טכניקת הרפיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טכניקת הרפיה או אימון הרפיה היא כל שיטה או תהליך שמסייע לאדם להגיע למצב של רגיעה או להפחית את רמת החרדה או הדחק בה הוא נתון. מטרת הטכניקה היא לסייע בהפחתת מתח השרירים, הורדת לחץ דם, והאטת קצב הנשימה ופעימות הלב. הטכניקה משמשת לעתים קרובות בתוכניות שונות להתמודדות עם חרדה ודחק, בטיפולים פסיכולוגיים (בעיקר טיפול קוגניטיבי התנהגותי), בהרפיה עצמית של האדם, ועוד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדרכים המקובלות כיום להסביר את היווצרותן של הפרעות חרדה או תחושת חרדה ומתח באופן כללי, היא בשילוב שלושה מרכיבים של החרדה:

  • המרכיב ההתנהגותי, שעוסק בתגובות הימנעות ובריחה שמתקיימות במהלך חרדה מגירוי מסוים או חרדה בביצוע משימה (המכניזם נקרא לעתים "Fight or Flight", והוא מופעל בעת תחושת איום).
  • המרכיב הקוגניטיבי, שכולל מחשבות, הצהרות עצמיות, אמונות, פרשנויות, ציפיות ודמיון סביב הגירוי מעורר החרדה.
  • המרכיב הפיזיולוגי, שקשור לתחושות הפיזיות השונות או לרגשות שמתעוררים בנוכחות הגירוי מעורר החרדה.

שלושת מרכיבי החרדה הללו קשורים אחד לשני. למשל, הקוגניציות יכולות לגרום לעלייה בעוררות הפיזיולוגית, שאז מפורשת כחרדה, ובתורה זו עשויה להפריע להתנהגות הגלויה. או הפוך – לעתים אנשים מגיבים לתחושות פיזיות על ידי פרשנותן כסימנים לחרדה, והדבר מעלה את הסבירות לחוש אפילו יותר חרדים.

התחושות הפיזיות של חרדה הן תוצאה של שינויים בעוררות הפיזיולוגית בעקבות עלייה בפעילות מערכת העצבים הסימפטטית, שנועדה להתמודד עם המצב המאיים. נוצרים שינויים גופניים טבעיים שאינם נעימים, אך גם אינם מסוכנים. אך במקרים רבים, האדם מפרש את התחושות הפיזיות כמאוד מסוכנות או מאיימות. למשל, הוא נעשה מודע לכל שינוי בתחושותיו הגופניות, וכשהוא מזהה האצה של קצב הלב, הוא מפרש שינוי זה כסימן לכך שהוא עומד למות, להתעלף או לאבד שליטה. הפרשנות, שלרוב אינה נכונה, יכולה להיות מאוד מפחידה, וכך להעלות את רמת החרדה. עלייה זו בחרדה, תביא לרמות גבוהות יותר של עוררות פיזיולוגית, שבתגובה יכולות לגרום לדאגה רבה עוד יותר. כך נוצר מעגל הרסני, שיוצר הרגשת חרדה גוברת.

הרפיה היא מצב של עוררות נמוכה שהאדם יוצר, באמצעות שחרור הדרגתי של חלקי הגוף השונים, עד כדי מנוחה כוללת של כל הגוף. מטרתה היא להפחית את הסימפטומים הפיזיולוגיים הלא נעימים הללו, את המתח בשרירים ואת החרדה. הטכניקה משתמשת במערכות גופניות שהאדם יכול לשלוט עליהן, כגון הנשימה והשרירים, וזאת כדי שבהדרגה ניתן יהיה להשפיע גם על מערכות גופניות עדינות יותר שיש לאדם פחות שליטה עליהן, כגון קצב פעימות הלב. במחקרים נמצא כי במהלך הרפיה עמוקה נמצאים גלי המוח של האדם בתבנית "גלי אלפא", שמקושרת לתחושה של מרגוע ואושר.‏‏‏[1] כיום אחת ההנחות המקובלות היא כי אימון בהרפיה מאפשר רגיעה ותחושת שליטה, המקלה על תחושות החרדה.

אוכלוסיית היעד לשימוש בהרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפיה מתאימה כשיטת טיפול בעיקר לאנשים שסובלים ממתיחות, לחץ נפשי וחרדה, בין אם מדובר בהפרעת חרדה או פאניקה קיצונית מאובחנת, ובין אם מדובר בלחץ יומיומי נורמטיבי כתוצאה מעיסוק תובעני, בו שימוש בטכניקה יכול להיות דרך לשיפור איכות החיים ויכולת ההתמודדות. על פי מחקרים רבים שנערכו בתחום החל משנות ה-60, נראה כי יש להרפיה יתרונות גם כאמצעי לשליטה בכאבים, הפחתת קצב לב ולחץ דם גבוה, ושיפור המערכת החיסונית, ולפיכך היא מתאימה גם לשימוש במצבים רפואיים. מכיוון שרוב האנשים סובלים מצורה כלשהי של לחץ נפשי, יש הטוענים כי השיטה יכולה לעזור כמעט לכל אחד. עם זאת, מרבית הפסיכולוגים מסתייגים מכך, ממליצים שלא לתלות ציפיות גבוהות מדי בהרפיה כפתרון לכל בעיה, ומעדיפים לשלב את הטכניקה עם שיטות אחרות, כגון טיפול קוגניטיבי במחשבות השליליות של האדם, לימוד אסטרטגיות התמודדות, אימון באסרטיביות, ופסיכותרפיה מעמיקה לסוגיה.

