טיפול המרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טיפול המרה או ראוריינטציה מינית, הן טכניקות שנועדו לשנות את נטייתו המינית (או במובן מצומצם יותר, את הפיליה) של אדם. כיום נעשה שימוש בדרך כלל בסוג ספציפי של טיפולים כאלה, הנקרא תרפיה רפראטיבית. התרפיות הרפראטיביות הן פסיכואנליטיות-פרוידיאניות באופיין.

בדרך כלל מתייחס המונח "טיפולי המרה" לשינוי נטייה מינית הומוסקסואליות להטרוסקסואליות[1], אך ייתכנו גם סוגים נוספים של טיפולי המרה שאינם מיועדים לקהל יעד הומוסקסואלי, כמתואר בהמשך הערך.

היעילות והאתיות של כלל טיפולי ההמרה שנויות במחלוקת. ארגוני פסיכולוגים ופסיכיאטרים רשמיים רבים קובעים כי הניסיונות להמרת הנטייה המינית המאומצים בעיקר בידי ארגונים פוליטיים ודתיים מסוימים טומנים בחובם פוטנציאל להזיק לאנשים צעירים מאחר שהם מציגים (או לכל הפחות עשויים להציג) את העמדה שנטייתם המינית של להט"ב היא הפרעה נפשית או מחלה נפשית, ולעתים קרובות הם מקבעים את חוסר היכולת לשינוי הנטייה ככישלון אישי ומוסרי‏[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונות לשנות נטייה מינית הומוסקסואליות היו קיימים עוד בהיסטוריה המוקדמת[דרושה הבהרה], והיו נפוצים בעיקר במאה ה-19, עת נחשבה הומוסקסואליות למחלת נפש ועל כן נעשו ניסיונות שונים למצוא לה מרפא. הסקסולוג הבלוק אליס הציע טיפול על ידי קיום יחסי מין עם זונות[דרוש מקור]. ד"ר ויליאם המונד הציע הקזת דם אחת לעשרה ימים ונישואין בכפייה[דרוש מקור]. שיטות של סירוס, התנזרות, היפנוזה, טיפול בקרני רנטגן וטיפול בנזעי חשמל כעונש על גירוי מיני ממקור הומוסקסואלי, טיפול הורמונלי ולובוטומיה (ניתוח מוח) יושמו עד שנות ה-50 של המאה העשרים וחלקן מיושמות גם היום‏[3] במדינות שונות, על אף ראיות המראות כי לפחות חלקן עלולות להיות מזיקות במידת מה ואף מאד.

המונח "דחף רפראטיבי" נטבע בשנות ה-80 על ידי ד"ר אליזבת מוֹבּרלי, תאולוגית ופסיכולוגית בריטית, בספרה "הומוסקסואליות: אתיקה נוצרית חדשה" ("Homosexuality: A new Christian ethic") היא טוענת שהומוסקסואליות היא תוצאת שילוב של גורמים סביבתיים ואופי, אך נובעת בעיקר מקשר לא מוצלח של הילד עם אביו - בניגוד לתאוריית האם השתלטנית של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. במונח "דחף רפראטיבי" מתכוונת מוברלי שהומוסקסואליות היא דחף מתקן, כלומר היא דרך להתמודד עם מערכות יחסים לא תקינות ו"לתקן" אותן. כיום, המונח "תרפיה רפראטיבית" אינו מתייחס לטיפולים שהיו נפוצים במאה ה-19 (אף-על-פי שייתכן שעדיין יש בהם שימוש), אלא לטיפול שפיתחו הפסיכולוגים ג'וזף ניקולוסי וצ'ארלס סוקרידס. ב-1997 הוציא ניקולוסי את הספר "תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים - גישה קלינית חדשה" ("Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach") ובו ניסח את שיטת הטיפול שלו בהומוסקסואליות. השם שבחר לטיפול, "תרפיה רפראטיבית", הוא בעקבות המונח "דחף רפראטיבי" מספרה של מוברלי.

תאוריה וקווים מנחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר השתמשו בשתי גישות עיקריות לטיפולי המרה. האחת פסיכואנליטית והשנייה ביהייביוריסטית (מטפלי הגישה הביהייביוריסטית תומכים בשימוש בטיפולי הרתעה כמו חשמול עצמי בעת חשיבה על מין הומוסקסואלי או בהמצאות בסביבה מענישה על מחשבות או ניסיונות התנהגות כאלה); כיום התמעט השימוש בגישה הביהייביוריסטית למטרה זו, והגישה היא ברוב המקרים פסיכואנליטית.

הטיפולים הפסיכואנליטיים מתבססים על הטענה שמשיכה הומוסקסואליות היא דחף רפראטיבי (תיקוני), שנגרם לטענתם כתוצאה מהתפתחות פסיכולוגית לא תקינה שנגרמה בעצמה בעקבות מצבים ואירועים שקרו כביכול בגיל צעיר מאד. הם מציעים "דוגמאות" למצבים אפשריים כאלה, וטיפול המיועד לכל אחת מהן. המצבים או האירועים שהמציעים אותם קלינאים:

נון קונפורמיות מגדרית בילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה הנפוצה ביותר להומוסקסואליות, על פי רוב המציעים טיפולי המרה כיום, היא נון-קונפורמיות מגדרית שנזכרה לעיל, וכאשר הקלינאים יסיקו שהיא העומדת בבסיס ההומוסקסואליות, הם ינסו להסיר אותה ו"לפתח" את גרעין הזהות המגדרית הגברית שדוכאה לטענתם. הדוגלים בטיפולי המרה לרוב סבורים כי ההתנהגות הנון קונפורמית מגדרית מתפתחת עד סביבת גיל 7. ובפרט ב-3 השנים הראשונות לחיים (זאת בניגוד לקונצנזוס המדעי המדבר על גילאים מוקדמים הרבה יותר)‏[5]. לטענתם, זה קורה בטווחי זמן אלה בגלל אחת משלושת הסיבות להלן (אין בהכרח הסכמת כלל בקרבם על אחד המודלים). הדוגמאות מציגות בנים אך על פי הגישות המיושנות ניתן "להפוך" את מינן של זהות המגדר של הדמויות אם רוצים לדבר על בנות:

  1. אם שתלטנית (Overbearing\Protective mother) שמגוננת יתר על המידה על בנה, בשנותיו הראשונות לחיים וגורמת באופן ישיר להזדהותו עימה. את הגרסה הראשונה של רעיון זה העלה לכאורה זיגמונד פרויד‏[6] אך לאורך הזמן התפתחה וריאציה מצומצמת יותר של הרעיון שהסירה רעיונות פרוידאינים קלאסיים (כמו תסביך אדיפוס) וטענה שרק "ההקשרות היתרה" לאם גורמת לכך. הן טענתו המקורית של פרויד, והן ניסיון השדרוג שלו כמעט לא זכו לכל תמיכה אמפירית והם נזנחו אפילו בקרב חלק מהמציעים טיפולי המרה. וריאציה מודרנית יותר של הרעיון היא ששתלטנות האם לא גורמת באופן ישיר להפרעה בהתפתחות המגדרית, אלא ההרחקה הכרוכה בה, של הבן, מדמויות גבריות (בפרט האב) ובני קבוצת השווים, היא הגורמת לכך באופן עקיף בלבד. בוריאציה זו תומך ג'וזף ניקולוסי, אם כי רעיון זה איננו מקובל בעצמו.
  2. יחס בין מידתיות גבוהה של שתלטנות מצד האם, לבין מידתיות נמוכה של דומיננטיות מצד דמות האב בשנים הראשונות לחיים. על פי רעיון זה שני ההורים משחקים תפקיד פעיל בהתפתחות הנטייה המינית ויש לטפל בקונפליקטים שנוצרו מצד שניהם. גם רעיון זה נזנח במידה רבה בעולם המדע, וגם בקרב חלק מהמציעים טיפולי המרה, בפרט כי הוא מזכיר דמות אם שתלטנית, טענה שלא אוששה דיה.
  3. העדר דמות התקשרות אבהית דומיננטית (Absent father figure), לפחות בשנים הראשונות לחיים כמגדילה את הסיכוי כביכול, להתפתחות נטייה הומוסקסואלית. רעיון זה לא זכה לאישוש חד משמעי‏[7], אך הוא היחיד שבאופן כללי עדיין מוערך בקרב אנשים מקצוע, גם כאלה המתנגדים נחרצות לביצוע טיפולי המרה בטענה שאינם אפקטיביים. עם זאת, הוא נכשל להסביר איך אנשים שגדלו ללא אב אינם מפגינים נון-קונפורמיות מגדרית, כאשר המצדדים בו טוענים שבמקרים אלה הילד "ינק" את מגדרו הגברי מבני קבוצת השווים והוא יכול רק לתרום לכך ואיננו גורם חד-משמעי.

