טיפול נרטיבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טיפול נרטיבי היא שיטת טיפול נפשי שעוסקת בסיפור חייו של המטופל, קשייו ומצוקותיו, ובבניית סיפור (נראטיב) חדש, המקל על ההתמודדות עם הבעיות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה פותחה החל משנות השבעים על ידי העובדים הסוציאליים מייקל וייט מאוסטרליה ודיויד אפסטון מניו זילנד. עם זאת, כבר בימיה הראשונים של התפתחות גישת הפסיכואנליזה של פרויד, נכללו בה גם אלמנטים סיפוריים - מטופלים התייחסו לעברם מזוויות הראייה הסובייקטיביות שלהם במהלך הטיפול, והמטפל הקשיב לסיפור והיה מזהה בו פרטים שבאמצעותם סייע למטופל להבין את עצמו ואת דחפיו המודחקים. אך בניגוד לפסיכואנליטיקאים, שחתרו לאמת פנימית אחת של המטופל - בשנות השבעים ואילך התפתח הרעיון שאין אמת אבסולוטית אחת וסיפור חיים נכון אחד, וכי יש אפשרויות שונות לגבי אופן הפירוש של סיפור חייו של המטופל. נערכו מחקרים על טיפולים נרטיביים בקשיים אישיים והפרעות נפשיות מסוגים שונים, ביניהם הפרעות אכילה כמו אנורקסיה, טיפולי גמילה מהתמכרויות, ושימושים שונים בטיפולים קבוצתיים ובטיפול בילדים.

עקרונות הטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הגישה, אדם בונה במהלך חייו סיפורי חיים רבים שמתארים את עצמו ואת יחסיו עם הסביבה. אם הוא בונה סיפורים שכוללים נרטיבים שליליים שפוגעים בתחושת העצמי וממוקדים כל הזמן בבעיות של האדם, עלולים סיפורים אלו ליצור תחושות שליליות ופתולוגיות שונות, ללא יכולת לראות פתרונות אפשריים לבעיה. במהלך טיפול נרטיבי, סיפור החיים של המטופל מתעצב תוך כדי השיחה בינו לבין המטפל. מכיוון שעל פי הגישה, אין גרסה נכונה אחת של סיפור חייו של המטופל - ניתן לבנות עם המטופל סיפור חיים אלטרנטיבי ומסתגל יותר, שכולל התבוננות מזווית אחרת, חיובית יותר, ויוכל להקל על תחושותיו ולגרום לו להכיר בכוחות שלו. חיבור הסיפורים החדשים נקרא בנייה מחדש (reconstructing) או חיבור מחדש (reauthoring).

על פי גישה זו, הידע על המטופל לא מצוי אצל המטפל אלא אצל המטופל. לכן קרוי הטיפול בשם "שיחה טיפולית", מתוך ראיה שהמטפל לא בא מעמדת בעל המקצוע היודע ומחפש את האמת שאינה ידועה למטופל, אלא כמסייע למטופל על ידי סקרנות אמפטית, ושאילת שאלות מתוך עמדה של "לא יודע", במטרה להבין את סיפור חייו, ולהעלות אפשרויות אחרות כדי שיוכל לבחור ביניהן. בשל תפישה זו, פעמים רבות נשאל המטופל על העדפותיו בטיפול (האם שאלות מסוימות נוחות לו? האם הגדרה מסוימת מקובלת עליו? מה במה שהמטפל עושה הוא לשביעות רצונו ומה לא? ועוד). עמדה זו של שאיפה לצימצום הפער ההיררכי בין המטפל למטופל, באה לידי ביטוי גם בשקיפות לה מחויב המטפל - בניגוד לגישות אחרות, המטפל עשוי לשתף במניעיו, מחשבותיו, ולעתים גם בחוויותיו.