במקרים כגון אדם הסובל מהפרעת אישיות כלשהי – יש צורך בבחינה עמוקה יותר של חיי הנפש של המטופל, בשיטות פסיכותרפיה מעמיקה למיניהן. עם זאת, ניתן להשתמש בשיטה גם עבור אנשים בעלי קשיים אלו, אם יש להם קושי ספציפי של תחושת חרדה, למשל אדם עם הפרעת אישיות שסובל מחרדת בחינות - ניתן לטפל ספציפית בחרדה זו באמצעות הרפיה.

לגבי דיכאון הדעות חלוקות, יש הטוענים כי הרפיה רק תשלח את האדם עמוק אל תוך עצמו כאשר הוא זקוק דווקא לכך ש"יוציאו אותו החוצה" ויפיחו בו שמחת חיים, בעוד אחרים טוענים כי מרבית הסובלים מדיכאון חווים קומורבידיות עם חרדה, ולפיכך הרפיה תוכל להועיל להם. דיון נוסף הוא לגבי אנשים שחשים נסערים, מתקשים לשבת במנוחה ונוטים לאי שקט – יש הממליצים עבורם שיטות פעילות יותר של הרפיה, כגון מסאז' או יוגה.

באופן כללי, אנשים שמגלים התנגדות לאימון בהרפיה, אין להם עניין בכך, ולאחר זמן עדיין מורגש כאילו הדבר נכפה עליהם – ייתכן כי אינם מתאימים להמשך טיפול מסוג זה, אלא לטיפולים מסוגים אחרים.

תהליך הטיפול באמצעות הרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטיפול באמצעות הרפיה, למשל במקרה של חרדה, מנסים תחילה המטפל והמטופל להבין את הסיבה לאימוני ההרפיה, למשל באמצעות פירוט התאוריה הנ"ל על מרכיבי החרדה והאופן בו הרפיה תוכל לעזור. בהמשך המטפל מתאר מה יהיה תהליך האימון ושלביו.

תפקיד המטפל בטיפול בהרפיה הוא משמעותי - הוא צריך לתת למטופל תחושה רגועה, להביע התנהלות שקטה ומלאת ביטחון. זאת במטרה להמחיש למטופל בדוגמה אישית את עקרונות ההרפיה, וכן במטרה להעניק לו תחושת ביטחון ורוגע, וליצור אמון, שהוא מרכיב חיוני במפגש בו המטופל לרוב עוצם עיניים ומאזין להוראות המטפל. המטפל יכול להביע רוגע בהתנהלותו באמצעות שפת גוף רגועה, קול איטי ורך, מקצב דיבור מותאם, ועוד.

החדר בו מתבצעת ההרפיה צריך להיות שקט, ללא רעשי רקע והפרעות, שרוי בטמפרטורה מעט מעל הממוצע (אדם שיושב או שוכב בלי תנועה במהלך ההרפיה למשך דקות ארוכות, עשוי לחוש שקר לו עם הזמן, ובנוסף עלולה תחושת הקור להגביר את החרדה מתסמין פיזיולוגי זה), אור מעומעם יחסית, ובישיבה על כיסאות נוחים או מזרן / שטיח רך. יש המשתמשים גם בהשמעת מוזיקה מרגיעה, שנועדה להגביר את החוויה והאווירה, אך נטען כי רצוי לא להשתמש בה כל הזמן, כדי שהמטופל לא יהיה תלוי בה ויוכל לבצע הרפיה גם בלעדיה.

מבחינת הזמן המתאים לתרגול הרפיה - מומלץ לבצע הרפיה לא מיד אחרי הארוחה, לא כשרמת העייפות גבוהה, ולא לפני השינה (המטרה בהרפיה אינה להירדם אלא להפחית לחץ וחרדה). ניתן להסיר משקפיים, לחלוץ נעליים ולשחרר מעט חגורות ובגדים הדוקים מדי. יש לתכנן את הזמן כך שהתרגיל יימשך בין 20 דקות לשעה, אך יש תרגילים מקוצרים שעשויים להימשך 5-10 דקות.

תנוחת הגוף המומלצת בהרפיה לרוב היא תנוחת שכיבה, אך אנשים רבים חשים פגיעים וחרדים בתנוחה זו בהקשר זה, או נוטים יותר להירדם, ולכן תנוחת ישיבה עשויה להתאים יותר.

