טיפול המרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טיפול המרה, המכונה גם תרפיה רפראטיבית, ראוריינטציה מינית או הסבה, היא טכניקה פסיכותרפית שמטרתה לשנות נטייה מינית של אדם, מנטיות הומוסקסואליות להטרוסקסואליות.

האתיות והיעילות של טיפולים כאלו שנויות במחלוקת. ארגוני פסיכולוגים ופסיכיאטרים קובעים כי המאמצים להמרת הנטייה המינית המאומצים בידי ארגונים פוליטיים ודתיים מסוימים ומשווקים לציבור באגרסיביות, טומנים בחובם פוטנציאל רציני להזיק לאנשים צעירים מאחר שהם מציגים את העמדה שנטייתם המינית של להט"ב הינה מחלה או הפרעה נפשית, ולעתים קרובות הם מקבעים את חוסר היכולת לשינוי הנטייה ככישלון אישי ומוסרי‏[1]. לפיכך הסיכונים הפוטנציאליים הכרוכים בתרפיה רפראטיבית גדולים, והם כוללים דיכאון, חרדה ודפוסי התנהגות של הרס עצמי. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית קובעת כי התאוריות עליהן מסתמכת התרפיה הרפראטיבית הן חסרות תוקף מדעי‏[2]. בעקבות מחקר שערכה האגודה הפסיכולוגית האמריקאית, ושבדק את תוצאותיהם של 83 מחקרים מאז שנת 1960, קבעה האגודה כי אין ראיות לכך שטיפול כזה הוא יעיל וקראה לחברי האגודה לא להמליץ עליו למטופלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונות לשנות נטייה מינית הומוסקסואליות היו קיימים עוד בהיסטוריה המוקדמת, והיו נפוצים בעיקר במאה ה-19, עת נחשבה הומוסקסואליות למחלת נפש ועל כן נעשו ניסיונות שונים למצוא לה מרפא. הסקסולוג הבלוק אליס הציע טיפול על ידי קיום יחסי מין עם זונות. ד"ר ויליאם המונד הציע הקזת דם אחת לעשרה ימים ונישואין בכפייה. שיטות של סירוס, התנזרות, היפנוזה, טיפול בקרני רנטגן וטיפול בנזעי חשמל כעונש על גירוי מיני ממקור הומוסקסואלי, טיפול הורמונלי ולובוטומיה (ניתוח מוח) יושמו עד שנות ה-50 של המאה העשרים וחלקן מיושמות גם היום‏[3].

המונח "דחף רפראטיבי" נטבע בשנות ה-80 על ידי ד"ר אליזבת מוֹבּרלי, תאולוגית ופסיכולוגית בריטית, בספרה "הומוסקסואליות: אתיקה נוצרית חדשה" ("Homosexuality: A new Christian ethic") היא טוענת שהומוסקסואליות היא תוצאת שילוב של גורמים סביבתיים ואופי, אך נובעת בעיקר מקשר לא מוצלח של הילד עם אביו - בניגוד לתאוריית האם השתלטנית של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. במונח "דחף רפראטיבי" מתכוונת מוברלי שהומוסקסואליות היא דחף מתקן, כלומר היא דרך להתמודד עם מערכות יחסים לא תקינות ו"לתקן" אותן. כיום, המונח "תרפיה רפראטיבית" אינו מתייחס לטיפולים שהיו נפוצים במאה ה-19 (אף-על-פי שייתכן שעדיין יש בהם שימוש), אלא לטיפול שפיתחו הפסיכולוגים ג'וזף ניקולוסי וצ'ארלס סוקרידס. ב-1997 הוציא ניקולוסי את הספר "תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים - גישה קלינית חדשה" ("Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach") ובו ניסח את שיטת הטיפול שלו בהומוסקסואליות. השם שבחר לטיפול, "תרפיה רפראטיבית", הוא בעקבות המונח "דחף רפראטיבי" מספרה של מוברלי.

תאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרפיה הרפראטיבית מתבססת על התאוריה שמשיכה הומוסקסואליות היא דחף רפראטיבי (תיקוני), שנגרם כתוצאה מהתפתחות פסיכולוגית לא תקינה, שנגרמה בעקבות מצבים ואירועים שקרו בגיל צעיר כמו טראומה נפשית, בעיית זהות מגדרית, קשירה רגשית להורה מהמין השני ולא להורה מאותו המין, או מצרכים רגשיים (לא מיניים) הקשורים לבני אותו המין שלא מולאו בגיל צעיר. מכאן שהדחף הרפראטיבי הוא ניסיון של הגוף "לתקן" את הבעיות הללו, כלומר משיכה הומוסקסואלית היא לא בעיה נפשית אלא סימפטום לבעיות רגשיות אחרות, שמקורן בילדות. התרפיה הרפראטיבית מנסה לטפל בעזרת פסיכואנליזה בבעיות הגורמות למשיכה ההומוסקסואלית בדרכים שלא קשורות למיניות, משום שלפי גישתה רק כך הדחף הרפראטיבי יפסק.