יצוין כי גישות מקובלות ומודרניות יותר להתפתחות המגדר הן אינטגרטיביות (כלומר משלבות גורמים שונים, כולל ביולוגיים), ואינן לוקחות בחשבון רק גורם אחד (ביולוגי-גנטי, ביולוגי-סביבתי, או פסיכוסוציאלי-סביבתי), אך ממילא דוחות רעיונות הנוגעים לאם שתלטנית תוך התייחסות אליהם כפסבדו-מדעיים (ולכן לכאורה שומטות את הקרקע מאותם טיפולים ספציפיים המבוססים על רעיון זה). הגישות המודרניות מדגישות גם גורמים ביולוגיים (גנטיים וביוכימיים), בפרט לגבי התפתחות זהות המגדר בבנות, כמו גם את קבוצת השווים, ונשנעות רק באופן חלקי, אם בכלל, על מודל ההיקשרות לאב כגורם משפיע על התפתחות הזהות המגדרית.

על פי תאוריית הדחף המתקן, משיכה הומוסקסואלית היא דחף ששואף לתקן בעיות רגשיות מהעבר (כלומר משיכה הומוסקסואלית היא סימפטום לבעיות אחרות מהעבר). התרפיה הרפראטיבית מתיימרת לטפל בבעיות אלו, משום שעל פי התאוריה כאשר בעיות אלה יטופלו (בהנחה שהן קיימות, ובהנחה שניתן לטפל בהן בבגרות), הרי שאז הדחף המתקן כביכול יפסק.

הפרקטיקה הטיפולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרפיה הרפראטיבית המודרנית נעשית לרוב על ידי שיחות נטו בין המטפל למטופל, והטיפול מתבסס לרוב על התאורטיקה הפסיכואנליטית שפיתח הפסיכולוג האמריקני גוז'ף ניקולוסי (Joseph Nicolosi), ומושפעת גם מרעיונות ביהייביוריסטיים של הפסיכיאטר צ'ארלס סוקרידס ועמיתיהם. רבים מהקלינאים מעדיפים להתייחס למקבלי טיפולם כקליינטים כדי להדגיש שהטיפול איננו מיועד לריפוי מחלה פסיכולוגית, אלא בעיית-חיים פסיכולוגית שאיננה דורשת טיפול על פי ה-DSM.

בתחילת התרפיה ינסה מציע הטיפול לאתר את הקונפליקט הלא-מודע (למשל על ידי פסיכואנליזה) ולכאורה אם שיטתו מתאימה לכך, ינסה לטפל בעזרת פסיכואנליזה בבעיות הגורמות למשיכה ההומוסקסואלית בדרכים שלא קשורות למיניות, משום שלפי גישתה רק כך הדחף הרפראטיבי יפסק.

אחת הבעיות שיכולות לגרום לדחף המתקן, על פי התאוריה, היא נון קונפורמיות מגדרית בילדות טראומה נפשית: אונס, חוויה מינית, אלימות או פגיעה נפשית מצד גברים או ילדים בתקופת הילדות. ניקולוסי סבור שהגורם הכי שכיח להומוסקסואליות בקרב גברים הוא נון קונפורמיות מגדרית בילדות (או מה שהוא מכנה, בהתאם למהדורה הרביעית של ה-DSM "הפרעת זהות מגדרית בילדות". נון קונפורמיות מגדרית בילדות היא מצב שבו ילד או ילדה (כבר בגיל 18 חודשים במקרים רבים), מביעים רצון עקבי לשחק במשחקים של המין ההפוך (למשל, בנים המפגינים רצון עקבי, אפשר שגם יום יומי, לשחק בברביות או לשחק דמויות נשיות במחשקי הדמיון) ואף להזדהות במילים כבן המין האחר (למשל, ילדה האומרת שוב ושוב "אני בן"). כמות רבה של מחקרים, מרחבי תבל, מצאה הלוך ושוב קשר סטטיסטי מובהק בין התנהגות נון-קונפורמית מגדרית בילדתות לבין הזדהות כהומוסקסואלית ואף כטרנסקסואלית בגיל מאוחר יותר‏[8][9][10] וחוקר המגדר צוקר גורס כי קיימת הסכמה רבה בקרב פסיכולוגים וחוקרים דומים שאכן נון-קונפורמיות מגדרית היא גורם מנבא משמעותי (אך לא מוחלט) להומוסקסואליות ואף לטרנסקסואליות בבגרותו של אותו אדם‏[11].

בפרשנות לא קונבנציונאלית לממצאים אלה, גורסים מעניקי התרפיה הרפראטיבית, הטיפול במשיכה ההומוסקסואלית הוא בעצם טיפול בבעיות שלדברי תומכי התאוריה, הן הגורמות לה. הטיפול מיועד בעיקר לריפוי פצעים נפשיים מהילדות, בניית קשרים רגשיים (לא מיניים) עם גברים, חיזוק תחושת הגבריות של הקליינט (אם בכלל קיימת בו תחושה כזו), ומאפיינים שלה, ויצירת הרגשת שוויון בינו לבין גברים הטרוסקסואליים. במקביל, לפי השיטה, על הקליינט להימנע ממחשבות מיניות הומוסקסואליות, ובמידת הצורך קיימים טיפולים סקסולוגיים לחיזוק המשיכה המינית ההטרוסקסואלית (הפונים יותר לקהל של דו מיניים) ואם הם אינם במסגרת של טיפולי המרה הרי שהם על תקן טיפול סקסולוגי המסייע לגילוי של גירויים מיניים - טיפול שיכול להינתן ללא כל קשר למטרה של שינוי נטייה מינית.

התומכים בתרפיה רפראטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי התרפיה הרפראטיבית בדרך כלל גורסים שהנטייה המינית ההומוסקסואלית, לפחות בזכרים, איננה מוּלדת. כמו כן רובם גורסים שניתן לשנותה בעזרת תרפיה רפראטיבית בגישה פסיכואנליטית (בעלת מוטיבים פסיכואנליטיים קלאסיים) כל שהיא, או כזו המשולבת עם גישה ביהייביוריסטית. רבים מתומכי התרפיה הרפראטיבית מאמינים כי הומוסקסואליות היא הפרעה נפשית-התנהגותית ושאורח חיים הטרוסקסואלי עדיף על פני אורח חיים הומוסקסואלי מסיבות רבות ומגוונות, וחלקם, בעיקר במדינות בעלות אופי דתי כמו ארצות הברית פועלים גם ממניעים דתיים, ורואים בהומוסקסואליות חטא.

תנועת ה-Ex gays[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים אנשים המעידים על עצמם כי היו בעברם הומוסקסואלים, ובעקבות תרפיה רפראטיבית משיכתם לגברים פחתה או פסקה ובמקומה התפתחה משיכה לנשים. בארצות הברית קיימות קבוצות וכנסיות של "הומוסקסואלים לשעבר" ("ex-gay") ובעקבותם הופיע שם הנושא מספר פעמים בתקשורת. חלק מאנשים אלה שומרים על פרופיל נמוך, אך יש שכתבו ספרים או מרצים על תרפיה רפראטיבית ואף מעניקים אותה בעצמם; בולט בין אלה הוא ריצ'רד כהן (Richard Cohen) הטוען כי התרפיה שעבר הצליחה. בשלב מסוים לאחר אירוע זה בחייו אף הקים משפחה הטרונורמטיבית והוא אב לשלושה ילדים. כהן מציג את משפחתו וילדיו בסדרות דוקומנטריות שונות כעדות להצלחתם של טיפולי המרה מסוימים תוך קידום שיטתו האישית לעשות כן.

