארבע מסקנות:
- אין בכל ההיסטוריה אפילו סיפור נס אחד שעליו העידו אנשים רבים, משכילים, חסרי פניות, אמינים בעיני האנושות, במקום מוכר ופומבי שניתן לבדוק בו את עדותם.
- למין האנושי יש חיבה מיוחדת לסיפורי פלאות.
- סיפורי פלאות נפוצים יותר בתרבויות לא מפותחות, שקשה לאנשיהן להפריכם, והם תמיד מופיעים במקום או בזמן רחוקים מכדי שיהיה אפשרי לבחון אותם בביקורתיות.
- סיפורי ניסים קיימים בדתות מתחרות, ומקזזים זה את אמינותו של זה (לדוגמה, סיפורי הניסים בדתות הפגניות סותרים במידת מה את סיפורי הניסים של הדתות האברהמיות).
לדבריו, בהינתן היכרותנו עם חולשות המין האנושי, הניסיון לגבי תקפותם של חוקי הטבע רב ומבוסס יותר מאשר אמינותם של מסַפְּרים אנושיים.
מסקנתו של יום ספציפית לגבי סיפורי התורה היא:
לפנינו, אם כן, ספר אשר נמסר לידינו על ידי עם ברברי ונבער, אשר נכתב בתקופה אשר בה הוא היה ברברי אף יותר, וכנראה שנים רבות לאחר העובדות שהוא מדווח עליהן. זאת ועוד, עובדות אלה אינן מאוששות על ידי שום עדויות נוספות, והן נושאות דמיון לסיפורים המופלאים שכל אומה מספרת על מוצאה. כשאנו קוראים בספר מגלים אנו בתוכו נסים ונפלאות רבים. הוא מתאר מצב שבו העולם והטבע האנושי שונים לחלוטין ממצבם בהווה; הוא מספר על נפילת האדם מהמצב הזה; הוא מספר על אנשים אשר חיו עד גיל אלף; על חורבן העולם במבול; על בחירתו השרירותית של עם אחד, עמו של המחבר, כבניו המועדפים של אלוהים; ועל שחרורו של העם הזה מעבדות על ידי נסים שאי אפשר להעלות בדמיון מדהימים מהם.
אני מבקש מכל קורא לבחון את הנושא הזה ברצינות, ולהצהיר, עם יד על הלב, אם הוא סבור ששקריותו של הספר הזה, בהינתן העדויות אשר תומכות בו, הנה מוזרה ונפלאה יותר מכל הנסים שהוא מתאר; וזאת מן ההכרח שיעשה אם ברצונו לקבל את דבריו של הספר לנוכח כללי ההסתברות שביססנו כאן.
— מחקר בדבר בינת האדם, על הניסים
כחיזוק למסקנתו של יום והצבעתו על ניסים בדתות מתחרות, היו שהעלו[37] את ההתגלות ההמונית של גבירתנו מפאטימה ואת התגלות מריה בזיתון שנמשכה בפומבי 3 שנים כדוגמאות לניסים שיש בהם מן הסתירה לניסי התורה, והחלשת האמינות של עדויות אנושיות, גם אם הן על אירועים פומביים ומתמשכים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה גרנות, התנ"ך - כף החובה, בהוצאת תמוז-סטימצקי 1986
רבקה גרינבוים, אל תאמינו להם, בהוצאת ירון גולן 1990
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספר הכוזרי, באתר "דעת"
- ספר העיקרים, באתר "דעת"
- ספר הנבחר באמונות ודעות (קרוי גם "אמונות ודעות"), באתר "דעת"
- לורנס קלמן, הוכחות שהיהדות, תורת ישראל, משה אמת ותורתו אמת באתר YouTube
- במת חופש, תשעה כותבים על טענת ההתגלות והמסורת ביניהם משה גרנות ועוזי אורנן
- עדי אביר, סיבוב נוסף על מיתוס ההתגלות והמסירה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 לדוגמה: "מסע אל פסגת הר סיני" מאת הרב מרדכי נויגרשל; "מסילות אל האמונה" עמוד 64-69; "דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995; "דורנו מול שאלות הנצח", ד"ר אהרון ברט, עמ' 167–172 (הוצאה שלישית, תשכ"ה); "אגרות קודש" של הרמ"מ שניאורסון, כרך יח', איגרת ו'תתעו', ד"ה "כל" ו- "עניין".