התרפיה הרפראטיבית המודרנית נעשית על ידי שיחות בין המטפל למטופל, והטיפול מתבסס לרוב על התאוריה שפיתחו ניקולוסי וסוקרידס. על פי תאוריית הדחף המתקן, משיכה הומוסקסואלית היא דחף ששואף לתקן בעיות רגשיות מהעבר (כלומר משיכה הומוסקסואלית היא סימפטום לבעיות אחרות מהעבר). התרפיה הרפראטיבית מטפלת בבעיות אלו, משום שעל פי התאוריה כאשר בעיות אלה יטופלו הדחף המתקן יפסק.

אחת הבעיות שיכולות לגרום לדחף המתקן, על פי התאוריה, היא טראומה נפשית: אונס, חוויה מינית, אלימות או פגיעה נפשית מצד גברים או ילדים בתקופת הילדות. ניקולוסי סבור שהגורם הכי שכיח להומוסקסואליות בקרב גברים הוא בעיית זהות מגדרית. בעיית זהות מגדרית היא מצב שבו ילד נקשר רגשית לאימו ולמין הנשי במקום לאביו ולמין הגברי (הדבר בא לידי ביטוי במשחקים שהוא בוחר, במין של הילדים איתם הוא מתחבר ובפעילויות אותן הוא מעדיף), וכתוצאה הוא יכול לפתח התנהגות נשית ובגיל ההתבגרות משיכה הומוסקסואלית. כתוצאה מהתנהגות זו הילד אינו מזדהה עם הילדים בני אותו המין שסובבים אותו ומרגיש רגשות נחיתות בתור גבר, והרגשת השוני מהבנים האחרים גורמת לו לרומנטיזציה של הגבריות. בנוסף, כאשר ילד מרגיש שאינו מקבל מספיק אהבה ותשומת לב מאביו (משום שחסרה דמות אב, משום שהאב מרוחק או משום שהילד נפגע מהאב והתרחק ממנו רגשית), או מהבנים הסובבים אותו, הצורך שלו באהבה גברית הופך למשיכה רומנטית-מינית בגיל ההתבגרות.

לכן, לשיטת התרפיה הרפראטיבית, הטיפול במשיכה ההומוסקסואלית הוא בעצם טיפול בבעיות שלדברי תומכי התאוריה, הן הגורמות לה. הטיפול מיועד בעיקר לריפוי פצעים נפשיים מהילדות, בניית קשרים רגשיים (לא מיניים) עם גברים, חיזוק הגבריות של המטופל ויצירת הרגשת שוויון בינו לבין גברים הטרוסקסואליים. במקביל, לפי השיטה, על המטופל להימנע ממחשבות מיניות הומוסקסואליות, ובמידת הצורך קיימים טיפולים סקסולוגיים לחיזוק המשיכה המינית ההטרוסקסואלית.

התומכים בתרפיה רפראטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי התרפיה הרפראטיבית גורסים שהנטייה המינית ההומוסקסואלית אינה מוּלדת, וניתן לשנותה בעזרת תרפיה רפראטיבית. רבים מתומכי התרפיה הרפראטיבית מאמינים כי הומוסקסואליות היא הפרעה נפשית-התנהגותית ושאורח חיים הטרוסקסואלי עדיף על פני אורח חיים הומוסקסואלי, ורבים מהם פועלים גם ממניעים דתיים, ורואים בהומוסקסואליות חטא.

קיימים אנשים המעידים על עצמם כי היו בעברם הומוסקסואלים, ובעקבות תרפיה רפראטיבית משיכתם לגברים פחתה או פסקה ובמקומה התפתחה משיכה לנשים. בארצות הברית קיימות קבוצות וכנסיות של "הומוסקסואלים לשעבר" ("ex-gay") ובעקבותם הופיע שם הנושא מספר פעמים בתקשורת. חלק מאנשים אלה שומרים על פרופיל נמוך, אך יש שכתבו ספרים או מרצים על תרפיה רפראטיבית, כמו ריצ'רד כהן.

"האגודה האמריקאית למחקר וטיפול בהומוסקסואליות" (בראשי תיבות: NARTH) היא איגוד של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ומהארגונים הבולטים התומכים בתרפיה רפראטיבית. ניקולוסי היה ממייסדי האגודה ב-1992 ועמד בראשה עד נובמבר 2006, עת נבחר במקומו ד"ר א. דין בירד. ניקולוסי פרסם מספר מחקרים על תרפיה רפראטיבית וכתב ספרים בנושא, ביניהם "מניעת הומוסקסואליות - מדריך להורה" ו"תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים - גישה קלינית חדשה".

