טעמי המקרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בפסוק מספר בראשית, הסימנים האדומים הם סימני ניקוד, ואילו הסימנים הכחולים הם טעמי מקרא. לפי סדר המילים טעמי המקרא הם: מונח, רביעי, קדמא ואזלא

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל או מתחת למילים), המסמנים לקורא את נגינת המילים, את צורת ההגיה ואת חלוקת המשפט, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

מהותם של טעמי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטעמים כמה מטרות עיקריות:

  1. תחבירי: סימני פיסוק. כך למשל הטעם סוף פסוק משמש כנקודה בסוף משפט, והטעם אתנחתא משמש כנקודה ופסיק בין חלקי משפט. לכל מילה יהיה בדרך כלל טעם אחד בלבד.
  2. פונולוגי: הטעמת המילה - האם הטעמת המילה היא במלעיל או במלרע, ברוב המקרים "טעם המקרא" יבוא בהברה בה נמצא הטעם במילה; וכן הנגנת המשפט - יצירת מִתְאר טונאלי למילים כך שייצרו אינטונציה מסוימת למשפט, למשל להדגיש מילה מסוימת על ידי הגייתה בטון גבוה.
  3. מוזיקלי: מנגינה לקריאה. לכל טעם יש ניגון מסוים, המורכב מצירוף כמה תווים, שמעשיר את הקריאה, ומקל על הזכירה.

בספרי התורה הכתובים על קלף ומשמשים בבית הכנסת לא מופיעים סימני פיסוק או חלוקה לפסוקים[1] (למעט חלק מספרי התורה של העדה התימנית, בהם מופיעים סימונים לסוף פסוק, אתנח וזרקא, הנחקקים על גבי הקלף). המסורת היהודית העבירה בעל־פה את סימני ההפסקות, ודבר זה הוביל לעתים לשינויי גרסאות, שבאו לידי ביטוי במחלוקות, כדוגמת המחלוקת בגמרא[2] אודות חלוקת הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה'" (שמות יט, ט) לשלושה חלקים. כך החל תהליך מסירת הניקוד והטעמים, המהווים סימני פיסוק, בהעברת המסורה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת צורת הקריאה של הטקסט התפתחה כנראה בהדרגה עוד מתקופת בית שני, ופרשנים רבים אף מייחסים אותה להלכה למשה מסיני[3]. מתקופת התנאים והאמוראים אנו מוצאים עדויות על מסורת של קריאה בטעמים, כך בתלמוד בבלי במסכת ברכות (סב א) ובמסכת נדרים לז ב מתוארת קריאה שכזו. אולם ברור שעדיין לא פותחה מערכת סימון לכך. לא ניתן למצוא כל סימון טעמים כלשהו בטקסטים שמלפני המאה העשירית, כמו גם במגילות ספרי המקרא לרוב שנמצאו מתקופת בית שני, ואף בספרות חז"ל אין כל אזכור לשמות הטעמים ולתפקידם.

הסימנים פותחו רק סמוך למאה העשירית לספירה בידי בעלי המסורה הטבריינים, בערך באותה תקופה שבה נקבעו סימני הניקוד. במסורה הבבלית ובמסורה הארצישראלית יש עדויות לשלב שבו סומנו רק הטעמים המפסיקים; במסורה הטברנית אין עדות לשלב כזה, ואפשר שהמערכת שם נקבעה בשלב אחד בלבד.

צורת הטעמים ושמותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכנזים ספרדים איטלקים תימנים
בֽ׃
U+05BD
סוֹף פָּסֽוּק/

סילוק

סוֹף פָּסֽוּק
סוֹף פָּסֽוּק
סִלּֽוּק
ב֑
U+0591
אֶתְנַחְתָּ֑א
אַתְנָ֑ח
אַתְנָ֑ח
אֶתְּנָ֑חָא
ב֒
U+0592
סְגוֹל֒
סְגוֹלְתָּא֒
סְגֻלְתָּא֒
סְגֻלְתָּא֒