NARTH[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האגודה האמריקאית למחקר וטיפול בהומוסקסואליות" (בראשי תיבות: NARTH) היא איגוד של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ומהארגונים הבולטים התומכים בתרפיה רפראטיבית. ניקולוסי וסוקרידס נמנים עם מייסדי האגודה ב-1992 וניקולוסי הוא שעמד בראשה עד נובמבר 2006, עת נבחר במקומו ד"ר א. דין בירד. ניקולוסי פרסם מספר מחקרים על תרפיה רפראטיבית וכתב ספרים בנושא, בניהם "תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים - גישה קלינית חדשה", ועוד.

בשנת 2002 פרסמו ד"ר ג'וזף ניקולוסי וד"ר א. דין בירד סקירה מטה-אנליטית של טיפולים רפראטיביים אינדיבידואליים של הומוסקסואלים‏[12]. הם בדקו 146 מקרים, מתוכם 79% הצביעו על כך שהתרפיה הרפראטיבית יעילה. הקריטריונים שנקבעו לקביעת יעילותה של תרפיה רפראטיבית כללו דיווח של הנחקרים על משיכתם המינית (אל בני אותו המין ואל בני המין השני), אחוז הפנטזיות על בני אותו המין ועל קיום יחסי מין עם בני אותו המין; קריטריונים נוספים לקביעת יעילות התרפיה עסקו בבדיקת עוררות מינית: שינוי בזקפה ושינוי בדופק כתגובה למצגת של תמונות אירוטיות.

NARTH מצטטים מדבריו של ג'ראלד פ. קוצ'ר, נשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקאית הנוכחי, בשיחת שאלות ותשובות בכנס של APA שנערך באוגוסט 2006, כי "אין להתנגד לתרפיה רפראטיבית לאנשים שמשיכתם ההומוסקסואלית אינה רצויה להם, ויש לכבד את הבחירה לעבור טיפול להפחתת משיכה הומוסקסואלית ולחיזוק פוטנציאל הטרוסקסואלי, ועל מטפלים להציע אפשרות זו".[דרוש מקור] בעקבות ציטוט זה פרסם קוצ'ר הודעה לעתונות והבהיר כי בטיפול בענייני נטייה מינית:

  1. חיוני לברר כיצד הפציינט קבע את בחירתו, ולוודא שהוא מבין כי מניעיו עשויים לנבוע מלחץ חברתי גרידא, בסביבה הומופובית.
  2. כמו בכל טיפול אחר על הפציינטים להיות מודעים לכל התוצאות האפשריות לטיפול, ולהבין כי הטיפולים חסרי בסיס מדעי ועלולים לגרום לנזק פסיכולוגי.
  3. הפציינטים חייבים לדעת מתחילת הטיפול כי המטפל אינו רואה בהומוסקסואליות הפרעה נפשית, ועל המטפלים להוביל את מחיקת הסטיגמה הזו.

קוצ'ר לא הצהיר כי תרפיה רפראטיבית היא יעילה או מומלצת כשיטת טיפול, ומדיניות APA מצהירה במפורש כי טרם התבצע מחקר מספק מבחינה מדעית המראה שהתרפיה בטוחה או אפקטיבית‏[13] יש בארגון NARTH הטוענים כי הסיבה להסרת ההומוסקסואליות מה-DSM ב-1973 הייתה לחץ מצד הקהילה ההומוסקסואלית יחד עם המחנה הליברלי, כלומר החלטת ה-APA לא להתייחס להומוסקסואליות כאל מחלת נפש אשר וודאי ראויה לטיפול נעשתה ממניעים פוליטיים ולא ממניעים מקצועיים. עובדה התומכת בטענה זו היא שלהסרת ההומוסקסואליות מה-DSM לא קדם כל מחקר מקיף שתמך במעשה[דרוש מקור], כלומר השינוי בגישת ה-APA להומוסקסואליות באותן שנים נבע מהליברליזציה של החברה האמריקאית ולא בעקבות ממצאים מחקריים חדשים.

מחקר ת'רוקמורטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1998 פורסם מאמר של ד"ר וורן ת'רוקמורטון - "סקירת ספרות ואתיקה של ניסיונות לשנות נטייה מינית". הייתה זאת סקירה של ניסיונות מוצלחים לשינוי דפוסי עוררות מינית מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות מהיבטים פסיכואנליטיים, קוגניטיביים, קבוצתיים ודתיים. ד"ר ת'רוקמורטון הסיק ש"הנסיונות לסייע לאנשים בעלי אוריינטציה הומוסקסואלית שמבקשים לשנות את דפוסי העוררות המינית שלהם היו יעילות, נעשו באופן אתי ויש לאפשר אותן למטופלים המבקשים אותם". המחקר הראה שאנשים בעלי נטייה הומוסקסואלית יכולים להשתנות באמצעות מגוון של גישות טיפוליות.

מחקר שפיצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר רוברט שפיצר פסיכיאטר מאוניברסיטת קולומביה שהוביל את עדכון ה-DSM לגרסה 3 שבה הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות, פרסם ב-2001 מחקר‏[14] שלפיו שינוי נטייה מינית אפשרי בעזרת סוג של טיפולים ריפראטיביים. מתוך 200 משתתפים שראיין שפיצר, 66% מהגברים ו-44% מהנשים דיווחו על "תפקוד הטרוסקסואלי טוב" שכלל:

  1. מערכת יחסים הטרוסקסואלית אוהבת במשך השנה שלפני הריאיון;
  2. סיפוק ממערכת היחסים הרגשית הכרוכה בה ברמה של 7 ומעלה בסקאלה 1-10;
  3. מין הטרוסקסואלי לפחות מספר פעמים בחודש;
  4. סיפוק גופני מהמין ברמה של 7 ומעלה בסקאלה 1-10;
  5. העדר פנטזיות על אותו המין ביותר מ- 15% ממקרי יחסי המין;

רק 2% מהמרואיינים דיווחו על עמידה בקריטריונים אלו בשנה שלפני תחילת הטיפול. שפיצר גם דירג את המשיכה המינית בסולם של 0-100, כאשר 100 מייצג משיכה הומוסקסואלית בלבד ו-0 מייצג משיכה הטרוסקסואלית בלבד. השינוי המדווח בקרב הגברים היה מ-91 ל-23 ובקרב הנשים מ-88 ל-8 בסולם זה. הקריטריונים ששפיצר חקר היו: משיכה מינית, מחשבות רומנטיות-מיניות על בני אותו המין, פנטזיות על בני אותו המין ועל בני המין השני בזמן אוננות, שימוש בפורנוגרפיה, הרצון לאינטימיות רומנטית-רגשית עם בני אותו המין ותדירות קיום יחסי מין עם בני אותו המין ועם בני המין השני. 11% מהגברים ו-29% מהנשים דיווחו על אפס משיכה לבני אותו המין על פי קריטריונים אלה אחרי השינוי‏[15]. לא נעשה שימוש במדדים רפואיים לבדיקת עוררות מינית למראה אובייקטים בני המין השני, והמחקר התבסס על דיווחי הנחקרים בלבד. כ-60% מנחקריו של שפיצר היו דו מיניים עוד לפני תחילת הטיפול[דרוש מקור] (אך משיכת כל הנחקרים הייתה מעל 60 בסולם של 0-100 בתחילת הטיפול)‏[16].