NARTH מצטטים מדבריו של ג'ראלד פ. קוצ'ר, נשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקאית הנוכחי, בשיחת שאלות ותשובות בכנס של APA שנערך באוגוסט 2006, כי "אין להתנגד לתרפיה רפראטיבית לאנשים שמשיכתם ההומוסקסואלית אינה רצויה להם, ויש לכבד את הבחירה לעבור טיפול להפחתת משיכה הומוסקסואלית ולחיזוק פוטנציאל הטרוסקסואלי, ועל מטפלים להציע אפשרות זו".[דרוש מקור] בעקבות ציטוט זה פרסם קוצ'ר הודעה לעתונות והבהיר כי בטיפול בענייני נטייה מינית:

  1. חיוני לברר כיצד הפציינט קבע את בחירתו, ולוודא שהוא מבין כי מניעיו עשויים לנבוע מלחץ חברתי גרידא, בסביבה הומופובית.
  2. כמו בכל טיפול אחר על הפציינטים להיות מודעים לכל התוצאות האפשריות לטיפול, ולהבין כי הטיפולים חסרי בסיס מדעי ועלולים לגרום לנזק פסיכולוגי.
  3. הפציינטים חייבים לדעת מתחילת הטיפול כי המטפל אינו רואה בהומוסקסואליות הפרעה נפשית, ועל המטפלים להוביל את מחיקת הסטיגמה הזו.

קוצ'ר לא הצהיר כי תרפיה רפראטיבית היא יעילה או מומלצת כשיטת טיפול, ומדיניות APA מצהירה במפורש כי טרם התבצע מחקר מספק מבחינה מדעית המראה שהתרפיה בטוחה או אפקטיבית‏[4] NARTH טוענים כי הסיבה להסרת ההומוסקסואליות מה-DSM ב-1973 הייתה לחץ מצד הקהילה ההומוסקסואלית יחד עם המחנה הליברלי, כלומר החלטת ה-APA לא להתייחס להומוסקסואליות כאל הפרעה שראוי לטפל בה נעשתה ממניעים פוליטיים ולא ממניעים מקצועיים. עובדה התומכת בטענה זו היא שלהסרת ההומוסקסואליות מה-DSM לא קדם כל מחקר מקצועי שתמך במעשה, כלומר השינוי בגישת ה-APA להומוסקסואליות באותן שנים נבע מהליברליזציה של החברה האמריקאית ולא בעקבות ממצאים מחקריים חדשים.

מחקר שפיצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם רק פרסומים ספורים שבוצעו במתודות המדעיות המקובלות ומצביעים על אפקטיביות של תרפיה רפראטיבית. אחד מהם הוא מחקרו של ד"ר רוברט שפיצר. שפיצר, פסיכיאטר מאוניברסיטת קולומביה שהוביל את עדכון ה-DSM לגרסה 3 שבה הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות, פרסם ב-2001 מחקר‏[5] שלפיו שינוי נטייה מינית הוא אפשרי במקרים רבים. מתוך 200 משתתפים שראיין שפיצר, 66% מהגברים ו-44% מהנשים דיווחו על "תפקוד הטרוסקסואלי טוב" שכלל:

  1. מערכת יחסים הטרוסקסואלית אוהבת במשך השנה שלפני הריאיון;
  2. סיפוק ממערכת היחסים הרגשית הכרוכה בה ברמה של 7 ומעלה בסקאלה 1-10;
  3. מין הטרוסקסואלי לפחות מספר פעמים בחודש;
  4. סיפוק גופני מהמין ברמה של 7 ומעלה בסקאלה 1-10;
  5. העדר פנטזיות על אותו המין ביותר מ- 15% ממקרי יחסי המין;

רק 2% מהמרואיינים דיווחו על עמידה בקריטריונים אלו בשנה שלפני תחילת הטיפול. שפיצר גם דירג את המשיכה המינית בסולם של 0-100, כאשר 100 מייצג משיכה הומוסקסואלית בלבד ו-0 מייצג משיכה הטרוסקסואלית בלבד. השינוי המדווח בקרב הגברים היה מ-91 ל-23 ובקרב הנשים מ-88 ל-8 בסולם זה. הקריטריונים ששפיצר חקר היו: משיכה מינית, מחשבות רומנטיות-מיניות על בני אותו המין, פנטזיות על בני אותו המין ועל בני המין השני בזמן אוננות, שימוש בפורנוגרפיה, הרצון לאינטימיות רומנטית-רגשית עם בני אותו המין ותדירות קיום יחסי מין עם בני אותו המין ועם בני המין השני. 11% מהגברים ו-29% מהנשים דיווחו על אפס משיכה לבני אותו המין על פי קריטריונים אלה אחרי השינוי‏[6]. לא נעשה שימוש במדדים רפואיים לבדיקת עוררות מינית למראה אובייקטים בני המין השני, והמחקר התבסס על דיווחי הנחקרים בלבד. כ-60% מנחקריו של שפיצר היו דו מיניים עוד לפני תחילת הטיפול[דרוש מקור] (אך משיכת כל הנחקרים הייתה מעל 60 בסולם של 0-100 בתחילת הטיפול)‏[7].