קיימות טכניקות שונות בהן ניתן להשתמש בטיפול נרטיבי, ביניהן:

  • "החצנת הבעיה" (externalizing conversations) הפרדת אישיותו וזהותו הכללית של המטופל מהבעיה הספציפית, כלומר לא "האדם הוא הבעיה" אלא "הבעיה היא הבעיה". לשם כך ניתן, למשל, לקרוא לבעיה בשם שיבחר המטופל (למשל ילד שמתאר את עצמו כ"ילד אלים" יכול לקרוא לבעיה "האלימות"), ולתאר את הסיבות לבעיה והאופן בו מתמודדים איתה (למשל הילד יוכל לתאר את עצמו מחדש כ"ילד שנאבק ב'אלימות'" ולהבין את הגורמים להופעתה ואת האופן בו יוכל להיאבק בה), וכך ניתן גם לגייס אותו להתמודדות ומאבק אלו.
  • "דקונסטרקציה" (deconstructing) - פעמים רבות נתפשות הבעיות כמבוססות ומוזנות משיח חברתי שמחזק אותן, הבעיות נתפשות כנתמכות על ידי שיחים תרבותיים שונים. באמצעות שאילת שאלות מתאפשר למטופל להתייחס לסיפורו בדרך חדשה, ונפתח מקום ליצירת סיפור חדש. ההתייחסות של המטופל לשאילת שאלות אלו למעשה כבר גורמת לשינוי בסיפור, שמאפשר לאדם להשתחרר מהתפישה שהבעיה טבועה בו.
  • זיהוי "המקרים המיוחדים" או "התוצאות הייחודיות" (unique outcomes) - ההנחה היא שהבעיה לרוב לא משתלטת לגמרי על האדם, ושתמיד יש מקרים יוצאים מהכלל שבהם לבעיה יש או הייתה השפעה פחותה על חייו של המטופל. במהלך הטיפול מנסה המטפל להקשיב לסדקים בסיפור הבעייתי של המטופל, להסב את תשומת לבו לרגעים יוצאים-מן-הכלל אלו, ולחקור מה הגורמים לכך שבמצב זה הבעיה לא השפיעה, מה האירוע אומר עליו ועל כוחותיו ויכולת ההתמודדות שלו, ואיך ניתן להשתמש במידע זה כדי להתמודד עם הבעיה בהמשך. כך הופכים המקרים המיוחדים האלו לבולטים ונגישים יותר עבור המטופל, תשומת הלב ממוקדת בהם, ניתן לקשר אותם זה לזה וליצור סיפור אלטרנטיבי חיובי יותר, בעוד הסיפור הבעייתי יידחק לאחור. ההנחה היא שמתוך שאלות שימקדו את האדם בתוצאות ייחודיות אלו, עשויים סיפורי החיים החיוביים "להתעבות" ולהפוך לסיפורים חלופיים.
  • אמצעים לחיזוק הסיפור האלטרנטיבי - וייט ואפסטון תיארו אמצעים יצירתיים שונים שבאמצעותם ניתן לחזק את הסיפור החיובי החדש שנוצר, ביניהם כתיבת מכתבים בין המטפל למטופל בהם מתועדים באופן ישיר וברור הסיפורים האלטרנטיביים, המקרים המיוחדים, והשאלות שממשיכות לעלות סביבם; שימוש במסמכים רשמיים כמו "תעודות הוקרה" הניתנות למטופל; עריכת טקסים ומסיבות בסיום הטיפול; ציור, הקלטה או כתיבה של הסיפור האישי כסיפור הצלחה, כך שניתן לעיין בו מחדש ברגעי משבר, ועוד. אמצעים אלו מתאימים במיוחד לטיפול בילדים.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי הגישה הנרטיבית טוענים כי היא חשופה יחסית להטיה תרבותית של המטפל, וכי הוא עלול להביא לטיפול דעות קדומות ודעות אישיות שלו, שלא מכבדות מספיק את אלו של המטופל. בנוסף נטען כי אין מספיק ביסוס מחקרי לעקרונות השיטה וליעילותה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מייקל וייט ודיויד אפסטון, (1999), "אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות", תל אביב: צ'ריקובר.
  • נחי אלון וחיים עומר, (1997), "מעשה הסיפור הטיפולי", בן שמן: מודן.
  • נוימן, א. (2008), עבודה נראטיבית עם קבוצת תמיכה ככלי לפתרון קונפליקטים שבהם הפתרונות לא פותרים את הבעיה, "מקבץ", 11 (1), עמ' 85-102.
  • Morgan, A. (2002), What is narrative therapy? An easy to read introduction. Adlaide, Australia: Dulwich Center Publications.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]