  • תנוחת שכיבה – גב ישר, רגליים במרווח מסוים זו מזו, כפות רגליים נופלות מעט החוצה, השכמות משוכות מעט לאחור כדי לאפשר מרחב לבית החזה, הזרועות במרחק מסוים מהגוף עם גב היד כלפי הרצפה. אם יש תחושת אי נוחות בצוואר, ניתן להוסיף כרית, שמאריכה את הצוואר.
  • תנוחת ישיבה – גב ישר ונתמך במשענת הכיסא, רגליים פשוקות מעט, כפות רגליים על הרצפה, בית החזה פתוח, זרועות לצדדים והידיים בחיק, גב היד כלפי מטה, צוואר מוארך עם סנטר מעט פנימה – ניתן להשתמש בכרית.

נשימה נשלטת היא מרכיב מרכזי בהרפיה. מצב הנשימה עובר באופן טבעי מנשימות קצרות ושטוחות יחסית, למצב שבו הנשימות ארוכות ועמוקות יותר. נשימה נכונה במצב הרפיה צריכה להיות איטית, עמוקה, מאוזנת, זורמת בצורה חלקה ובתבנית קבועה פנימה והחוצה, בקלילות. בהרפיה יש חשיבות, בין השאר, לשָלָב של נשיפת האוויר, בכל שחרור של האוויר החוצה נכנס הגוף להרפיה עמוקה יותר. טכניקה אפשרית לשימוש בנשימה יחד עם טכניקות הרפיה למיניהן, היא למשל הסבת תשומת הלב למרווחים הקבועים של הנשימה, ולאופן שבו היא נכנסת ויוצאת.

הרפיה הדרגתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפיית שרירים הדרגתית (Progressive muscle relaxation) היא אחת משיטות ההרפיה הקלאסיות והוותיקות בעידן המודרני, שהבסיס לה פותח בשנות ה-30 על ידי הרופא האמריקאי אדמונד ג'ייקובסון. זו שיטה מקובלת ונפוצה יחסית בשימוש בטיפולי הרפיה עד היום. בהמשך נוצרו שיטות אחרות כווריאציות שונות לגרסה המקורית הזו.

שלבי ההרפיה ההדרגתית:

  • ריכוז וקשב – העברת המודעות לאזורים שונים בגוף, במטרה לזהות את ההבדל בין מתח להרפיה (למשל, לנסות להעביר את תשומת הלב למתח שקיים כעת בשרירי היד).
  • מתיחה – הדגשת מתח באזור מסוים כהקדמה להרפיה, על ידי התמתחות קלה והארכה מתונה של שריר למשך מספר שניות (למשל, למתוח את שרירי היד).
  • שחרור – שחרור טבעי של המתח בשריר, תוך הדגשת והעמקת תחושת השחרור באמצעות דימויים שונים (למשל, לנסות להרגיש איך שרירי היד מתרפים וכל המתח זורם מהם החוצה, השרירים רפויים ומתמלאים בתחושת חמימות קלה, וכדומה).
  • מודעות להרפיה – מנסים לזהות את תחושת ההרפיה וההבדל בינה לבין תחושת המתח שהייתה קודם. כל גם אפשר יהיה ללמוד להפוך תחושה זו למצב הטבעי של הגוף.

כיוון ההרפיה הוא במעלה הגוף, כלומר עבודה על מתיחת ושחרור קבוצות שרירים מכפות הרגליים ועד לראש. בחלק מהגרסאות כיוון ההרפיה הוא הפוך, מלמעלה למטה. יש המתמקדים בהרפיית כ-10 קבוצות שרירים גדולות לאורך הגוף, ויש שפורטים לשרירים קטנים ורבים יותר. ניתן לשלב בהמשך לתרגיל ההרפיה גם תרגול של דמיון מודרך, בו האדם מדמה דימויים חיוביים ונעימים שתורמים לתחושת הרוגע שיוצרת ההרפיה.

סיום ההרפיה הוא משמעותי – המטפל "מחזיר" את המטופל לחדר ולמציאות בהדרגה. ניתן לעשות זאת באמצעות ספירה לאחור, עד חזרה לערנות מלאה. ניתן לשוחח על ההרגשה שהייתה במהלך ההרפיה ולאחריה.

חשיבות האימון והתרגול בהרפיה היא גבוהה, וזאת במטרה לרכוש מיומנות גבוהה בה, וכך להשיג תוצאות אפקטיביות יותר בהפחתת המתח והחרדה. בהקשר הטיפולי, מתקיימים לשם כך תרגילי הרפיה בסדרה של מפגשים טיפוליים (עם או בלי שילוב של טכניקות קוגניטיביות ואחרות), וניתנים "שיעורי בית" לתרגול בבית מדי יום, לעתים בסיוע הקלטות של הוראות ההרפיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קריסטין הרון, (2005). המדריך לטיפול בהרפיה. קריית ביאליק: הוצאת אח.
  • Jacobson, E. (1938). Progressive Relaxation. Chicago, Illinois: The University of Chicago press.
  • Jacobson, E. (1976). You Must Relax. Unwin.
  • Benson H. & Klipper MZ. (1975). The Relaxation Response. New York: Wings Books

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קריסטין הרון, (2005). המדריך לטיפול בהרפיה. קריית ביאליק: הוצאת אח (עמ' 13).

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.