- ^ דברים ד לה-מ
- ^ יהושע כד
- ^ שופטים יא טז
- ^ שמ"א י יח, יב ו
- ^ שמ"ב ז יט-כט
- ^ מלכים א ח
- ^ פרופ' הרב דוד פרנקל, יהדות ללא סיני?, באתר התורה, פברואר 2015
- ^ פרופסור ישראל קנוהל בספרו השם מביא מקורות מקראיים רבים אשר מצביעים על כך כי לא כל הספרים ראו במעמד הר סיני אירוע שהתרחש כפי שמופיע בספר שמות
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה א'
- ^ משנה, מסכת שבועות, פרק ג', משנה ו'
- ^ לדוגמה רבי יהושע במסכת עדיות ח ז, רבי אליעזר בידיים ד ג ונחום הלבלר בפאה ב ו
- ^ הקדמה להאמונות והדעות אות ו. וחוזר על כך בלשון אחר במאמר שלישי, ציווי ואזהרה ו' בסופו
- ^ פירוש המשנה להרמב"ם, מסכת סנהדרין, הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני
- ^ איגרות הרמב"ם, איגרת תימן, הוצאת שילת, ירושלים תשנ"ה, עמ' קכו.
- ^ רמב"ן על התורה, דברים ד ט
- ^ ספר העקרים, מאמר ראשון, פרק יח
- ^ שם, פרק יט
- ^ שם, פרק כ
- ^ של"ה, עשרת הדברות, מסכת שבועות, דרך חיים
- ^ דעת תבונות קמו ו
- ^ קדושת לוי, שמות, וארא טז
- ^ רש"ר הירש על התורה, שמות יט ד
- ^ אימות אמונת ההתגלות – סוגיית תורה מן השמיים חלק ד’
- ^ משה רט לדעת להאמין
- ^ דניאל בלס, יציאת מצרים - ההוכחה ההיסטורית של עם ישראל וכאן
- ^ מיכאל אברהם טיעון העד, בתוך: מחברת חמישית, מדאיזם לתאיזם, חלק ב' פרק ד', עמ' 18
- ^ ההוכחה הגדולה ליהדות בצורה שכלית. שיעורו של הרב לורנס קלמן, באתר יוטיוב
- ^ לדוגמה: "מסילות אל האמונה", עמוד 64–69 וכן ב-"דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995.
- ^ ציידי הנפשות - תשובה ל"תשובה", מאת צופיה ודן מלר. בהוצאת זמורה ביתן 1998. לגרסה האינטרנטית
- ^ שפינוזה מצטט את פירושו של רבי אברהם אבן-עזרא לדברים, א', ב', שבו לדבריו אבן-עזרא רומז לדעה זו. ומביא מספר פסוקים לדוגמה: ”וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ” (בראשית, י"ב, ו') – משמע שעכשיו איננו כבר; ”וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן... עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן” (שמות, ט"ז, ל"ה)) – אך זה היה רק חציית הירדן כפי שמתואר בספר יהושע. ”וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה” (דברים, ל"א, ט') – משמע שפסוק זה עצמו לא נכתב על ידי משה, ”וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה” (דברים, ל"ד, י') – משמע שנכתב זמן רב לאחר משה. בנוסף, משה עצמו מצווה לכתוב פרשיות מסוימות בתורה, כגון פרשת הברית ושירת "האזינו", משמע שאת כל השאר הוא לא כתב. וגם בספרי הנביאים מצויות הוכחות לכך כי נכתבו מאוחר יותר.
- ^ פרק ח
- ^ Wellhausen, Julius (1885). Prolegomena to the History of Israel, עמ' 405–410
- ^ ראו עוד: שברי צלמיות חרס מתקופת הברזל ב' מעפר הר הבית, מאת אהרון גרינר, גבריאל ברקאי ויצחק שמעון דבירה
- ^ The Origins of Judaism: An Archaeological-Historical Reappraisal. by Yonatan Adler, Yale University Press 2022
- ^ הפתיונות למלכודת ההחזרה בתשובה, מאת ע.ל.ה-חופש, 2002. לגרסה האינטרנטית
- ^ ראו לדוגמה משה שנפלד, הרצאה על מיתוס המסורת היהודית