שפיצר התראיין באמצעי התקשורת והסתייג מהניסיון להסיק מתוצאות המחקר שלו מסקנות משמעותיות.[דרוש מקור] הוא ציין כי המחקר נערך על 200 איש בלבד, רובם מרקע "דתי במידה לא רגילה" כדבריו, שלקח 16 חודשים לאתר אותם, ולפיכך מספר ההומוסקסואלים שחוו שינוי של נטייה מינית לנטייה הטרוסקסואלית הוא "די קטן". שפיצר גם קבע במחקרו כי "נראה שתרפיה רפראטיבית יכולה להביא למשיכה למין השני (בעוצמה שחש מי שאין לו משיכה לאותו המין) רק לעתים נדירות, אם בכלל". שפיצר עצמו גם הצביע על המתודולוגיה הבעייתית של המחקר, שהתבסס על דיווח עצמי ולא על תשאול של הנבדקים, ועל הסתמכות על זיכרונם של המשתתפים במחקר לגבי אירועים שקרו 12 שנים קודם, בממוצע. אחרים ביקרו‏[17] את מחקרו שבוצע בקרב מדגם של פעילי תרפיה רפראטיבית ולא בקרב אוכלוסייה אקראית וחסרת נטאי[18], כך למשל חלק מהמשתתפים במחקר הופנו אל שפיצר על ידי ד"ר ניקולוסי.[דרוש מקור]

שפיצר השיב לטענות נגד מחקרו בראיון לסרט דוקומנטרי[19]. הוא אמר כי מטרת מחקרו מלכתחילה לא הייתה לבדוק את אחוזי ההצלחה של טיפולי התרפיה הרפראטיבית אלא לבדוק האם זה נכון שאף אחד אינו יכול להשתנות, שהרי מראש הנחקרים היו כאלה שטענו ששינו את נטייתם המינית. הוא אמר כי הוא פיתח שיטת ראיונות שהוא חושב שהיא יותר מבוססת מתודולוגית מאשר במחקרים קודמים משום שהיא הכילה 9 קריטריונים שונים למדידת משיכה הומוסקסואלית והטרוסקסואלית, לפיהם הוא מצא שהיו שינויים ניכרים. באשר לשאלה האם הוא חושב שהנחקרים סיפרו לו את האמת, שפיצר השיב כי כאשר הקשיב לסיפוריהם הוא הרגיש מבחינה קלינית שהם מספרים את האמת. בנוסף, הוא מאמין שסיפוריהם אמינים משום שרבים מהנחקרים דיווחו שהם היו רוצים להשתנות במידה גדולה יותר ושרובם לא דיווחו על שינוי מוחלט. אילו נתנו הנחקרים עדויות כוזבות במידה שהייתה יכולה להטות את התוצאות, הנחקרים היו מדווחים על שינוי מוחלט, אך רק 11% מהגברים ו-29% מהנשים עשו זאת. בנוסף, הנחקרים שהתחתנו לאחר שינוי הנטייה שלהם ונשותיהם דיווחו על מידות שביעות רצון מנישואיהם שדומות מאוד לאלה של כלל האוכלוסייה, כלומר גם כאן לא הייתה הגזמה. בנוסף, המקרים בהם הנחקרים האמינו כי כוח עליון התערב בשינוי הנטייה שלהם היו בודדים. מסיבות אלה, שפיצר הבין שהנחקרים לא ניסו להגזים בסיפוריהם אודות מידת שינוי נטייתם וכי סיפוריהם אמינים.

באשר לאחוזי ההצלחה של טיפולי התרפיה הרפראטיבית, אשר לא נחקרו במחקרו, שפיצר אמר כי הוא פנה לשניים ממטפלי ההמרה הידועים בארצות-הברית, ושניהם השיבו לו כי אחוז המצליחים לשנות גם את התנהגותם וגם את משיכתם המינית הוא כ-30%, אך שפיצר הוסיף כי הוא חושד שבמציאות אחוזי ההצלחה נמוכים מכך, אך בכל מקרה הוא בטוח שאין מדובר ב-0%.

ב-2012 חזר בו שפיצר מהמחקר שביצע, ואמר כי "במבט לאחור, עלי להודות כי אני חושב שמבקרי צדקו במידה רבה - הממצאים יכולים להיחשב כראיה למה שחושבים על תרפיה רפראטיבית אלו שעברו אותה, אבל לא יותר מכך"‏[20]. הוא פירט את הבעיות המתודולוגיות במחקר ואמר כי הוא חייב התנצלות לקהילה ההומוסקסואלית‏[21]. תומכי השיטה טענו כי צעד זה של שפיצר, כשהוא בן 80 וחולה פרקינסון, נובע מכך שבמשך עשור הותקף קשות בידי מתנגדי השיטה‏[22].

גישת קמינגס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכולוג האמריקני ניקולס קמינגס (Nicolas Cummings, מנשיאי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי לשעבר) תומך חלקית בטיפולי המרה. קמינגס מחלק בין קטגוריות של גברים הומוסקסואלים וטוען כי טיפולי המרה מתאימים בעיקר לקטגוריה אחת, שהוא מכנה "גברים הומוסקסואליים גבריים למופע" (Masculine appearing men) וכי מניסיונו האישי כפסיכולוג גברים אלה נטו להגיב טוב יותר לטיפול‏[23]. עוד טוען קמינגס כי הביקורת המקצועית שעולה מן ה-APA כלפי עצם תופעת קיומם של טיפולי המרה או פיתוח גישות חדשות ומחקר בנושא - נגועה בהטיה פוליטית ובהפרה של עיקרון ליאונה טיילר שלפיו ראוי לגבות עמדות קולקטיביות של ה-APA בראיות מדעיות[23].

המתנגדים לתרפיה רפראטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדה נפוצה בקרב המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית היא כי לפחות בכלים הקיימים, לא ניתן לשנות באופן יזום נטייה מינית של אדם, גם אם ירצה בכך. הם קובעים כי המחקרים שלפיהם ניתן לשנות נטייה מינית, עושים שימוש שגוי וסלקטיבי בנתונים ואינם נעשים על-פי השיטה המדעית, וכתוצאה מכך להסקת המסקנות לכאורה אין כל בסיס מדעי. חלק מהמחקרים המצביעים על יעילות התרפיה הרפראטיבית אינם מתפרסמים בכתבי עת מקצועיים (בהם בדרך כלל כל המאמרים בהם עוברים בדיקה במסגרת של ביקורת עמיתים), ולפיכך יש להטיל ספק במתודולוגיית המחקר ובהסקת המסקנות שבו.

הארגונים המקצועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ארגון הבריאות העולמי וארגוני הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בארצות הברית ובמדינות נוספות במערב, נחשב כיום להליך שהוא לפחות בדרך כלל בלתי-אפשרי, ובחלק מהמקרים מנוגד גם לחוקי האתיקה הרפואית ואסור למטפלים מוסמכים להציע אותו למטופליהם‏[3]. פסיכולוגים בארצות הברית ובאירופה מתנגדים לו, על-פי תפיסה זו, אסור למטפל מוסמך להציע טיפול ראוריינטציה למטופל משום שהנטייה ההומוסקסואלית היא לכאורה חלק בלתי נפרד מאישיות האדם, שלא ניתן לשנותו ושאין סיבה לשנותו. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית אף הזהירה מנזקים פסיכולוגיים שעלולים להגרם כתוצאה מטיפולי ההסבה.

ביקורת נוספת על התרפיה הרפראטיבית נוגעת לעדויות רבות לפיהן כי לפחות למקרים שונים של הומוסקסואליות, ישנו בסיס (מוחלט או לכל הפחות תורם) שהוא ביולוגי: הורמונאלי-גנטי או הורמונאלי-טרטוגני. ממצאים אלה אוששו שוב ושוב לגבי הומוסקסואליות בקרב נשים (להרחבה ראו למשל תסמונת אדרנוגניטאלית), אם כי לגבי זכרים (ללא אינטרסקסואליות) הראיות הן אינן חד-משמעיות. ולפיכך מסיקים המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית שהיא איננה ניתנת לשינוי‏[6].

מחקר שידלו-שרודר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר נוסף על תרפיה רפראטיבית שערכו בשנת 2001 ד"ר אריאל שידלו וד"ר מייקל שרודר, התבסס על אנשים שהשתתפו בתוכניות לשינוי נטייה מינית ומתנדבים נוספים. על פי ממצאי המחקר שלהם, 88% מהמשתתפים לא הצליחו להגיע לשינוי קבוע בנטייתם המינית, ואילו 4% דיווחו כי נטייתם המינית הפכה להטרוסקסואלית. האחרים דיווחו על אובדן הדחף המיני בכלל, או על מאבק מתמיד להתנזר מיחסי מין. על פי שרודר, רבים מהנחקרים שנטייתם המינית לא השתנתה חשו בושה ואשמה; כמה מהם השתתפו בתוכניות לשינוי הנטייה המינית במשך שנים. מבין שמונת הנחקרים (מתוך מדגם כולל של 202) שכן דיווחו על שינוי בנטייתם המינית, שבעה היו מועסקים כיועצים או מדריכים בתנועת "הומוסקסואלים-לשעבר" (ex-gay). על מחקר זה נמתחה ביקורת משום שהוא מומן על ידי ארגון המתנגד רשמית לתרפיה רפראטיבית ומשום שרוב המשתתפים הופנו אל המחקר דרך מודעות באתרי אינטרנט ובעיתונים של הקהילה הגאה, תחת הכותרת "טיפולים הומופוביים: תיעוד הנזק", ולכן הוא אינו מייצג. בנוסף, שיטת המחקר הייתה ראיון בן 90 דקות עם כל משתתף, והראיונות התבצעו בממוצע 12 שנים לאחר הטיפול‏[24].

