טיפול ממוקד משימה
טיפול ממוקד משימה (באנגלית: Task centered approach) היא שיטת טיפול שנועדה לשמש ככלי בעבודה סוציאלית להגדרה ממוקדת של בעיה על ידי המטופלים, וסיוע ממוקד בהווה ומוגבל בזמן לשם פתרון הבעיה. השיטה פותחה ב-1972 על ידי העובדים הסוציאליים ויליאם רייד ולורה אפשטיין. לאורך השנים אומצה השיטה גם על ידי תחומי עיסוק נוספים.
הטיפול מלווה בבנייה וביישום של משימות, המושגות באמצעות התערבות ופעילות מובנית המכונה "רצף תכנון משימות ויישומן". שיטת הטיפול היא אמפירית, ופותחה על פי ממצאים של מחקרים בנוגע לטיפול המתנהל תוך כדי עיצוב עקרונות מדידים וגיבוש תוצאות אותן ניתן להעריך כל פרק זמן מסוים. יעילות השיטה נבדקה במספר מחקרים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיטת הטיפול ממוקד המשימה פותחה בשנת 1972 על ידי ויליאם רייד (William J. Reid) ולורה אפשטיין (Laura Epstein)[1]. היא נשענה על שיטה קודמת של פרלמן[דרושה הבהרה], משנות ה-50, שנקראה "שיטת טיפול באמצעות תהליך של פתרון בעיות". במחקרים[דרוש מקור] נמצא כי שיטה זו[דרושה הבהרה], הפועלת לפי עקרונות טיפול קצר מועד המוגבל בזמן, הייתה אפקטיבית באותה מידה כמו טיפול שאינו מוגדר בזמן ונמשך לעיתים שנים רבות.
הספרות המקצועית שעוסקת בנשירה של מטופלים מטיפולים, הראתה שמטופלים רבים נשרו מרצונם הרבה לפני תום הטיפול כשהוא היה מתוכנן לטווח ארוך; הסיבות הבולטות לכך היו איבוד המיקוד של הטיפול במהלך הזמן שעבר, והגעה להישגים ולשינוי כבר בשלבים הראשונים של הטיפול[דרוש מקור].
לפי ממצאים של מחקרים שנערכו בתחום, פותחה גישה של טיפול קצר מועד, תוך כדי שיתוף המטופל במיקוד הטיפול לכיוון של פתרון הבעיות באמצעים מדדים.
השיטה נוסתה מאז שנות ה-70 בעשרות מחקרים ועבודות דוקטורט, שבהן אישרו הממצאים את יעילות השיטה.[דרושה הבהרה]
בעקבות מחקרים אלו שוכללה הגישה עד להגעה למודל הנוכחי של תכנון משימות ותהליך יישומם (אנגלית: TPIS - Task Planning and Implementations Sequence).
כיום מיושמת שיטת הטיפול ממוקד המשימה במערכות כגון משפחות, קבוצות, ארגונים וקהילות.
רקע תאורטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיטת טיפול ממוקד משימה היא ביסודה שיטה אמפירית לטיפול. כתוצאה מכך, הבסיס התאורטי לשיטה הוא בסיס שמערב ספקנות, בכך שהוא מנסה כל הזמן למצוא הוכחות מחקריות לאמינותו. על פי הנחות היסוד התאורטיות, יש לנסות לברר את הבסיס לבעיות המטופל, את אופיו ואת היסודות למוטיבציה שלו להגיע לשינוי.
השיטה נועדה לשפר את כל הקשור לבעיות פסיכו-סוציאליות בחיי היומיום הנוצרות בשל חוסר הגשמה ומילוי של צרכים. צרכים מעוצבים על ידי מערכות של אמונות הכוללות ציפיות, הערכות וערכים. כאשר התוצאה בחיים איננה תואמת את ציפיות המטופל, הצרכים אינם מוגשמים; התוצאה היא מצב לא נעים המלווה בתחושת כישלון. צרכים שלא הוגשמו הם המקור הבסיסי למוטיבציה, וכדי להשיג אותה חייב המטופל להחליט מהו מוקד הטיפול - "בעיית מטרה". מקורן של בעיות הוא בחוסר הגשמה של הצורך, בעייתיות בהשגתו, או משאב לו זקוק המטופל כדי להגשים את הצורך.