שפיצר התראיין באמצעי התקשורת והסתייג מהניסיון להסיק מתוצאות המחקר שלו מסקנות משמעותיות.[דרוש מקור] הוא ציין כי המחקר נערך על 200 איש בלבד, רובם מרקע "דתי במידה לא רגילה" כדבריו, שלקח 16 חודשים לאתר אותם, ולפיכך מספר ההומוסקסואלים שחוו שינוי של נטייה מינית לנטייה הטרוסקסואלית הוא "די קטן". שפיצר גם קבע במחקרו כי "נראה שתרפיה רפראטיבית יכולה להביא למשיכה למין השני (בעוצמה שחש מי שאין לו משיכה לאותו המין) רק לעתים נדירות, אם בכלל". שפיצר עצמו גם הצביע על המתודולוגיה הבעייתית של המחקר, שהתבסס על דיווח עצמי ולא על תשאול של הנבדקים, ועל הסתמכות על זיכרונם של המשתתפים במחקר לגבי אירועים שקרו 12 שנים קודם, בממוצע. אחרים ביקרו‏[8] את מחקרו שבוצע בקרב מדגם של פעילי תרפיה רפראטיבית ולא בקרב אוכלוסייה אקראית וחסרת נטאי[9], כך למשל חלק מהמשתתפים במחקר הופנו אל שפיצר על ידי ד"ר ניקולוסי.[דרוש מקור]

שפיצר השיב לטענות נגד מחקרו בראיון לסרט דוקומנטרי[10]. הוא אמר כי מטרת מחקרו מלכתחילה לא הייתה לבדוק את אחוזי ההצלחה של טיפולי התרפיה הרפראטיבית אלא לבדוק האם זה נכון שאף אחד אינו יכול להשתנות, שהרי מראש הנחקרים היו כאלה שטענו ששינו את נטייתם המינית. הוא אמר כי הוא פיתח שיטת ראיונות שהוא חושב שהיא יותר מבוססת מתודולוגית מאשר במחקרים קודמים משום שהיא הכילה 9 קריטריונים שונים למדידת משיכה הומוסקסואלית והטרוסקסואלית, לפיהם הוא מצא שהיו שינויים ניכרים. באשר לשאלה האם הוא חושב שהנחקרים סיפרו לו את האמת, שפיצר השיב כי כאשר הקשיב לסיפוריהם הוא הרגיש מבחינה קלינית שהם מספרים את האמת. בנוסף, הוא מאמין שסיפוריהם אמינים משום שרבים מהנחקרים דיווחו שהם היו רוצים להשתנות במידה גדולה יותר ושרובם לא דיווחו על שינוי מוחלט. אילו נתנו הנחקרים עדויות כוזבות במידה שהייתה יכולה להטות את התוצאות, הנחקרים היו מדווחים על שינוי מוחלט, אך רק 11% מהגברים ו-29% מהנשים עשו זאת. בנוסף, הנחקרים שהתחתנו לאחר שינוי הנטייה שלהם ונשותיהם דיווחו על מידות שביעות רצון מנישואיהם שדומות מאוד לאלה של כלל האוכלוסייה, כלומר גם כאן לא הייתה הגזמה. בנוסף, המקרים בהם הנחקרים האמינו כי כוח עליון התערב בשינוי הנטייה שלהם היו בודדים. מסיבות אלה, שפיצר הבין שהנחקרים לא ניסו להגזים בסיפוריהם אודות מידת שינוי נטייתם וכי סיפוריהם אמינים.

באשר לאחוזי ההצלחה של טיפולי התרפיה הרפראטיבית, אשר לא נחקרו במחקרו, שפיצר אמר כי הוא פנה לשניים ממטפלי ההמרה הידועים בארצות-הברית, ושניהם השיבו לו כי אחוז המצליחים לשנות גם את התנהגותם וגם את משיכתם המינית הוא כ-30%, אך שפיצר הוסיף כי הוא חושד שבמציאות אחוזי ההצלחה נמוכים מכך, אך בכל מקרה הוא בטוח שאין מדובר ב-0%.

ב-2012 חזר בו שפיצר מהמחקר שביצע, ואמר כי "במבט לאחור, עלי להודות כי אני חושב שמבקרי צדקו במידה רבה, הממצאים יכולים להיחשב כראיה למה שחושבים על תרפיה רפראטיבית אלו שעברו אותה, אבל לא יותר מכך"‏[11]. הוא פירט את הבעיות המתודולוגיות במחקר ואמר כי הוא חייב התנצלות לקהילה ההומוסקסואלית‏[12]. תומכי השיטה טענו כי צעד זה של שפיצר, כשהוא בן 80 וחולה פרקינסון, נובע מכך שבמשך עשור הותקף קשות בידי מתנגדי השיטה‏[13].

מחקרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 פרסמו ד"ר ג'וזף ניקולוסי וד"ר א. דין בירד סקירה מטה-אנליטית של טיפולים רפראטיביים אינדיבידואליים של הומוסקסואלים‏[14]. הם בדקו 146 מקרים, מתוכם 79% הצביעו על כך שהתרפיה הרפראטיבית יעילה. הקריטריונים שנקבעו לקביעת יעילותה של תרפיה רפראטיבית כללו דיווח של הנחקרים על משיכתם המינית (אל בני אותו המין ואל בני המין השני), אחוז הפנטזיות על בני אותו המין ועל קיום יחסי מין עם בני אותו המין; קריטריונים נוספים לקביעת יעילות התרפיה עסקו בבדיקת עוררות מינית: שינוי בזקפה ושינוי בדופק כתגובה למצגת של תמונות אירוטיות.