ישנם אנשים שהעידו על עצמם בעבר כי עברו בהצלחה תרפיה רפראטיבית, אך לאחר מספר שנים חזרו בהם מהצהרה זו. בארצות הברית קיים ארגון בשם ex-gay-watch שחלק מהפעילים בו היו בעבר נציגים בולטים של "הומוסקסואלים לשעבר" - אנשים אלו מכנים עצמם בדרך כלל ex-ex-gay‏ (בתרגום חופשי: הומוסקסואלים-לשעבר לשעבר)‏[25].

עבודותיו של איסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ריצ'רד איסאי טוען שקליינטים המבקשים סיוע בשינוי הנטייה המינית מונעים לרוב מפגיעה בהערכה העצמית ומהפנמה של הטיה חברתית שיוצרות חוסר יכולת לאחד ולשלב את נטיותיו המיניות בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת, דבר הגורם לחוסר היציבות של הזהות ההומוסקסואלית שלו‏[26].

טענות כלפי העוסקים בתרפיה ריפראטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים שהמקור לרעיון התרפיה הרפראטיבית הוא שנאת ההומוסקסואלים והרצון להעלים את ההומוסקסואליות מהעולם; לדבריהם יש קשר בין תרפיה רפראטיבית לבין קנאות דתית והומופוביה, וכי הראיה לכך, לטענתם, היא שרבים מהארגונים התומכים בתרפיה רפראטיבית הם כנסיות או ארגונים דתיים אחרים - נוצרים, יהודים ומוסלמים. יש מטפלים המשיבים לטענה זו בטענה כי אינם שונאים הומוסקסואלים, אלא מנסים לאפשר אלטרנטיבה לסגנון החיים ההומוסקסואלי למי שמעוניין בכך מרצונו האישי, וכי מניעתה פוגעת הן בחוק יסוד: חופש העיסוק של המטפל, והן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו של המטופל; חלקם מוסיפים לטעון כי דווקא אותם הומוסקסואלים הם המונעים מגישה אנטי-מדעית שמטרתה לדכא את הסקרנות האנושית ואת חקר הנטייה המינית בכללותו (גם כזה שאיננו נוגע להומוסקסואליות).

פולמוס בתוך הגישה הפסיכוסוציאלית להשתנות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה חוקרים, גם כאלה המתנגדים לקיום טיפולי המרה, סבורים שגם גורמים פסיכוסוציאליים לכאורה משחקים תפקיד בהתפתחות הנטייה המינית ואמנם, לכאורה שינויים אלה הם בדרך כלל בלתי רצוניים; כך למשל הציע בעבר הפסיכולוג הרפואי ג'ון מוני[27] כי הופעות מסוימות של הומוסקסואליות (כמו הומוסקסואליות מצבית, אותה כינה Facultative homosexuality) הן דוגמה אפשרית להתנהגות הומוסקסואלית גם בקרב גברים סטרייטים מסוימים השוהים מספר שנים במסגרות סגורות, כמו בתי סוהר.

החוקרת ליסה דיימונד (Lisa Diamond), היא ד"ר לפסיכולוגיה וחוקרת מן המיינסטרים המתנגד, באופן כללי לטיפולי המרה. בחייה האישיים דיאמונד היא בין היתר לסבית מוצהרת‏[28]. עם זאת, מחקריה של דיאמונד כשלעצמם נחשבים לאקזוטיים יחסית בחקר המיניות המודרני שכן במחקריה היא מצאה והדגישה את אפשרות השינוי הבלתי-רצוני של הנטייה המינית של האדם במהלך חייו בהתאם לחוויות הפרט (שלכל הפחות מכילות ממד פסיכוסוציאלי, מלבד הממד הביולוגי ובפרט הנוירוביולוגי); מבחינה זאת מחקריה של דיאמונד מתנגשים קמעה עם הדעה הרווחת לפיה אלו גורמים ביולוגיים (בלבד או בעיקר) המעצבים את הנטייה המינית. רעיונותיה של דיאמונד מאוגדים תחת המונח "נזילות מינית" (Sexual Fluidity)‏[29].

על פי דיאמונד, תומכים בטיפולי המרה דוגמת קלינאים מארגון NARTH (שנזכר לעיל), ובראשם ניקלוסי, ניסו להסתמך על מחקריה כדי לאשש את הטענה שטיפולי המרה (כגורם פסיכסוציאלי בפני עצמו) יעילים בשינוי נטייה מינית. דיאמונד יצאה במוצהר כנגד ניקולוסי וטענה כי זהו סילוף מכוון של ממצאיה. היא הדגישה כי השתנות בלתי-רצונית של נטייה מינית, על סמך התנסויות מיניות וגיוון מיני במהלך החיים שונה באופן מהותי מניסיון לשנותה באופן רצוני על ידי פסיכותרפיה כמו זו שמבצעים ניקולוסי ועמיתיו, ודרשה מניקולוסי בפומבי שלא להסתמך על עבודותיה לאישוש טענתו‏[30].

דיימונד טוענת כי האפקט האפשרי היחיד של חלק מטיפולי ההמרה השונים הוא שינוי התנהגות, אך בפירוש לא שינוי הנטייה המינית עצמה, והביעה התנגדות לטיפולי המרה במטרה לשנות נטייה מינית‏[30].

גישות איגודים מקצועיים ממדינות שונות לתרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל הנוגע לטיפולי המרה, עמדת איגודי בריאות הנפש המכריעים (כדוגמת איגוד הפסיכולוגים האמריקני) היא פחות או יותר הומוגנית, וכמו שמסכם החוקר מרקוס ברידלאב[6] - "לא סביר שטיפולים אלה עבדו אי פעם, והם בוודאי לא עבדו לרוב האנשים שניסו אותם". טענות אחרות מדברות על עלותם המצטברת הגבוהה של הטיפולים ופוטנציאל הסיכון (בפרט הנפשי) הטמון בהם.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ישנם מטפלים קליניים[דרושה הבהרה] העוסקים בטיפול המרה. עצת נפש, עמותה המופעלת בידי יהודים דתיים, מציעה סדנאות קבוצתיות לשינוי נטייה מינית, ומפנה למטפלים קליניים המציעים טיפול המרה פרטני. כָּמוֹךָ - הומואים דתיים אורתודוקסים היא עמותה של הומואים הדוגלת בכך שזכותם של המעוניינים בטיפול פסיכולוגי בנטייתם המינית לממש אפשרות טיפול זו, תוך הכרה בכך שאין מדובר בערובה בטוחה לשינוי וכי מדובר בתהליך שתוצאותיו ומידת הצלחתו לא הוכחו דיים; "כמוך" אף הקימה קרן לסבסוד טיפולי המרה.