sarulto

ב֓
U+0593
שַׁלְשֶׁ֓לֶת
Shalshelet
שַׁלְשֶׁ֓לֶת
Shalshelet
שַׁלְשֶׁ֓לֶת
Shalshelet
שַׁלְשֶׁ֓לֶת
Shalshalath
ב֔
U+0594
זָקֵף קָטָ֔ן
Zaqef qatan
זָקֵף קָט֔וֹן
Zaqef qaton
זָקֵף קָט֔וֹן
Zaqef qaton
זָקֵף קָטָ֔ן
Zokef qoton
ב֕
U+0595
זָקֵף גָּד֕וֹל
Zaqef gadol
זָקֵף גָּד֕וֹל
Zaqef gadol
זָקֵף גָּד֕וֹל
Zaqef gadol
זָקֵף גָּד֕וֹל
Zokef Jothol
ב֖
U+0596
טִפְחָ֖א
Tifcha
טַרְחָ֖א
Tarḥa
טַרְחָ֖א
Tarḥa
טִפְחָ֖א
Tifho
ב֗
U+0597
מונח רְבִ֗יע
Revia/revi’i
רְבִ֗יעַ
Revia
רְבִ֗יעַ
Revia
רְבִ֗יעַ
Ravia'a
ב֮
U+0598[4]
זַרְקָא֮
Zarqa
זַרְקָא֮
Zarqa
זַרְקָא֮
Zarqa
זִרְקָא֮
Zirko
ב֙
U+0599
פַּשְׁטָא֙
Pashta
קַדְמָא֙
Qadma
פַּשְׁטָא֙
Pashta
פִשְׁטָא֙
Fishto
ב֨ב֙
U+0599 U+05A8
שְׁנֵ֨י פַּשְׁטִין֙
Shene pashtin/pashtayim
תּרֵ֨י קַדְמִין֙
Tere qadmin
תְּרֵ֨ין פִשְׁטִין֙
(Shene) pashtin
תְּרֵ֨ין פִשְׁטִין֙
Taren fishtin
ב֚
U+059A
יְ֚תִיב
Yetiv
יְ֚תִיב
Yetiv
שׁ֚וֹפָר יְתִיב
Shofar yetiv
יְ֚תִיב מֻקְדָּם
Yathiv mukdom
ב֛
U+059B
תְּבִ֛יר
Tevir
תְּבִ֛יר
Tevir
תְּבִ֛יר
Tevir
תְּבִ֛יר
Tavir
ב֡
U+05A1
פָּזֵ֡ר
Pazer
פָּזֵר גָּד֡וֹל
Pazer gadol
פָּזֵ֡ר
Pazer gadol
פָּזֵ֡ר
Pozer
ב֟
U+059F
קַרְנֵי פָרָ֟ה
Qarne farah/ pazer gadol
קַרְנֵי פָרָ֟ה
Qarne farah
קַרְנֵי פָרָ֟ה
Qarne farah
קַרְנֵי פָרָ֟ה
Karne foroh
ב֠
U+05A0
תְּ֠לִישָא גְדוֹלָה
Telisha gedolah
תִּ֠רְצָה
Tirtzah/Talsha
תַּ֠לְשָׁא
Talsha
תִּלְשָׁא יָמִין
Tilsho Yomin
ב֜
U+059C
גֵּ֜רֵשׁ
Geresh/azla
גְּרִ֜ישׁ
Gerish
גֵּ֜רֵשׁ
Geresh/azla
אָתֵּי
Ote
ב֞
U+059E
גֵּרְשַׁ֞יִם
Gershayim
שְׁנֵי גְרִישִׁ֞ין
Shene gerishin
שְׁנֵי גְרִישִׁ֞ין
Shene gerishin
תְּרֵין טִרְסִ֞ין
Taren tirsin
ב֣׀
U+05A3
מוּנַח לְגַרְמֵ֣הּ׀
Munach legarmeh
פָּסֵ֣ק׀
Paseq
לְגַרְמֵ֣יהּ׀
Legarmeh