ב-1998 פורסם מאמר של ד"ר וורן ת'רוקמורטון - "סקירת ספרות ואתיקה של נסיונות לשנות נטייה מינית". הייתה זאת סקירה של נסיונות מוצלחים לשינוי דפוסי עוררות מינית מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות מהיבטים פסיכואנליטיים, קוגניטיביים, קבוצתיים ודתיים. ד"ר ת'רוקמורטון הסיק ש"הנסיונות לסייע לאנשים בעלי אוריינטציה הומוסקסואלית שמבקשים לשנות את דפוסי העוררות המינית שלהם היו יעילות, נעשו באופן אתי ויש לאפשר אותן למטופלים המבקשים אותם". המחקר הראה שאנשים בעלי נטייה הומוסקסואלית יכולים להשתנות באמצעות מגוון של גישות טיפוליות.

המתנגדים לתרפיה רפראטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית, לא ניתן לשנות באופן יזום נטייה מינית של אדם, גם אם ירצה בכך. הם קובעים כי המחקרים שלפיהם ניתן לשנות נטייה מינית, עושים שימוש שגוי וסלקטיבי בנתונים ואינם נעשים על-פי השיטה המדעית, וכתוצאה מכך להסקת המסקנות אין כל בסיס מדעי. חלק מהמחקרים המצביעים על יעילות התרפיה הרפראטיבית אינם מתפרסמים בכתבי עת מקצועיים (שכל המאמרים בהם עוברים בדיקה על ידי עמיתים), ולפיכך יש להטיל ספק במתודולוגיית המחקר ובהסקת המסקנות שבו.

לפי ארגון הבריאות העולמי וארגוני הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה בארצות הברית ובמדינות נוספות במערב, כפי שעמדותיהם הוצגו בכתבתו של כתב ynet טל איתן, שינוי נטייה מינית נחשב כיום להליך בלתי-אפשרי, ובחלק מהמקרים מנוגד גם לחוקי האתיקה הרפואית ואסור למטפלים מוסמכים להציע אותו למטופליהם‏[3]. פסיכולוגים בארצות הברית ובאירופה מתנגדים לו, על-פי תפיסה זו, אסור למטפל מוסמך להציע טיפול ראוריינטציה למטופל משום שהנטייה ההומוסקסואלית היא חלק בלתי נפרד מאישיות האדם, שלא ניתן לשנותו ושאין סיבה לשנותו. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית אף הזהירה מנזקים פסיכולוגיים שעלולים להגרם כתוצאה מטיפולי ההסבה.

ביקורת נוספת על התרפיה הרפראטיבית נוגעת לעדויות המדעיות ההולכות ומצטברות[דרוש מקור] כי להומוסקסואליות בסיס ביולוגי תורשתי,[דרושה הבהרה] ולפיכך מסיקים המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית שהיא איננה ניתנת לשינוי.

מחקר נוסף על תרפיה רפראטיבית שערכו בשנת 2001 ד"ר אריאל שידלו וד"ר מייקל שרודר, התבסס על אנשים שהשתתפו בתוכניות לשינוי נטייה מינית ומתנדבים נוספים. על פי ממצאי המחקר שלהם, 88% מהמשתתפים לא הצליחו להגיע לשינוי קבוע בנטייתם המינית, ואילו 4% דיווחו כי נטייתם המינית הפכה להטרוסקסואלית. האחרים דיווחו על אובדן הדחף המיני בכלל, או על מאבק מתמיד להתנזר מיחסי מין. על פי שרודר, רבים מהנחקרים שנטייתם המינית לא השתנתה חשו בושה ואשמה; כמה מהם השתתפו בתוכניות לשינוי הנטייה המינית במשך שנים. מבין שמונת הנחקרים (מתוך מדגם כולל של 202) שכן דיווחו על שינוי בנטייתם המינית, שבעה היו מועסקים כיועצים או מדריכים בתנועת "הומוסקסואלים-לשעבר" (ex-gay). על מחקר זה נמתחה ביקורת משום שהוא מומן על ידי ארגון המתנגד רשמית לתרפיה רפראטיבית ומשום שרוב המשתתפים הופנו אל המחקר דרך מודעות באתרי אינטרנט ובעיתונים של הקהילה הגאה, תחת הכותרת "טיפולים הומופוביים: תיעוד הנזק", ולכן הוא אינו מייצג. בנוסף, שיטת המחקר הייתה ראיון בן 90 דקות עם כל משתתף, והראיונות התבצעו בממוצע 12 שנים לאחר הטיפול‏[15].