בשנת 2011 הוציאה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל נייר עמדה בנושא‏[31], לפיו:

  1. הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה קלושים למדי. יש להניח שסיבות של 'תקינות פוליטית' מקשות על מימון ופרסום ומימון מחקרים בדבר יעילותם האפשרית, אך הפסיכולוג הסביר אינו יכול להתעלם מהידע המצטבר הקיים המורה שטיפולי ההמרה אינם יעילים, ועליו לידע את המטופל לגביו. אל לו להבטיח הצלחות שאינן מציאותיות ועליו להזהירו מפני הקשיים ובמידת הצורך הסכנות בתהליך.
  2. טיפול המרה יוצר 'סדר יום' מוכתב מראש, ולכן עלול לחטוא למהות הטיפול הפסיכולוגי: סיוע למטופל לבחור את בחירותיו מתוך מודעות עצמית במקום מכיל ומקבל. לא נכון מקצועית שעמדותיו ונטיותיו של המטפל ישפיעו על הטיפול, ואם הוא אינו יכול לקבל את המטופל על בסיס עמדה אמפתית לא שיפוטית, עליו לפסול עצמו מלטפל בו. על הפסיכולוג לעזור לפתח אווירה של סובלנות וקבלה, להפיץ מידע ולהגן על מיעוט נרדף בכלל ועל הפונים לטיפולו בפרט. עליו להימנע מלשמש שליח של קבוצה המבקשת למנוע ממנו לחיות בדרך ההולמת את זהותו/נטייתו.
  3. כשהמטופל חש, מתוך מוטיבציה פנימית ולא מתוך לחצים, שנטייתו עומדות בסתירה לאמונתו הדתית או עלולה לגרום לניתוקו מסביבתו, על הפסיכולוג לכבד את אמונתו ולנסות לעזור לו בהתאם. לשם קביעת תוכנית הטיפול ראשית על הפסיכולוג לבצע הערכה פסיכולוגית כוללת לבירור זהותו המינית של המטופל ומידת גיבושה, ובמקביל את סביבת חייו ויחסי הגומלין שבינו ובינה ומידת מצוקתו בהתאם. שימוש בטכניקות אוורסיביות (עונשיות) העלולות להזיק למטופל פסול לחלוטין.
  4. יש לוודא שמתבגרים אינם מגיעים לטיפול בכפיית סביבתם, להבטיח ביתר שאת את שמירת הסודיות מול ההורים ודמויות סמכות אחרות ולהתנות בה את החוזה הטיפולי.
  5. הטיפול בתחום כה מורכב ורגיש על יד "מטפלים" שאינם נמנים עם מקצועות בריאות הנפש המוכרים: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים, אינו ראוי ויש להזהיר את הציבור מפני הסכנות הצפויות ממנו.

בשנת 2014, אימצו איגוד העובדים הסוציאליים ומשרד הבריאות את נייר העמדה האמור‏[32][33] משרד הבריאות גם פרסם אזהרה לציבור מפני הטיפולים, בה הצהיר שהמטפלים "מייצרים מצג שווא של הכרה מדעית בשיטה, למרות שבפועל אין עדויות מחקריות להצלחת שיטה כלשהי לגבי האפשרות להמרה ויש אף עדויות לנזק אפשרי."‏[34]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונצנזוס מדעי והרפואי בארצות הברית הוא שטיפולי המרה הם בעלי פוטנציאל לגרימת נזק, ורוב ארגוני הרפואה מתנגדים להם[דרושה הבהרה]. זאת למרות שעד היום לא פורסמה עבודת מחקר שיש לגביה הסכמה כללית ושתוצאותיה מראות האם הטיפולים יעילים או מזיקים‏[35][36][37] ופרסומים של תיאורים שונים של אנשים שטענו כי נרפאו או כי נגרם להם נזק נפשי מובאים כמשקל נגד האחד מול השני‏[38]. גופי רפואה מהזרם המרכזי בארצות הברית מציינים כי טיפולי המרה יכולים להיות מזיקים שכן הם מנצלים רגשות בושה ואשמה (Shame and Guilt) וחרדות, בקרב המטופל ובכן עלולים להוביל לדיכאון קליני ואף התאבדות.[דרוש מקור] בקהילת בריאות הנפש האמריקאית מציינים כי לקבלה של טיפולי המרה יש השלכות שליליות חברתיות, שכן הן מפיצות נקודת מבט לא מדויקת על נטייה מינית ועל "יכולתם של הומואים ולסביות לחיות חיים בריאים ומאושרים"‏[35].

בין הארגונים הגדולים בארצות הברית המתנגדים לטיפולי ההמרה לפחות בחלק מהמקרים נמנים הארגונים הבאים‏[39][35][40][41]: האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, האגודה האמריקנית לייעוץ, ארגון הרפואה האמריקאי (American Medical Association), האגודה האמריקאית לחיי משפחה ונישואים (American Association for Marriage and Family Therapy), התאחדות העובדים הלאומית (National Association of Social Workers), האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (American Academy of Pediatrics) וההתאחדות הלאומית ללימודי פסיכולוגיה (National Association of School Psychologists).

בשנת 2012 אושר בקליפורניה חוק האוסר על טיפול המרה להומוסקסואלים קטינים‏[42].

טיפולי המרה לקהל לא-הומוסקסואלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נעשו ניסיונות ליישם עקרונות מסורתיים של טיפולי המרה לשינוי נטייתם המינית של פדופילים (כלומר, לשנותם מהימשכות לילדות או לילדים להימשכות לאנשים בוגרים יותר מבחינה גופנית ונפשית). ניסיונות אלו בדרך כלל לא צלחו‏[43], אם כי ניסיונות כאלה עלולים להמשיך גם כיום (בדרך כלל לצד טיפול כימי של סירוס, שמקבל האדם שהוגדר על ידי הגוף המטפל כפדופיל).

יש לציין שבשיח האקדמי יש המתנגדים לראות בפדופיליה נטייה מינית עצמאית (שכן לכאורה איננה פיליה כי אם חלק מפיליה כלפי נשים או גברים), ויש הרואים בה סטייה מינית במסגרת נטייה מינית נתונה (תהיה הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית).

אלטרנטיבות לטיפולי המרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיקר מתוקף אי יעילותן של השיטות הנפוצות לשינוי נטייה מינית, הוצעו במשך השנים, ובמדינות שונות מעין "חלופות" לצורת טיפול זו ב"בעיית" ההומוסקסואליות.

נסיונות למניעה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההצלחה המועטה מאד של ניסיונות לשינוי נטייה מינית שנערכו בארצות הברית (בעיקר במאה המוקדמת), מספר מצומצם של חוקרים אמריקנים העוסקים בעצמם בטיפולי הציעו מעין "ערוץ שני" אפשרי של טיפולים להומוסקסואליות, שהם למעשה מעין "טיפול מונע" המבוסס על ההנחה שדפוס פעילות מסוים מצד ההורים, בפרט בשנים הראשונות לחיי ילדיהם, עשוי להקטין את הסיכוי להופעת ההומוסקסואליות בהמשך החיים הבוגרים של הצאצא. קיים קושי לראות בהתנהלות זו טיפולי המרה שכן איננה מבוססת על ידי קלינאי, אלא על תדרוך התנהגותי מוקדם, של ההורים. הגישה בוקרה בטענה שהיא הומופובית ושהיא עשויה לעכר את היחסים בין הורים לילדיהם.

בשנת 1982 פרסם הפסיכולוג והכומר האמריקני ג'ורג' אלן רקרס ספר הנקרא "לעצב את הזהות המינית של ילדך"‏[44], שהייתה בין הניסיונות הראשוניים לכך.

הפסיכולוג ג'וזף ניקולוסי פרסם ספר מאוחר יותר (2002), בשם "מניעת הומוסקסואליות - מדריך להורה"‏[45]. בספר זה מציע ניקלוסי פרשנות שנויה במחלוקת לקונצנזוס המדעי שנזכר לעיל אודות התפתחות זהות המגדר. הוא מסביר אותה בגרסה לא קונבנציונאלית של פסיכואנליזה וטוען כי הנון קונפורמיות הזו היא תוצאה של הזדהות מעטה עם ההורה הנכון ו\או יתרה עם ההורה הלא נכון; למשל, כאשר אימו מגוננת עליו יתר על המידה כביכול במהלך שנות הטיפול בו עד כדי הזדהות עימה, יתר על המידה, ו\או מתוקף מצב בו בשנות החיים המוקדמים אביו כביכול אינן מספיק דומיננטי בסביבתו, אז הילד מרגיש שאינו מקבל מספיק אהבה ותשומת לב מאביו (משום שחסרה דמות אב, ומשום שהאב מרוחק או משום שהילד נפגע מהאב והתרחק ממנו רגשית) או מהדמויות הגבריות הקרובות אליו, הצורך שלו באהבה גברית הופך למשיכה רומנטית-מינית בגיל ההתבגרות, וכתוצאה מהתנהגות זו הילד אינו מרגיש בנוח עם הילדים בני אותו המין הביולוגי שסובבים אותו ומרגיש סוג מסוים של רגשי נחיתות בתור גבר בהמשך חייו, והרגשת השוני מהבנים האחרים גורמת לו לרומנטיזציה של הגבריות. גרסתו של ניקולוסי מתנגשת עם הקונצנזוס משום הישענותה על תאוריית האם השתלטנית, שנזנחה באופן כמעט מוחלט, וכי איננה לוקחת בחשבון גורמים ביולוגיים שמשחקים תפקיד תורם לפחות, בהתפתחות זהות המגדר בקרב בני אדם (בפרט בנות); ממצאים אשר על פי מדען המוח וחוקר הנטייה המינית מארק ברידלאב הם מבוססים היטב‏[6].