ב֥
U+05A5
מֵרְכָ֥א
Mercha
מַאֲרִ֥יךְ
Maarich
מַאֲרִ֥יךְ
Maarich
מַאֲרְכָ֥א
Maarcha
ב֣
U+05A3
מוּנַ֣ח
Munach
שׁוֹפָר הוֹלֵ֣ךְ
Shofar holech
שׁוֹפָר הוֹלֵ֣ךְ
Shofar illui
שׁוֹפָ֣ר הוֹלֵךְ
Shofor holech
ב֤
U+05A4
מַהְפַּ֤ך
Mahpach
שׁוֹפָר מְהֻפָּ֤ךְ
(Shofar) mehuppach
שׁוֹפָר הָפ֤וּךְ
Shofar hafuch
שׁוֹפָ֤ר הָפוּךְ
Shofor hofuch
ב֧
U+05A7
דַּרְגָּ֧א
Darga
דַּרְגָּ֧א
Darga
דַּרְגָּ֧א
Darga
דִּרְגָּ֧א
Dirjo
ב֨
U+05A8
קַדְמָ֨א
Qadma
אַזְלָ֨א
Azla
אַזְלָ֨א
Qadma
אַזְלָ֨א
Azlo
ב֩
U+05A9
תְּלִישָא קְטַנָּה֩
Telisha qetannah
תַּלְשָׁא֩
Talsha/Talsa/Tilsa
תַּרְסָא֩
Tarsa
תִּלְשָא שְׂמֹאל
Tilsho samol
ב֦
U+05A6
מֵרְכָא כּפוּלָ֦ה
Mercha kefulah
תְּרֵי טַעֲמֵ֦י
Tere ta’ame
תְּרֵי טַעֲמֵ֦י
Teren ḥutrin
תְּרֵי טַעֲמֵ֦י
tare ta'ame
ב֪
U+05AA
יֵרֶח בֶּן יוֹמ֪וֹ
Yerach ben yomo/ galgal
יֵרֶח בֶּן יוֹמ֪וֹ
Yeraḥ ben yomo
יֵרֶח בֶּן יוֹמ֪וֹ
Yerach ben yomo
יָרֵחַ בֶּן-יוֹמ֪וֹ
yoreiyah ban yomo
סמל
בUnicode
שם עברי בUnicode
שם מאונגלת (עברית ישראלית)
ב֝
U+059D
גֵרֵשׁ מוּקְדָם֝
geresh muqdam
ב֢
U+05A2
אתנח הפוך֢
atnach hafukh
ב֫
U+05AB
עוֹלֶה֫
ole
ב֬
U+05AC
עִלוּי֬
iluy
ב֭
U+05AD
דחי֭
dehi
ב֘
U+05AE[4]
צִנּוֹרִת֘
zarqa (should be tsinnorit)
TAMI MIKRA MIZRAH.png
TAMI MIKRA ASHKENAZ.png

ההבדל העיקרי בין הניקוד לטעם הוא, שהניקוד הוא ברמת האות ויכול לשנות את משמעות המילה, למשל אֵל (שהוא כוח עליון) לבין אֶל (בכיוון) שמנוקדים אחרת. ואילו הטעם הוא ברמת המילה ויכול לשנות את משמעות המשפט כמו פיסוק. כך למשל טעמי המקרא מבהירים את הפיסוק הנכון בפסוק "ידע שׁור קנהו, וחמור אבוס בעליו; ישׂראל לא ידע, עמי לא התבונן". (ישעיהו פרק א')

השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו נעשה בבית הכנסת - בעת קריאת התורה, ההפטרות שבנביאים, וחמש המגילות שבכתובים, וצורת נגינת הטעמים משתנה מעדה לעדה.

כמו כן ישנה קבוצה של טעמים נפרדים, הנקראת טעמי ספרי אמ"ת (איוב, משלי, ותהלים), בקבוצה זו, למרות צורתם הזהה של חלק מהטעמים, תפקידם התחבירי שונה מבשאר המקרא. נגינתם של אלה אינה ידועה כלל במסורת אשכנז, אבל לבני עדות המזרח וליהודי תימן קיימת מסורת מוזיקלית בשבילם, ובה אף מנגינות שונות לשלושת הספרים איוב, משלי, ותהלים.

כתיב הטעמים עצמו נשאר קבוע לאורך כל התנ"ך, למעט איוב משלי ותהילים בהם טעמים אחרים כאמור. נגינתם של הטעמים מופיעה בסגנון המשתנה מעדה לעדה. ניתן למצוא בין השאר את הנוסח האשכנזי, הספרדי-מערבי, הספרדי-מזרחי, האיטלקי והתימני, וכן מספר נוסחים נוספים. המסורת הספרדית-מערבית משמשת אצל יוצאי צפון אפריקה ומערב אירופה. המסורת של הספרדים במערב אירופה הובאה לשם על ידי יהודים צפון אפריקאיים והתפתחה לכיוונים מערביים יותר (הדמיון בין המסורות ניכר בעיקר בטעמי ההפטרה ופחות בטעמים של התורה). המסורת הספרדית-מזרחית משמשת בקהילות המזרח התיכון: ארץ ישראל (הנוסח הארץ ישראלי מכונה "ספרדי ירושלמי"), סוריה, מצרים ועירק, ובקהילות טורקיה והבלקן. קיימים הבדלים מינוריים בין מסורות טורקיה והבלקן מחד למסורות המזרח התיכון מאידך בטעמים של התורה ואילו בטעמים של שאר הספרים ההבדלים בין הקהילות גדולים יותר. הקשר בין המסורת הספרדית-מזרחית לספרדית-מערבית הוא רופף למדי מבחינה מוזיקלית, למעט שמות הטעמים. במסורת המערבית הנוסח הנפוץ ביותר הוא המרוקאי, ואילו במסורת המזרחית הוא הנוסח הספרדי-ירושלמי. בנוסף ישנו נוסח קריאה לעדת "בני ישראל"(יוצאי הודו) הנוסח שלהם איטי יותר ויש להם גם נוסח מנגינה משלהם גם להפטרה. ליהודי גאורגיה ישנם שני סוגי מנגינות משלהם לקריאת ההפטרה, האחת -מנגינת הפטרה של קהילות מערב גאורגיה, והשנייה- מנגינת הפטרה של קהילות מזרח גאורגיה.

