טרבובליה
| |||
 | |||
| פנורמה של העיר | |||
| מדינה |
 אוקראינה | ||
|---|---|---|---|
| אובלסט |
 טרנופול | ||
| ראש העיר | סרגיי פופרצ'ני | ||
| תאריך ייסוד | 1097 | ||
| שטח | 1,069 קמ"ר | ||
| גובה | 265 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 13,279[1] (2021) | ||
| קואורדינטות | 49°18′00″N 25°42′00″E / 49.30000°N 25.70000°E | ||
| אזור זמן | UTC +2 | ||
טרבובליה (אוקראינית: Теребовля; יידיש: טרעבעוולע; פולנית: Trembowla) היא עיר באוקראינה במחוז טרנופול.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האזכור הראשון של העיר מתייחס לשנת 1097. בשלהי המאה ה-11 הפכה העיר למרכז של נסיכות טרבובליה. באמצע המאה ה-13 נהייתה חלק מפולין, ב-1389 קיבלה זכויות מגדבורג. בין השנים 1772–1918 הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, בין 1918–1919 הייתה חלק מהרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, עד 1939 הייתה חלק מפולין.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה הופצצה העיר מן האוויר על ידי חיל האוויר הגרמני. בתקופת הכיבוש הגרמני כאלף מתושבי העיר נלקחו לעבודות כפייה בגרמניה. באוקטובר 1942 הוקם בעיר גטו, בו רוכזו כ-4,000 יהודים מהעיר ומסביבתה. מנובמבר 1942 ועד יוני 1943 נרצחו כל יושבי הגטו שבעיר, במספר אקציות. חלקם שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ וחלקם נורו בבורות ירי. העיר שוחררה מן הכיבוש הגרמני ב-23 במרץ 1944.
אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קהילת יהודי טרמבובלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודים מוזכרים לראשונה בשנת 1539. בשנת 1565 ישבו בעיר 54 יהודים והחלו להתפתח ולגדול, אולם עם פרעות ת"ח ות"ט עזבו רבים את העיר. בתחילת המאה ה-18 החלה בטרמבובלה להיווצר קהילה יהודית מאורגנת. בשנת 1900 מנו יהודי העיר 2098 נפש והיוו כ-23% מתושביה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה רבים מתושבי העיר ברחו בהם גם יהודים. בפולין העצמאית שבין שתי המלחמות מנו יהודי טרמבובלה כ-1500 איש שהיוו כ-21% מתושבי העיר.[2]
הנהגה רוחנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב הידוע הראשון המוזכר בעיר הוא ר' יצחק מוכיח, בן אחיו של הקדוש מיכל מנעמירוב(מקדושי ת"ח).
הרב הרשמי הראשון היה ר' אהרון (שם אביו אינו ידוע), היה חתנו של ר' מענדעל מאפטא. ר' אהרון נולד בשנת ת"ל (1670) וניפטר בשנת תצ"ט(1739). עד למלחמת העולם השנייה והשמדת הקהילה היהודית, שימשו בקודש טו' רבנים.
רב העיר האחרון היה הרב אליעזר לייטר (אחיו של הרב נתן נטע לייטר). הוא נתמנה לתפקיד לאחר שרב העיר הקודם, הרב משה באב"ד נתמנה לאב בית דין בלבוב. הרב היה בקיא בש"ס ובפוסקים, היה ידוע בכישרונו כנואם ונושא דרשות וניהל ביד רמה את בני קהילתו. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה נימלט לווינה שם פעל במסגרת "אגודת ישראל". הוא נתמנה על ידי הממשלה האוסטרית למפקח על פליטים יהודיים. לאחר המלחמה שב לעירו וחידש את פעילותו. עם כיבוש טרמבובלה על ידי הרוסים בשנת ת"ש, הגיעו או גורשו יהודים רבים והרב סייע להם בעת צרתם. כך היה גם תחת עול הכיבוש הנאצי. בעת הגרושים להשמדה הוחבא הרב על ידי בני עירו, אך הוא ניספה מספר שבועות אחרי שטרמבובלה הוכרזה כיודנריין בעקבות הלשנה לגיסטפו.[3]
משלח ידם של יהודי טרמבובלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היהודים הראשונים בטרמבובלה היו סוחרים שסחרו על פי כתב זכויות מאת מלכי פולין. במאה ה-19 בשל הגבלתם על ידי הממשל לעסוק בחקלאות או פקידות ממשלתית עסקו היהודים במקצועות שהותרו להם. יהודי העיר עסקו במגוון מקצועות. יהודים שעיסוקם בקודש- רבנים, חזנים,שוחטים ומלמדים. אקדמאים- רופאים, עורכי דין,רוקחים, מורים ומנהלי חשבונות. בעלי מלאכה- נגרים, ספרים, חייטים, תופרות, קצבים, עגלונים ועוד. רבים מבעלי המקצועות שפעלו בעיר בתחילת מלחמת העולם השנייה מופיעים בשמותיהם בספר יזכור לקהילות טרמבובלה סטרוסוב יאנוב והסביבה.[4]