ישנם אנשים שהעידו על עצמם בעבר כי עברו בהצלחה תרפיה רפראטיבית, אך לאחר מספר שנים חזרו בהם מהצהרה זו. בארצות הברית קיים ארגון בשם ex-gay-watch שחלק מהפעילים בו היו בעבר נציגים בולטים של "הומוסקסואלים לשעבר" - אנשים אלו מכנים עצמם בדרך כלל ex-ex-gay‏ (בתרגום חופשי: הומוסקסואלים-לשעבר לשעבר)‏[16].

הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ריצ'רד איסאי טוען שמטופלים המבקשים סיוע בשינוי הנטייה המינית מונעים לרוב מפגיעה בהערכה העצמית ומהפנמה של הטיה חברתית שיוצרות חוסר יכולת לאחד ולשלב את נטיותיו המיניות בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת, דבר הגורם לחוסר היציבות של הזהות ההומוסקסואלית שלו‏[17].

יש הטוענים שהמקור לרעיון התרפיה הרפראטיבית הוא שנאת ההומוסקסואלים והרצון להעלים את ההומוסקסואליות מהעולם. לדבריהם יש קשר בין תרפיה רפראטיבית לבין קנאות דתית והומופוביה. עובדה התומכת בטענה זו היא שרבים מהארגונים התומכים בתרפיה רפראטיבית הם כנסיות או ארגונים דתיים אחרים - נוצרים, יהודים ומוסלמים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ישנם מטפלים קליניים העוסקים בטיפול המרה. בשנת 2011 הוציאה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל נייר עמדה בנושא‏[18], לפיו:

  1. הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה קלושים למדי. יש להניח שסיבות של 'תקינות פוליטית' מקשות על מימון ופרסום ומימון מחקרים בדבר יעילותם האפשרית, אך הפסיכולוג הסביר אינו יכול להתעלם מהידע המצטבר הקיים המורה שטיפולי ההמרה אינם יעילים, ועליו לידע את המטופל לגביו. אל לו להבטיח הצלחות שאינן מציאותיות ועליו להזהירו מפני הקשיים ובמידת הצורך הסכנות בתהליך.
  2. טיפול המרה יוצר 'סדר יום' מוכתב מראש, ולכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי: סיוע למטופל לבחור את בחירותיו מתוך מודעות עצמית במקום מכיל ומקבל. לא נכון מקצועית שעמדותיו ונטיותיו של המטפל ישפיעו על הטיפול, ואם הוא אינו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה אמפתית לא שיפוטית, עליו לפסול עצמו מלטפל בו. על הפסיכולוג לעזור לפתח אווירה של סובלנות וקבלה, להפיץ מידע ולהגן על מיעוט נרדף בכלל ועל הפונים לטיפולו בפרט. עליו להימנע מלשמש שליח של קבוצה המבקשת למנוע ממנו לחיות בדרך ההולמת את זהותו/נטייתו.
  3. כשהמטופל חש, מתוך מוטיבציה פנימית ולא מתוך לחצים, שנטייתו עומדות בסתירה לאמונתו הדתית או עלולה לגרום לניתוקו מסביבתו, על הפסיכולוג לכבד את אמונתו ולנסות לעזור לו בהתאם. לשם קביעת תוכנית הטיפול ראשית על הפסיכולוג לבצע הערכה פסיכולוגית כוללת לבירור זהותו המינית של המטופל ומידת גיבושה, ובמקביל את סביבת חייו ויחסי הגומלין שבינו ובינה ומידת מצוקתו בהתאם. שימוש בטכניקות אוורסיביות (עונשיות) העלולות להזיק למטופל פסול לחלוטין.
  4. יש לוודא שמתבגרים אינם מגיעים לטיפול בכפיית סביבתם, להבטיח ביתר שאת את שמירת הסודיות מול ההורים ודמויות סמכות אחרות ולהתנות בה את החוזה הטיפולי.
  5. הטיפול בתחום כה מורכב ורגיש על יד "מטפלים" שאינם נמנים עם מקצועות בריאות הנפש המוכרים: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים, אינו ראוי ויש להזהיר את הציבור מפני הסכנות הצפויות ממנו.

בשנת 2014, איגוד העובדים הסוציאליים החליט לאמץ את נייר העמדה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בנושא טיפולי המרה.‏[19][דרושה הבהרה]

עצת נפש, ארגון דתי הפועל תחת הדרכתו של הרב שלמה אבינר, אינו מטפל בעצמו אולם מפנה אנשים המעוניינים בכך לטיפול לשינוי נטייה מינית, כולל טיפול המרה. על גישת הארגון נמתחה ביקורת על ידי אישים המתנגדים לטיפולי המרה, לרבות להט"ב יהודים דתיים[20].