דרך זמרתם של הטעמים, השונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה, הושפעה בעליל מהסביבה דרכה עברו. כך למשל יש למצוא בנגינה האשכנזית הדים ברורים למודוסים המערביים, ובנגינתם בארצות האסלאם ניתן למצוא צלילים רבים חסרי גובה מוגדר, בייחוד בטעם הסילוק (סוף-פסוק), שנגינתו בנוסחים אלו דומה יותר לאנחה. במסורת הספרדית-ירושלמית הקריאה בתורה היא לפי מקאם שיגא.

חכמי הקבלה (למשל ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים) מסבירים, שהאותיות הן כנגד הגוף שהרי הן מרכיבות את גוף המילה, הניקוד הוא כנגד הרוח שנותן פרשנות למילה, האם מדובר בפירוש א' או בפירוש ב', והטעמים הם כנגד הנשמה שנותנים למילה נופך מיוחד ואווירה מיוחדת ובזה היא מקבלת משמעות ונשמה.

מדרג הטעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטעמים מדורגים בעיקר לפי אורך ההפסקה שהם מייצגים. ככל שההפסקה גדולה יותר, הטעם זוכה לכינוי חשוב יותר. כך - הקיסרים מסמלים עצירה ארוכה, הַשָּׁלִישִׁים מציינים עצירה קצרה במיוחד, ואילו המשרתים, אינם מציינים עצירה כלל.

שמות הטעמים מחולקים לפי משפחות, ומסודרים מהחשובים אל הפחותים. להלן המדרג של טעמי כ"א ספרים (עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, ללא ספרי אמ"ת, בעלי הטעמים השונים):

  • קיסריים: סוף-פסוק/סִלוּק ואתנחתא/אתנח.
  • מלכים: זקף-קטן, זקף-גדול, סגול/סגולתא, שלשלת וטרחא/טִפחא.
  • מִשְׁנִים או שָׂרִים: רביע/רביעי, זרקא, פשטא, יתיב ותביר.
  • שָׁלִישִׁים או פְּקִידִים: פָּזֵר, קרני-פרה (נדיר), תלישא גדולה/תלשא, אזלא/גרֵיש, גרשיים/שני-גרשין.
  • משרתים: שופר מונח (נדיר)/הולך, מהפך/שופר מהופך, מרכא/מאריך, מרכא-כפולה (נדיר)/תרי-טעמי, דרגא, קדמא/אזלא, תלישא קטנה/תילשא, ירח-בן-יומו (נדיר)/ירח.
  • טעמים לא מנוגנים: מתג/געיא, מקף, פסיק/פסק.

במקרה שלטעמים המובאים כאן יש שני שמות, הובאו שניהם מופרדים באלכסון, כאשר השם המקובל בקרב האשכנזים מופיע תחילה, ולאחריו שמו בפי עדות המזרח.

הטעמים כסימני פיסוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטעמים משמשים כסימני פיסוק, ומחלקים את המשפט השלם לשני חלקים עיקריים. לאחר מכן יכול כל חלק להתחלק שוב לשני חלקים וכן הלאה. סדר החלוקה כדלהלן: החלוקה העיקרית של הפסוק היא על ידי הקיסר. החלוקה הבאה היא, הפעם הראשונה בה יופיע בפסוק מלך. המלך הבא בפסוק מחלק חלוקה שלישית, וכן הלאה. גם הקטע שלפני הקיסר מחולק לחלוקה שנייה על ידי מלך, והקטע שלפניו מחולק לחלוקה שלישית על ידי משנה. כך שלעתים, טעם נמוך יותר בדירוגו יוצר עצירה משמעותית יותר. שיטה זו, של חלוקה לשני חלקים כל פעם, יוצרת בעיה מסוימת במקרים שיש לחלק משפט לשלושה חלקים שווים בחשיבותם. בעיה זו נפתרת במקצת על ידי שימוש בשלישים, המאבדים לעתים את תכונות החלוקה המצויה בטעמים, ומשמשים כמו הפסיק הרגיל בסימני הפיסוק המקובלים בימינו.