מאורעות מלחמת העולם השנייה והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתאריך 17.9.1939 נכנסו יחידות הצבא האדום לטרמבובלה. האזור סופח לברית המועצות. יהודים רבים נפגעו מבחינה כלכלית בשל מדיניות ההלאמות וכן בוטלו המפלגות היהודיות. ב-22.6.1941 התעוררו תושבי העיר לקול מפציצים גרמניים. בסוף יוני 1941 נסוגו הסובייטים מהעיר, ועימם יצאו מזרחה קבוצות של יהודים צעירים. ב-5.7.1941 כבשו הגרמנים את טרמבובלה. הגרמנים נכנסו לראשונה באופנועים כאשר הם הורגים יהודים אשר ניקרו בדרכם. בטרמבובלה הוקם כח גרמני ויחידת שיטור אוקראינית. יחידות אלו לקחו חלק פעיל בפעולות האנטי יהודיות. אוקראינים החלו לרדוף אחרי יהודים ולכפות עליהם לעבוד בניקיון בתים, ובזזו בתי יהודיים. ב-10 ביולי 1941 המשטרה האוקראינית עצרה כ-40 יהודים באמתלה לצורך עבודות כפייה, אולם הם נלקחו לקרקסטין שם הם עונו ולבסוף נרצחו. מטבח זה ניצל אדם אחד בזכות שעון זהב שהציע לשומרים.[5] בין הפקודות הראשונות שניתנו, הייתה הפקודה שעל כל יהודי לשאת על זרועו הימנית סרט לבן עם מגן דוד רקום עליו והוטל עוצר שלא לצאת מפתח הבית עם רדת הלילה. ניתנה פקודה להקמת
"יודנראט" שבראשו הועמד עו"ד סרט. לצד היודנראט פעלה המשטרה היהודית שמנתה 12 איש. על היודראט הוטל לערוך מיפקד של כל יהודי המקום בגילאי 14-60.[6]. החל מרגע זה נותק הקשר בין ישוב יהודי למשנהו שכן על היהודים נאסר לצאת ולבוא ללא רשות. גזירה נוספת שהגיעה מהגסטפו בטרנופול על היהודים מייד עם כיבוש העיר, שעליהם להביא לבית היודנראט כל חפצי ערך שברשותם, וכל מי שישאיר בביתו חפצי ערך-אחת דינו למות.[7]
יהודי העיר שחויבו בעבודות כפייה, עבדו בסלילת כבישים, בעבודות חקלאיות מחוץ לעיר, ובמחצבה המקומית. לעובדים במחצבה ניתנו אישורים שהגנו על בעליהן מפני חטיפות לעבודות כפייה אקראיות. בסתיו 1941 החלו שילוחים של גברים יהודים מטרמבובלה למחנות עבודה בסביבה: בורקי-ווילקה, הלובוצ'ק-ויילקי וקאמיונקה-סטרומילובה. תחילה הוטל על היונראט לספק מכסות אנשים לעבודה במחנות אולם משלא עלה בידם לספק זאת, החלו אנשי המשטרה הגרמנית והאוקראינית לחטוף אנשים למחנות אלו.[6] ביודנראט פעלה מחלקה מיוחדת אשר ניסתה לסייע לאסירי המחנות באמצעות חבילות מזון, בגדים ותרופות ואף נעשו ניסיונות להחליף חולים ולשחררם. באביב 1942 נותק כליל הקשר עם אסירי מחנות אלו. באותה תקופה נשלחו קבוצות של צעירות יהודיות לעבודות כפייה חקלאיות באחוזות בסביבה, בתחילה הן קיבלו מזון מסpק תמורת עבודתן הקשה אולם לאחר מכן המצב החל להחמיר ונעשה דומה למחנות עבודה אחרים, כאשר הן סבלו ממעשי התעללות של השוטרים האוקראינים. בחורף 1941-1942 החלה מצוקת רעב קשה בטרמבובלה והיודנראט והסניף המקומי של ייס"ס ארגנו מטבח ציבורי וחילקו מאות מנות של מרק דל.[6]
בחודש ספטמבר 1942 גורשו לטרמבובלה יהודים מבודזאנוב, יאנוב וסטרוסוב ויישובי הסביבה. הגטו ניסגר ב-28.10.1942, בזמן זה מספר האנשים בגטו היה כ-4000.[8] היציאה ממנו הותרה רק לקבוצות עבודות כפייה.[6] באחד מגיוסי עבודות הכפייה אילצו את היהודים לעקור מצבות מבית העלמין ולכתת אותן לחצץ עבור סלילת כביש, ואת אבני הצד לריצוף המדרכות. גם אחרי השחרור ניתן היה למצוא מקומות רבים, אבני דרך ומדרכות מרוצפות באותיות עבריות בולטות.[7] . בגטו טרמבובלה נערכו שלוש אקציות. האקציה ההמונית הראשונה נערכה ב-5.11.1942, חלק מתושבי הגטו ניסו להתחבא ולא להגיע למקום הריכוז, אולם הגרמנים ועוזריהם האוקראינים סרקו כל בית וגילו וגילו רבים מן המסתתרים. כמו כן נהרגו עשרות יהודים שניסו לפרוץ ולמצוא מקלט בצד "הארי". בסיום האקציה נשלחו להשמדה כ-01400 יהודים. מיד לאחר האקציה הגטו צומצם והמצוקה בו החריפה. בחורף 1942-1943 פרצה מחלת הטיפוס, על מנת לבלמה, ארגן היודנראט 2 חדרי בידוד בהם 40 מיטות, אולם המגפה המשיכה להתפשט. היודנראט הסתירו את ממדי המגפה מן הגרמנים על למנוע עילה לפגיעה בקהילה.[6]