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונצנזוס הרפואי והמדעי בארצות הברית הוא שטיפולי המרה הם בעלי פוטנציאל לגרימת נזק, ורוב ארגוני הרפואה מתנגדים להם. זאת למרות שעד היום לא פורסם מחקר שיש עליו הסכמה כללית ושתוצאותיו מראות האם הטיפולים יעילים או מזיקים‏[21][22][23] ופרסומים של תיאורים שונים של אנשים שטענו כי נרפאו או כי נגרם להם נזק נפשי מובאים כמשקל נגד האחד מול השני‏[24]. גופי רפואה מהזרם המרכזי בארצות הברית מציינים כי טיפולי המרה יכולים להיות מזיקים שכן הם מנצלים רגשות אשמה וחרדות בקרב המטופל ובכן עלולים להוביל לדיכאון קליני ואף התאבדות.[דרוש מקור] בקהילת בריאות הנפש האמריקאית מציינים כי לקבלה של טיפולי המרה יש השלכות שליליות חברתיות, שכן הן מפיצות נקודת מבט לא מדויקת על נטייה מינית ועל "יכולתם של הומואים ולסביות לחיות חיים בריאים ומאושרים"‏[21].

בין הארגונים הגדולים בארצות הברית המתנגדים לטיפולי ההמרה לפחות בחלק מהמקרים נמנים הארגונים הבאים‏[25][21][26][27]: האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, האגודה האמריקנית לייעוץ, ארגון הרפואה האמריקאי (American Medical Association), האגודה האמריקאית לחיי משפחה ונישואים (American Association for Marriage and Family Therapy), התאחדות העובדים הלאומית (National Association of Social Workers), האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (American Academy of Pediatrics) וההתאחדות הלאומית ללימודי פסיכולוגיה (National Association of School Psychologists).

בשנת 2012 אושר בקליפורניה חוק האוסר על טיפול המרה להומוסקסואלים קטינים‏[28].

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחידה במינה (1999) הוא סרט קומדיה העוסק בתלמידת תיכון אשר הוריה חושדים כי היא לסבית ושולחים אותה למחנה נוער לתרפיה רפראטיבית שם היא מתאהבת באחת מחברותיה למחנה. הסרט מציג סאטירה על קונסטרוקטיביזם חברתי ועל תפקידי מגדר.
  • תפילות לבובי (2009) הוא סרט אמריקאי בכיכובה של סיגורני ויבר המבוסס על סיפור אמיתי - סיפורה של מרי גריפית', אמא לבן הומו שפונה לכנסייה בבקשת עזרה "לרפא" אותו. טיפולי ההמרה מביאים אותו לבסוף להתאבד, ואותה להבין באחריותה למעשה ולהפוך לפעילה למען זכויות להט"ב.
  • הפרק השני בעונה ה-11 של הסדרה המצוירת סאות' פארק עוסק בשליחתו של באטרס סטוץ', בטעות, למחנה נוצרי לטיפולי המרה לילדים. במחנה, שם מתאבד ילד כל זמן קצר, משכנעים את באטרס כי הוא "מבולבל" ועליו להירפא באמצעות אמונה באלוהים.
  • בסרט המוקומנטרי ברונו (2009) מחליט גיבור הסרט ההומוסקסואל שעל מנת להצליח בהוליווד עליו לשנות את נטיותיו המיניות. הוא מתייעץ עם שני מטפלים המעבירים טיפולי המרה, ובעצתם מתנסה בהתנהגויות מיניות הטרוסקסואליות, אך לבסוף חוזר להיות הומו.
  • הפרק השמיני בעונה השביעית של הסדרה הקומית איש משפחה מתאר את אב המשפחה, פיטר גריפין, הופך להומוסקסואל בעקבות ניסוי רפואי שהוא משתתף בו. קרוביו חוטפים אותו ושולחים אותו לעבור טיפולי המרה, אך אשתו לואיס מוציאה אותו מהמקום כדי שיחיה את חייו כרצונו.
  • הסרט הקומי "גאולה!" (2004, "!Saved") עוסק בנערה בפטיסטית ש"מקריבה" את בתוליה למען ידידהּ ההומוסקסואל מתוך אמונה שהדבר "ירפא" אותו. הנערה נכנסת להריון, והנער נשלח למחנה ל"חינוך מחדש" של נערים הומוסקסואלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wayne Besen, "Anything but Straight: Unmasking the Scandals and Lies behind the Ex-Gay Myth", Harrington Park Press. ISBN 1-56023-445-8
  • Richard A. Cohen, "Coming Out Straight: Understanding and Healing Homosexuality", Oakhill Press. ISBN 1886939772
  • Drescher, J. (1998). I’m your handyman: A history of reparative therapies. Journal of Homosexuality, 36, 19-42.
  • Joseph Nicolosi, "Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach", Jason Aronson. ISBN 0765701421
  • Joseph Nicolosi, "Healing Homosexuality: Case Stories of Reparative Therapy", Jason Aronson. ISBN 0765701448
  • Jeffrey Satinover, "Homosexuality and the Politics of Truth", Baker Books. ISBN 080105625X
  • Ariel Shidlo, Michael Schroeder, Jack Drescher (editors), "Sexual Conversion Therapy: Ethical, Clinical and Research Perspectives", Haworth Press. ISBN 0-78901-911-6
  • Travis K. Svensson, "Bioethical Analysis of Sexual Reorientation Interventions: The Ethics of Conversion Therapy", Brown Walker Press. ISBN 1-58112-415-5