איפיוני טעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יש טעם שמופיע אך ורק פעם אחת בפסוק אחד והוא סוף פסוק (נקרא גם: "סילוק"). אפשר לומר שפסוק מקביל ל"משפט" בלשוננו היום (ועל אף שאין זה לגמרי מדויק: לא כל פסוק הוא משפט אחד שלם, ולא כל משפט הוא פסוק אחד שלם). אם כן, הוא דומה בערך לסימן הפיסוק נקודה בימינו. רבים חושבים בטעות, שהנקודתיים הבאות בסוף הפסוק הן הסימן של טעם המקרא "סוף פסוק". אולם אין זה כך: הסימון של הטעם הוא כשל מתג קטן בהברה המוטעמת של המלה, סימן הנקודתיים הוא סימן עצמאי שאינו קשור למערכת הטעמים אלא בא לסמן את סוף הפסוק בלבד. כבר הגאונים מתייחסים לסימון הנקודתיים בתשובותיהם כשנשאלו האם מותר לסמנו בספר התורה עצמו, וייתכן איפוא שהסימון הזה עוד קדום יותר למערכת הטעמים.
  • גם הטעם אתנחתא אינו יכול להופיע יותר מפעם אחת בפסוק, אבל הוא לא חייב להופיע בכולם. אפשר לומר שהוא דומה לנקודה פסיק במשפטים ארוכים, או לפסיק במשפטים קצרים, בפיסוק המקובל בימינו.
  • זקף קטון משמש בערך כמו פסיק אך ברמת הפסקה נמוכה יותר, יכול להופיע מספר פעמים בכל משפט והוא לרוב מחלק את שני החלקים של המשפט (מתחילתו ועד האתנחתא, ומהאתנחתא ועד סופו) למספר חלקים נוספים.
  • ישנם טעמים שבאים בזוגות קבועים בדרך כלל, ומשמשים כמו מקף מחבר, שמחברים בין שתי מילים ויוצרים סמיכות ביניהם כמו: מרכא וטפחא, קדמא ואזלא, מהפך פשטא, דרגא תביר ומונח רביעי. הראשון לפי מידרגו יהיה משרת, ואילו השני יהיה מקבוצת המלכים או השרים. יוצאי דופן הם הזוג זרקא סגול, שהראשון הוא שר והשני הוא מלך.

ייצוג טעמי המקרא במחשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקן Unicode לייצוג סימנים במחשב, נמצאים טעמי המקרא במיקומים U+0591 עד U+05B0, בתחילת טווח העברית. מערכות התומכות בתקן זה אינן דורשות התקנת גופן מיוחד לצורך כך.

מערכת Windows בגרסת 2000 ומעלה תומכת בטעמי המקרא, אך נדרש גופן מיוחד לשם התצוגה המדויקת שלהם, כמו למשל גופן Ezra SIL המופץ כתוכנה חופשית.

לשם ההדגמה, להלן פסוק אחד עם טעמי המקרא: בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ (בראשית א, א)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסברים ופרשנויות על הטעמים

טעמי המקרא במסורות עדות ישראל

תנ"ך עם טעמים

פונט לתמיכה בטעמים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ואם יכתבו - יפסלו את הספר. שולחן ערוך יורה דעה רעד ז
  2. ^ קידושין ל, א; נדרים לח, א
  3. ^ רבנו שמחה מחבר מחזור ויטרי בפירושו למשניות אבות א א; ספר חסידים סימן שב; החיד"א בספרו שם הגדולים, מערכת הספרים, אות ט, ערך 'טוב טעם'; ועוד. לעומת זאת, ספר "טוב טעם" (מאת רבי אליהו בחור) עצמו גורס שטעמי המקרא נתחברו רק בתקופת הגאונים.
  4. ^ 4.0 4.1 סימני זרקא/צינור וצינורית קרויים בשמות שגויים בUnicode. כדי לקודד זרקא/צינור יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZINOR" (U+05AE), וכדי לקודד tsinnorit יש להשתמש בתו "HEBREW ACCENT ZARQA" (U+0598). ראה Unicode Technical Note #27: "Known Anomalies in Unicode Character Names", ובמיוחד בAppendix A.