אקציה שנייה התרחשה ב-7.4.1943- הגרמנים ועוזריהם הרסו קירות ורצפות, העלו באש מספר בתים על מנת ונעזרו בכלבי גישוש בגילוי מחבואים. בסוף היום היו בידי הגרמנים כ-1000 איש, הם הובלו ליער ליד הכפר פלבנובקה (כ-3 ק"מ מטרמבובלה), שם הוצאו להורג ביריות ונקברו בבורות המוניים. בעת ההוצאה להורג היו גילויי התנגדות מצד יחידים שהתנפלו על אויביהם. יהודים אחרים ניצלו את המהומה ונמלטו מגיא ההריגה. קבוצה של צעירים התארגנה ליציאה ליערות ולחבור לפרטיזנים אולם לא מצויות עדויות שהצליחו לחבור אליהם.
האקציה האחרונה וחיסולו הסופי של הגטו נערכה ב-2-3.6.1943, כמעט כל שרידי הקהילה שמנתה כעת כ-1000 איש רוכזו בכיכר השוק ומשם הובלו ליער פלבנובקה ונורו כפי שקרה באקציה הקודמת. עשרות יהודים ניסו להימלט ולהגיע לגטו קופיצ'ינצה שעדיין היה קיים, אולם רובם נרצחו בדרך ,רובם על ידי אוכלוסייה מקומית. בחודשים שלאחר מכן המשיכו הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים במצוד אחר אחרוני היהודים שהסתתרו.[6]
לאור זאת יש לציין יחידי סגולה בין איכרי הסביבה שהסתירו והצילו יהודים באסמים ומקומות מסתור נוספים.[3][7] כן מציינים מספר פועלי רכבת פולנים שסייעו ליהודים בדרכים שונות.[6]
העיר טרמבובלה שוחררה על ידי הצבא האדום ב-23.3.1944. רק כ-50 עד 100 יהודים מתושבי העיר שרדו תחת הכיבוש הנאצי.[5] חלקם עלו לארץ ישראל וחלקם עברו למדינות נוספות.[2]
ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספר יזכור לקהילת טרמבובלה, בספריית העיר ניו יורק
- "טרמבובלה", באתר השטעטל הווירטואלי
- אלכסנדר קרוגלוב (רו') ומרטין דין, טרמבובלה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 843–845), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- טליבנובקה גבעת המוות: ספר תיעודי מאת שלמה רונן, תשנ"ד.
- סבינה הרבסט, בריחה מגטו טרמבובלה, 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ. הוצאת זכור, תשמ"ז-תשנ"א.
- אראלה אטינגר, 1941, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ. הוצאת זכור, תשמ"ז-תשנ"א.
טרמבובלה (אוקראינה), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Державний комітет статистики України. Чисельність наявного населення України на 1 січня 2011 року, Київ-2011 (doc)
- ^ 1 2 אנו- מוזיאון העם היהודי, קהילת יהודי טרמבובלה
- ^ 1 2 רבני טרמבובלה, ספר יזכור לקהילות טרמבובלה סטרוסוב ויאנוב והסביבה, בני ברק: הוצאת ארגון יוצאי טרמבובלה והסביבה, תשמ"א, עמ' 89-69
- ^ משלח ידם של יהודי טרמבובלה, ספר יזכור לקהילות טרמבובלה סטרוסוב יאנוב והסביבה, בני ברק: ארגון יוצאי טרמבובלה והסביבה, תשמ"א, עמ' 65-51
- ^ 1 2 אלכסנדר קרוגלוב (רו') ומרטין דין (אנ'), טרמבובלה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות, כרך ןן, ארה"ב: מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס., עמ' 845-843. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 טרמבובלה, באתר מרכז מורשת יהדות פולין
- ^ 1 2 3 ישראל גליפז-גולדפליס, טרמבובלה בפריחתה ובכליונה, "זכור" קובץ תיעודי למסירות נפש בגיא ההריגה י', תשמ"ט, עמ' 202-173
- ^ טרמבובלה (Trembowla), באתר אנציקלופדיה של הגטאות יד ושם