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכים בשיטה:

מתנגדים לה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Despite the general consensus of major medical, health, and mental health professions that both heterosexuality and homosexuality are normal expressions of human sexuality, efforts to change sexual orientation through therapy have been adopted by some political and religious organizations and aggressively promoted to the public. However, such efforts have serious potential to harm young people because they present the view that the sexual orientation of lesbian, gay, and bisexual youth is a mental illness or disorder, and they often frame the inability to change one’s sexual orientation as a personal and moral failure." (Just the Facts about Sexual Orientation & Youth: A Primer for Principals, Educators, & School Personnel, באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, עמוד 3)
  2. ^ Therapies Focused on Attempts to Change Sexual Orientation (Reparative or Conversion Therapies) - Supplement, באתר האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה
  3. ^ 3.0 3.1 טל איתן, "האמת מאחורי ה"טיפולים" לשינוי הנטייה המינית", ynet,‏ 04/01/2005
    ג'ורג' אבני, ‏אקוודור: אונס ועינויים כחלק מ"טיפולי המרה" להומואים ולסביות, באתר ‏mako‏‏, ‏28 בנובמבר 2013‏
  4. ^ "To date, there has been no scientifically adequate research to show that therapy aimed at changing sexual orientation (sometimes called reparative or conversion therapy) is safe or effective." (תשובות לשאלותיכם להבנה טובה יותר של נטייה מינית והומוסקסואליות, באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (באנגלית), עמ' 3).
  5. ^ תוצאות המחקר פורסמו במאמר רק לאחר שנתיים: Robert Spitzer, "Can Some Gay Men and Lesbians Change Their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation" (Archives of Sexual Behavior, October 2003, p.403-417)
  6. ^ Research Summary: Robert L. Spitzer, Can Some Gay Men and Lesbians Change Their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation
  7. ^ עובדות בנוגע לשינוי נטייה מינית, מאת הפסיכולוג G.M. Herek, באתר אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס (מחלקת הפסיכולוגיה) (באנגלית)
  8. ^ Herek, G.M. (2003). Evaluating interventions to alter sexual orientation: Methodological and ethical considerations (Comment on Spitzer, 2003). Archives of Sexual Behavior, 32(5), 438-439.
  9. ^ ניתוח של מחקרו של ד"ר שפיצר, אתר "סובלנות דתית" (באנגלית)
  10. ^ הראיון שלי עם ד"ר רוברט שפיצר, מאת וורן ת'רוקמורטון, פסיכולוג (באנגלית)
  11. ^ My so called ex gay life בכתב העת The American Prospect
  12. ^ Dr. Robert Spitzer Apologizes to Gay Community for Infamous ‘Ex-Gay’ Study
  13. ^ All the talk about the Spitzer study, באתר NARTH
  14. ^ A. Dean Byrd, Joseph Nicolosi, "A Meta-Analytic Review of Treatment of Homosexuality" (Psychological Reports, 2002, 90, 1139-1152).
  15. ^ Research Summary: Ariel Shidlo and Michael Schroeder, Changing Sexual Orientation: A Consumers' Report
  16. ^ Extra, extra: Ex-ex-gay examines Exodus ex-gay examples, expects exclusion, באתר Good As You,‏ 22 ביוני 2005
  17. ^ Isay, R.A. (1991). The Homosexual Analyst—Clinical Considerations. Psychoanal. St. Child, 46:199-216. (1991). Psychoanalytic Study of the Child, 46:199-216
  18. ^ "נייר עמדה בנושא טיפולי המרה" של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, נובמבר, 2011.
  19. ^ צפרא דוויק, מכתב יושב ראש האיגוד לרב רון יוסף, 30 ביוני 2014
  20. ^ זאב דרור, עוצו עצה – על ארגון 'עצת נפש' לטיפול בהומואים דתיים, מייסודו של הרב שלמה אבינר, דעות - בטאון "נאמני תורה ועבודה" 17, עמ' 12- 18.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 Answers to Your Questions: For a Better Understanding of Sexual Orientation and Homosexuality, American Psychological Association, February 2008, retrieved 2008-02-14קובץ PDF
  22. ^ Just the Facts About Sexual Orientation & Youth: A Primer for Principals, Educators and School Personnel, Just the Facts Coalition, 1999, retrieved 2010-05-14
  23. ^ H., K (1999-01-15), APA Maintains Reparative Therapy Not Effective, Psychiatric News (news division of the American Psychiatric Association), retrieved 2007-08-28
  24. ^ Therapies Focused on Attempts to Change Sexual Orientation
  25. ^ American Medical Association policy regarding sexual orientation, American Medical Association, 2007-07-11
  26. ^ "Homosexuality and Adolesence", Pediatrics, Official Journal of the American Academy of Pediatrics 92: 631–634, 1993
  27. ^ Physician Assistants vote on retail clinics, reparative therapy, SpiritIndia.com
  28. ^ רויטרס, קליפורניה: איסור על "טיפול המרה" לנוער גאה, באתר ynet‏, 1 באוקטובר 2012