הרגעת החשק המיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב מדינות העולם קיימת ביקורת מקצועית וציבורית נרחבת יחסית על רובם המוחלט של טיפולי ההמרה המכוונים לקהל יעד הומוסקסואלי, ואף ישנן בנמצא תקנות אתיקה שונות, במדינות השונות, המעמידות בסכנת התלייה את רישיוניהם המקצועיים של אנשים שונים מתחום בריאות הנפש שיציעו טיפולים כאלה, וגם אם מדובר בסוג טיפול ראשוני שטרם נוסה. ללא קשר הכרחי בין התופעות, קיימים בעולם, בעיקר בארצות הברית, מטפלים מסוימים מתחום בריאות הנפש המציעים טיפולים שבאופן מוצהר אינם מיועדים לשינוי הנטייה המינית עצמה, כי אם רק את ההתנהגות בהקשרה;

טיפולים אלה מוצעים על ידי מטפלים שחלקם מאמינים בעצמם כי נטיות מיניות אינן אפשרויות לשינוי בכלים הפסיכותרפיים המוכרים. טיפולים אלה נעשים לרוב בגישה קוגניטיבית-ביהייביוריסטית ומטרתם להקטין את הסבירות לביטויה של נטייה מינית מסוימת (ללא תלות הכרחית בסוג הנטייה או בסיבת הקליינט לבקש סיוע זה); טיפולים אלה מטרתם להפחית את החשק המיני או לפחות את ההתנהגות המינית‏[30] של הפרט, והם מובססים על ההנחה כי חשוב לעזור לקיילנט להגיע לשלווה נפשית, ואם ביטוי נטייתו המינית מפריע לכך, באופן לא טבעי לכאורה (תהיה הסיבה פילוסופית, דתית, או רגשית), הרי שיש לסייע לו לפחות לנסות להפחית את ביטויה.

כאשר טיפולים אלה ניתנים להומוסקסואלים, יש הרואים בהם וריאציה מסוימת של טיפולי המרה, גם אם באופן מוצהר אין זו כוונת המטפל ו\או הקליינט. המציעים טיפולים אלה מכנים אותם לעתים כטיפולים בהתמכרות למין ו\או לפורנו, או להתנהגות מינית קומפולסיבית (CSB, או בשמה השני "היפרסקסואליות"). המתנגדים לטיפולי המרה באופן כללי, עשויים להתנגד לטיפולים אלה על בסיס טענות דומות לאלו שישמיעו כנגד טיפולי המרה פר אקסלנס, כלומר, טיפולים שמטרתם לשינות את סוג הנטייה, להבדיל ממידת ביטויה.

פיתוח פוטנציאל הטרוסקסואלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפולים אלה מיועדים לגברים המגדירים עצמם דו מיניים, או פאן מיניים, ובאופן מוצהר אינם מיועדים לדכא נטייה הומוסקסואלית. מטרת טיפולים אלה לפתח את מה שמכונה לרוב פוטנציאל הטרוסקסואלי, בקרב גברים אלה.

שינוי מין כפוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיראן שהיא מדינה מוסלמית פונדמנטליסטית, מצד אחד הומוסקסואליות איננה מותרת; מצד שני, הממשלה האיראנית סובלנית לטראנסקסואליות וה"פתרון" הנפוץ של רוב מייצגי הקהילה הדתית בחברה זו הוא לא טיפולי המרה (המקובלים למשל על רבים מהדתיים האמריקניים), אלא שינוי מין בכפייה לכאורה; על פי דיווחים תקשורתיים שונים, הומוסקסואלים איראנים מסוימים נאלצו לבחור בין הוצאה להורג לבין לעבור מיוטילציה של איבר מינם, כחלק מניתוח לשינוי מין, לאמץ זהות נשית, ולחיות כך, על פי ההלכה המוסלמית השיעית הנוגעות לנשים.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחידה במינה (1999) הוא סרט קומדיה אמריקאי העוסק בתלמידת תיכון אשר הוריה חושדים כי היא לסבית ושולחים אותה למחנה נוער לתרפיה רפראטיבית שם היא מתאהבת באחת מחברותיה למחנה. הסרט מציג סאטירה על קונסטרוקטיביזם חברתי ועל תפקידי מגדר.
  • ֿ ואהבת (2007) הוא סרט גמר עלילתי ישראלי המספר את סיפורו של תלמיד ישיבת הסדר המתמודד עם היותו הומו. הוא פונה למוקד טלפוני אנונימי דתי בשם "עצת לב" (שם שהוא וריאציה על ארגון אמיתי בשם "עצת נפש"), המתיימר לטפל בהומוסקסואליות. בעקבות השיחות הטלפוניות אוהד מתחיל באמירת התיקון הכללי למשך ארבעים יום ומאמין שאם ישלים את התקופה הוא יפסיק להימשך לגברים. הגומיה המכאיבה שעל פרק ידו גם היא אמורה לעזור לו להתמודד עם הרגשות האסורים.
  • תפילות לבובי (2009) הוא סרט אמריקאי בכיכובה של סיגורני ויבר המבוסס על סיפור אמיתי - סיפורה של מרי גריפית', אמא לבן הומו שפונה לכנסייה בבקשת עזרה "לרפא" אותו. טיפולי ההמרה מביאים אותו לבסוף להתאבד, ואותה להבין באחריותה למעשה ולהפוך לפעילה למען זכויות להט"ב.
  • הפרק השני בעונה ה-11 של הסדרה המצוירת סאות' פארק עוסק בשליחתו של באטרס סטוץ', בטעות, למחנה נוצרי לטיפולי המרה לילדים. במחנה, שם מתאבד ילד כל זמן קצר, משכנעים את באטרס כי הוא "מבולבל" ועליו להירפא באמצעות אמונה באלוהים.
  • בסרט המוקומנטרי ברונו (2009) מחליט גיבור הסרט ההומוסקסואל שעל מנת להצליח בהוליווד עליו לשנות את נטיותיו המיניות. הוא מתייעץ עם שני מטפלים המעבירים טיפולי המרה, ובעצתם מתנסה בהתנהגויות מיניות הטרוסקסואליות, אך לבסוף חוזר להיות הומו.
  • הפרק השמיני בעונה השביעית של הסדרה הקומית איש משפחה מתאר את אב המשפחה, פיטר גריפין, הופך להומוסקסואל בעקבות ניסוי רפואי שהוא משתתף בו. קרוביו חוטפים אותו ושולחים אותו לעבור טיפולי המרה, אך אשתו לואיס מוציאה אותו מהמקום כדי שיחיה את חייו כרצונו.
  • הסרט הקומי "גאולה!" (2004, "!Saved") עוסק בנערה בפטיסטית ש"מקריבה" את בתוליה למען ידידהּ ההומוסקסואל מתוך אמונה שהדבר "ירפא" אותו. הנערה נכנסת להריון, והנער נשלח למחנה ל"חינוך מחדש" של נערים הומוסקסואלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wayne Besen, "Anything but Straight: Unmasking the Scandals and Lies behind the Ex-Gay Myth", Harrington Park Press. ISBN 1-56023-445-8
  • Richard A. Cohen, "Coming Out Straight: Understanding and Healing Homosexuality", Oakhill Press. ISBN 1886939772
  • Drescher, J. (1998). I’m your handyman: A history of reparative therapies. Journal of Homosexuality, 36, 19-42.
  • Joseph Nicolosi, "Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach", Jason Aronson. ISBN 0765701421
  • Joseph Nicolosi, "Healing Homosexuality: Case Stories of Reparative Therapy", Jason Aronson. ISBN 0765701448
  • Jeffrey Satinover, "Homosexuality and the Politics of Truth", Baker Books. ISBN 080105625X
  • Ariel Shidlo, Michael Schroeder, Jack Drescher (editors), "Sexual Conversion Therapy: Ethical, Clinical and Research Perspectives", Haworth Press. ISBN 0-78901-911-6
  • Travis K. Svensson, "Bioethical Analysis of Sexual Reorientation Interventions: The Ethics of Conversion Therapy", Brown Walker Press. ISBN 1-58112-415-5