אנשים שפותרים בעיות בצורה אקטיבית מסוגלים להגיע להחלטות רציונליות תוך הגדרת הצרכים והרצונות שלהם, ומסוגלים להגיע לתהליכי שינוי כדי להגשים אותם. לעומתם, אנשים שמגיעים לטיפול נתפסים על פי שיטה זו כמי שכשלו בפתרון בעיותיהם, ומטרת ההתערבות הטיפולית היא לסייע להם במאמציהם.
שלבי הטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלבי הטיפול העיקריים הם:
- השלב הראשוני - הוא שלב ההגדרה. בשיתוף עם המטופל מוגדרת הבעיה לטיפול, באופן אופרטיבי (כלומר "מה, באופן מעשי וניתן למדידה, צריך להשתנות"). בהמשך לכך מגדירים עם המטופל את חלקו בבעיה, את התפקיד שהוא ממלא בה, ואת השלכות תפקיד זה על הסובבים אותו. רק לאחר הגדרות אלה ניתן להגדיר, בשיתוף עם המטופל, את המטרה והתהליך הטיפולי הנדרש. בשלב זה חיוני לקבל מידע כולל, זיהוי הבעיות השונות (לרוב קיימת יותר מבעיה אחרת לטיפול), קביעת סדרי העדיפויות לבעיות והגדרת בעיות המטרה, קביעת יעדים, קביעת לוחות זמנים כולל גבולות הטיפול מבחינת זמן, עריכת חוזה עם המטופל והערכה מה ייחשב כהצלחת הטיפול. כל הנושאים הללו חייבים להתבצע לפני שנכנסים לתחום הטיפולי.
- שלב הביניים - הוא שלב ההתערבות. הוא מורכב מיישום מודל ה-TPIS (תכנון משימות ותהליך יישומם), שבו יש לזהות את המטרה ולקבוע תתי פעילויות (קונקרטיות וניתנות למדידה) להתערבות לצורך הגעה למטרה. המטרות מיושמות מחוץ לפגישה הטיפולית, והן נועדו להקטין את בעיית המטרה. ישנן תתי פעולות נוספות שעליהן עובדים עם המטופלים תוך כדי הפגישות עצמן (בדרך כלל בטיפול משפחתי).
- השלב הסופי - שלב הסיום וההערכה, שמהווה סיכום התהליך הטיפולי ומוגבל בדרך כלל לפגישה אחת. בשלב זה מוזכרים גבולות הטיפול כקצר מועד, ובו גם עוברים המטפל והמטופל על כל התהליך הטיפולי ודנים בתהליך הפרידה. בשלב זה מחזק המטפל את המטופל ומראה לו את ההישגים שהשיג במהלך הטיפול, תוך שיקוף של התהליך.
עקרונות לטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניתן ואף רצוי לשלב שיטות טיפול נוספות מתחומים אחרים בתהליך הטיפולי.
- יש להגיע ככל הניתן להעצמה של המטופל בכך שהוא יכול לפתור כמעט כל בעיה.
- המטפל צריך לקבל את ההגדרה של המטופל בנוגע לבעיותיו.
- המטפל צריך לקבל את סדרי העדיפויות של בעיות המטופל כפי שהמטופל רואה זאת ולא לשנות את סדר הבעיות לפי ראות עיניו.
- יש לחפש ולבנות את העוצמות הנמצאות במטופל.
- על המטפל לעזור למטופל לשקף את מצבו במגוון רחב של בעיות.
- רצוי לגבש משימות שיעצימו את המטופל ואת הביטחון העצמי שלו בכך שיהיו ברות השגה ובמסגרת המשאבים והכוחות של המטופל.
- חיוני להגיע ליחסי עבודה טובים בין המטופל למטפל כבסיס הכרחי להצלחת הטיפול. שני הצדדים חייבים להגיע למצב של שיתוף פעולה ושותפות תוך כדי העמדת הידע של המטפל לרשות המטופל.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Epstein, L & Brown, L. (2002). Brief Treatment and a New Look at the Task-Centered Approach. 4th edition. New York: MacMillan.
- Lehmann, p & Coady, N. (2001). Theoretical Perspectives for Direct Social Work Practice. Springer N.Y pp 203-222.
- Reid, William James. (1997). Research on task-centered practice. Social work research, vol. 21, no. 3, pp. 132-137
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ William J. Reid and Laura Epstein (1972), Task-centered casework. New York, Columbia University Press