טמרין רעמתי זהוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgטמרין רעמתי זהוב
Stavenn Leontopithecus rosalia 01.jpg
מצב שימור

מצב שימור: סכנת הכחדה (EN)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: בסכנת הכחדה
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: פרימטים
תת־סדרה: קופים רחבי אף
משפחה: מרמוסטיים
סוג: טמרין רעמתי
מין: טמרין רעמתי זהוב
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Leontopithecus rosalia
‏(ליניאוס)
תחום תפוצה
Leontopithecus rosalia distribution.svg

טמרין רעמתי זהוב או טמרין אריה מוזהב או מרמוסט אריה (שם מדעי: Leontopithecus rosalia) הוא קוף קטן ממשפחת המרמוסטיים הנפוץ ביערות החוף של ברזיל. טמרין רעמתי זהוב הוא מין בסכנת הכחדה, וההערכה היא כי קיימים בין 6,000 ל 15,000 פרטים בטבע ועוד כ-500 בשביה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שניתן להסיק משמם, צבעם של טמרין רעמתי אלו נע בין אדום-כתמתם לחום-מוזהב. מקורו של צבע זה, כנראה בריכוז של קרוטנידים בשער. שערם כהה יותר סביב פניהם, והופך לרעמה סביב הפנים, הלחיים והצוואר. כפותיהם וזנבותיהם עשויים להיות שחורים. גפיהם מצוידים בטופרים חדים, המשמשים אותם היטב בחייהם המתנהלים רק בצמרות העצים. זנבותיהם הארוכים אינם משמשים ללפיתה. הזכרים עשויים להגיע למשקל של עד 700 גרם בטבע, ועד 900 בשביה. נקבות עשויות להגיע ל-790 גרם, אך משקלן האופייני, בעת שאינן בהריון, סובב סביב ה-550 גרם. אורכם מגיע ל-335 מ"מ וזנבותיהם - ל-400 מ"מ נוספים. הזכרים גדולים מעט מהנקבות.

סביבת מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מין זה הינו אנדמי לברזיל. אזור המחיה המקורי של המין הוגבל על ידי חקלאות וכריתת עצים, דבר שהוביל ליצירת אוכלוסיות מבודדות ולרבייה שארים. כיום, האוכלוסייה מוגבלת למספר אזורים מבודדים בחופי דרום-מזרח ברזיל, ששטחם הכולל כ-154 קמ"ר. כ-230 פרטים נמצאים ברזרבה ביולוגיה דה פוקו דאס אנטאס, אזור מוגן של יערות ביצתיים במדינת ריו דה ז'ניירו, ועוד כ-120 באזור דומה, שמורת אוניאו. בסך הכל, חיים כיום בטבע כ-500 פרטים שנולדו בטבע, ועוד כ-500 שנולדו בשביה והושבו לטבע. 500 נוספים חיים בשביה.

טמרין רעמתי זהוב זקוק לחופת עצים גבוהה, ובה שרכים תלויים רבים. מלבד מגורים, סביבה כזו מספקת גם הגנה מטורפיהם הרבים - ביניהם עופות דורסים, חתולים גדולים ונחשים. חופת היער מספקת גם מקור מזון חשוב - קופים אוכלי כול אלה מסתמכים על מי גשם ועל האוכל המצוי בה - פירות, פרחים, חרקים, בעלי חוליות קטנים, ביצי ציפורים ומוהל עצים (אם כי הם הממעטים ביותר לצרוך מזון זה מבין המרמוסטיים). בעונת הגשמים הם מסתמכים כמעט רק על פירות וחרקים (95% ממזונם), אך בעונה היבשה, בה אלו נדירים יותר, תזונתם מסתמכת יותר על מוהל, על פרחים ועל בעלי חוליות קטנים.

התנהגות ורבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Tamarin.monkey.500pix.jpg

טמרין רעמתי זהוב הוא קוף לילי ושוכן עצים החי בקבוצות של עד 2 - 11 פרטים. בעבר היה גודלן הממוצע חמישה פרטים, אך מספר זה ירד עקב פעילות טורפים. קיימים שלושה מבנים חברתיים אפשריים: זכר ונקבה דומיננטיים, 2 - 3 זכרים דומיננטיים ונקבה אחת, או נקבה אחת ומספר זכרים. לצד הפרטים הדומיננטיים, יש בקבוצה גם בוגרים כפיפים, מתבגרים וצעירים. הדומיננטיות בין הזכרים נקבעת על ידי קרבות פיזיים ותצוגות סמליות של כוח, ואילו ההירררכיה בין נקבות לזכרים נקבעת לפי ותק בטריטוריה. בשביה, נהוג לשכן ביחד קבוצות שהבוגרים היחידים בהן הם זוג פורה, ולהרחיק את הצאצאים בהגיעם לגיל שנתיים.