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכים בשיטה:

מתנגדים לה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כלומר, שינוי נטייתו המינית העיקרית (פיליה) של זכר עם זהות מגדר גברית, מאנדרופיליה (משיכה רומנטית-ארוטית לגברים) לגינאפיליה (משיכה רומנטית-ארוטית לנשים), או שינוי נטייתה המינית של נקבה עם זהות מגדר נשית, מגינאפיליה לאנדרופיליה.
  2. ^ "Despite the general consensus of major medical, health, and mental health professions that both heterosexuality and homosexuality are normal expressions of human sexuality, efforts to change sexual orientation through therapy have been adopted by some political and religious organizations and aggressively promoted to the public. However, such efforts have serious potential to harm young people because they present the view that the sexual orientation of lesbian, gay, and bisexual youth is a mental illness or disorder, and they often frame the inability to change one’s sexual orientation as a personal and moral failure." (Just the Facts about Sexual Orientation & Youth: A Primer for Principals, Educators, & School Personnel, באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, עמוד 3)
  3. ^ 3.0 3.1 טל איתן, "האמת מאחורי ה"טיפולים" לשינוי הנטייה המינית", ynet,‏ 04/01/2005
    ג'ורג' אבני, ‏אקוודור: אונס ועינויים כחלק מ"טיפולי המרה" להומואים ולסביות, באתר ‏mako‏‏, ‏28 בנובמבר 2013‏
  4. ^ הקונפליקט האישי האפשרי המוקדם ביותר הקשור בהתפתחות הזהות מגדרית.
  5. ^ הקונצנזוס מדבר על מעין "חתימה" או "כמו-הטבעה" של זהות המגדר כבר בסביבות גיל 18 חודשים, ועל פי דעות הדבר מוקדם עוד יותר, וממילא לפחות ברוב המקרים מושפע מגורמים ביולוגיים באופן ברור.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Dr. Marc Breedlove, Neuroscientist, On Sexual Orientation and Science, בראיון לתנועת "Truth Wins Out", מאת ויין בנסן. ברידלאב, הנחשב לחוקר מוערך בתחום, נותן בראיון זה סיכום כללי וקצר על הידע שהצטבר בהקשר זה.
  7. ^ ואמנם קיימת הסכמה כללית בקרב פסיכואנליטיקנים כי דמות האב, בשנים הראשונות לחיים, היא גורם מעצב, לפחות של אספקטים משניים של זהות המגדר, כלומר של ההתנהגות בהקשרה.
  8. ^ Richard Green (1987). The sissy boy syndrome. New Haven, CT: Yale University Press.
  9. ^ Bailey J. Michael and Kenneth J. Zucker, Childhood Sextiped Behaviorand Sexual Orientation
  10. ^ Bailey J. Michael (2008) Sexual orientation and childhood gender nonconformity: evidence from home videos
  11. ^ Dr. Ken Zucker Talks About Sexual Orientation Research with Truth Wins Out. Ken Zucker is the lead psychologist at Toronto's Centre for Addiction and Mental Health. He received his Ph.D. from University of Toronto in 1982, Interview to Wayne Besen, Published at YouTube on Oct 29, 2013.
  12. ^ A. Dean Byrd, Joseph Nicolosi, "A Meta-Analytic Review of Treatment of Homosexuality" (Psychological Reports, 2002, 90, 1139-1152).
  13. ^ "To date, there has been no scientifically adequate research to show that therapy aimed at changing sexual orientation (sometimes called reparative or conversion therapy) is safe or effective." (הרחבה כללית על העמדה המקובלת לגבי נטייה מינית והומוסקסואליות, באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (באנגלית), עמ' 3).
  14. ^ תוצאות המחקר פורסמו במאמר רק לאחר שנתיים: Robert Spitzer, "Can Some Gay Men and Lesbians Change Their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation" (Archives of Sexual Behavior, October 2003, p.403-417)
  15. ^ Research Summary: Robert L. Spitzer, Can Some Gay Men and Lesbians Change Their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation
  16. ^ עובדות בנוגע לשינוי נטייה מינית, מאת הפסיכולוג G.M. Herek, באתר אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס (מחלקת הפסיכולוגיה) (באנגלית)
  17. ^ Herek, G.M. (2003). Evaluating interventions to alter sexual orientation: Methodological and ethical considerations (Comment on Spitzer, 2003). Archives of Sexual Behavior, 32(5), 438-439.
  18. ^ ניתוח של מחקרו של ד"ר שפיצר, אתר "סובלנות דתית" (באנגלית)
  19. ^ הראיון שלי עם ד"ר רוברט שפיצר, מאת וורן ת'רוקמורטון, פסיכולוג (באנגלית)
  20. ^ My so called ex gay life בכתב העת The American Prospect
  21. ^ Dr. Robert Spitzer Apologizes to Gay Community for Infamous ‘Ex-Gay’ Study
  22. ^ All the talk about the Spitzer study, באתר NARTH
  23. ^ 23.0 23.1 Interview With Dr. Nicholas Cummings at 2011 NARTH Convention in Phoenix Arizona.
  24. ^ Research Summary: Ariel Shidlo and Michael Schroeder, Changing Sexual Orientation: A Consumers' Report
  25. ^ Extra, extra: Ex-ex-gay examines Exodus ex-gay examples, expects exclusion, באתר Good As You,‏ 22 ביוני 2005
  26. ^ Isay, R.A. (1991). The Homosexual Analyst—Clinical Considerations. Psychoanal. St. Child, 46:199-216. (1991). Psychoanalytic Study of the Child, 46:199-216
  27. ^ Mony&Erhardt, 1972, first edition, C. 11 P. 228.
  28. ^ ראיון עם דיאמונד, באתר העיתון Huffington Post.
  29. ^ הרצאה מצד דיאמונד על נזילות מינית באדם הבוגר.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 Dr. Lisa Diamond: 'NARTH Distorted My Research', Interview with Wayne Besen.
  31. ^ "נייר עמדה בנושא טיפולי המרה" של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, נובמבר, 2011.
  32. ^ צפרא דוויק, מכתב יושב ראש האיגוד לרב רון יוסף, ‏30 ביוני 2014.
  33. ^ יואב אבן, ‏משרד הבריאות קובע: "לא משנים נטייה מינית בטיפולים", באתר ‏mako‏‏, ‏05 באוקטובר 2014‏
  34. ^ "משרד הבריאות מזהיר את הציבור מפני טיפולי המרה לשינוי נטייה מינית", מתוך אתר משרד הבריאות
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 Answers to Your Questions: For a Better Understanding of Sexual Orientation and Homosexuality, American Psychological Association, February 2008, retrieved 2008-02-14קובץ PDF
  36. ^ Just the Facts About Sexual Orientation & Youth: A Primer for Principals, Educators and School Personnel, Just the Facts Coalition, 1999, retrieved 2010-05-14
  37. ^ H., K (1999-01-15), APA Maintains Reparative Therapy Not Effective, Psychiatric News (news division of the American Psychiatric Association), retrieved 2007-08-28
  38. ^ Therapies Focused on Attempts to Change Sexual Orientation
  39. ^ American Medical Association policy regarding sexual orientation, American Medical Association, 2007-07-11
  40. ^ "Homosexuality and Adolesence", Pediatrics, Official Journal of the American Academy of Pediatrics 92: 631–634, 1993
  41. ^ Physician Assistants vote on retail clinics, reparative therapy, SpiritIndia.com
  42. ^ רויטרס, קליפורניה: איסור על "טיפול המרה" לנוער גאה, באתר ynet‏, 1 באוקטובר 2012
  43. ^ The Psychology of Sexual Orientation, Behavior, and Identity: A Handbook, edited by Louis Diamant, Richard D. McAnulty, Part V, p.17, Greenwood Publishing Group, Jan 1, 1995 - Psychology - 522 pages.
  44. ^ Shaping your child's sexual identity.
  45. ^ Nicolosi, Joseph & Nicolosi, Linda Ames (2002). A Parent's Guide to Preventing Homosexuality. InterVarsity Press.