הקבוצה מסיירת בשטח של כ-400 דונם. הן מתחילות בסיוריהן עם זריחת החמה, ומתרכזת באיסוף פירות. ככל שהיום מתקדם, הם פונים לאיסוף חרקים, עד שבשעות הצהריים עיקר פעולתם היא איסוף חרקים ומנוחה. אחר הצהריים חוזרת הקבוצה לאתר השינה שלה, ובלילה הם ישנים בחורי קינון נטושים בעצים, בגובה 11 - 15 מטר מעל פני הקרקע, אם ניתן. הם חוזרים באופן עקבי לאותו אתר שינה. בכל יום, עשויה קבוצה לנדוד כ-1,400 מטר.

קופים אלו הם טריטוריאליים ביותר. כאשר קבוצות שכנות נפגשות, הן בדרך כלל מזהות אחת את השנייה לפי קריאותיהן, שהולכות וגוברות ככל שהקבוצות מתקרבות אחת לשנייה. כאשר הן מגיעות לטווח ראיה, תדירות ואופי הקריאות משתנה, והעימות הופך עד מהרה לפיזי, וכולל עמידות הפגנתיות, מרדפים, תצוגות ואף קרבות פיזיים. העימותים מסתיימים כאשר הקבוצות מאבדות בהם עניין.

הקבוצה מתחלקת במשאביה ובמטלת השמירה מפני טורפים. קופי טמרין האריה המוזהב הם מונוגמיים - הזכר והנקבה הדומיננטיים הם היחידים שמתרבים. המקרה היחיד של פוליגמיה הוא כאשר קיימות שתי נקבות דומיננטיות, אלו בדרך כלל אם ובתה, ושתיהן מתרבות ומעמידות צאצא אחד כל אחת. הנקבה הדומיננטית מונעת ביוץ מהנקבות האחרות בקבוצה באופן פיזיולוגי, ולכן היא היחידה המסוגלת להתרבות.

עונת הרבייה היא בין ספטמבר למרץ, וההזדווגות יכולה להתרחש בכל שלב של המחזור החודשי, שאורכו 19 יום, אך היא תדירה יותר בעת שיא הפוריות. הזכרים משדלים את הנקבות בכך שהם ניגשים אליהן, מגרדים ומרחרחים אותן, ומצהירים על רצונם באמצעות לקיקות באוויר. הנקבות מגיבות גם הן ברחרוחים ובלקיקות באוויר כדי להצהיר על מוכנותן.

אורכו של ההריון 126 - 130 יום. בסופו נולדים לרוב (78%) תאומים. נצפו המלטות של שלישיות ורביעיות, אך ברוב ההמלטות הללו מספר צאצאים הם חלשים ואינם שורדים. בשנה עשויות להיות שתי המלטות. הקבוצה משתפת פעולה בטיפול בצאצאיה. הזכרים אחראים על מרבית עבודת הטיפול, והאם דואגת להנקה ולנשיאת הצאצא בשבועות הראשונים לחייו. כל חברי הקבוצה משתתפים באספקטים שונים של הטיפול, כמו חיבוק בזמן השינה (להגנה מאובדן חום), לימוד איסוף מזון ועוד. הטמרינים הצעירים נגמלים בגיל 90 יום, אך הם ממשיכים לקבל מזון מוצק מחברי הקבוצה עד גיל 21 חודשים. פחות ממחצית מהם שורדים את שנת חייהם הראשונה.

ייתכן שהסיבה לשיטת טיפול משותפת זו היא נטייתם של המרמוסטיים ללידת תאומים, הדורשת השקעה גבוהה - נקבת טמרין אריה מוזהב אחת לא תוכל לגדל זוג או שלישיית צאצאים לבדה ולכן היא זקוקה לסיוע. בתמורה, זוכים חברי הקבוצה הצעירים בידע בגידול צאצאים, שישרת אותם בעתיד.

קופים אלו מגיעים לבגרות מינית בגיל 18 חודשים, ולבגרות מלאה בגיל שנתיים עד שלוש. בהגיעם לבגרות, הן הזכרים והן הנקבות עוזבים את קבוצת האם (בניגוד לרוב מיני הפרימטים), אך אם הנקבה הדומיננטית מתה או עזבה לפני שהגיעו לבגרות, הנקבה שהתבגרה תירש את מקומה של אימה והזכר הדומיננטי (שהוא כנראה אביה) ינטוש את הקבוצה. זכרים צעירים ינטשו את הקבוצה ויקימו בדרך כלל קבוצות חד מיניות, שיחפשו את ההזדמנות למצוא את מקומם בקבוצה חדשה - בדרך כלל כאשר הזכר הדומיננטי מת או נעלם, או תוך גירושו האלים של זכר כזה. שיעור שרידתם של הצעירים הנודדים נמוך - פחות מרבע מהעוזבים את קבוצת האם מגיעים להשתלבות בקבוצה חדשה או מנכסים לעצמם טריטוריה ללא בעלים.

תוחלת החיים של מין זה היא 8-15 שנים. בשביה נצפו טמריני אריה מוזהב שהגיעו לגיל 28.

בניסיון למנוע את היכחדות המין, בוצעו מספר תוכניות שימור, שמטרתן חיזוק האוכלוסייה החופשית ושימור אוכלוסיית יציבה ובטוחה בשביה, בגני חיות ברחבי העולם. שיעור השרידה של פרטים שהושבו לטבע היה מעודד, אך במקביל נמשך הרס סביבתם הבלתי-מוגנת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]