טרור יהודי בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ערך זה סוקר מקרי טרור שבוצעו על ידי יהודים, אחרי הקמת מדינת ישראל. פעולות הטרור היהודי בוצעו לרוב על ידי בודדים או על ידי התארגנויות מקומיות.

הטרור שבוצע על ידי יהודים מתחלק ל:

  1. טרור שבוצע על ידי יהודים נגד ערביי ישראל ונגד פלסטינים.
  2. טרור שבוצע על ידי יהודים נגד אזרחים ישראלים, תושבי קבע ותיירים שאינם ערבים.
  3. טרור שבוצע על ידי יהודים נגד אזרחים ישראלים וחיילים במסגרת סיוע לפעילי טרור ערביים.

בראשית שנות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרור יהודי כנגד יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת הרימון בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת הרימון בכנסת

ב-29 באוקטובר 1957, השליך משה דואק, חולה נפש בן 26, רימון יד בכנסת. פיצוץ הרימון גרם לפציעתו הקשה של משה שפירא, שר הדתות (שבעקבות האירוע הוסיף לשמו את השם "חיים"), וכן פצע באורח קל את ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שרת החוץ, גולדה מאיר, ושר התחבורה, משה כרמל. דואק, שגנב את הרימון מצה"ל, לא הספיק לזרוק שני רימונים נוספים שהיו בידו. מניעיו של הזורק לא היו ברורים, אך ככל הנראה נבעו ממצוקה אישית, ולא היו פוליטיים.

יונה אברושמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח אמיל גרינצווייג

יונה אברושמי השליך ב-10 בפברואר 1983 רימון על הפגנה של אנשי "שלום עכשיו" סמוך למשרד ראש הממשלה. המפגינים תבעו את פיטורי שר הביטחון שרון, כפי שהמליצה ועדת כהן. מפיצוץ הרימון שהשליך אברושמי נהרג אמיל גרינצוויג ונפצעו עוד תשעה בני אדם, בהם יובל שטייניץ, שהיה אז פעיל שלום עכשיו, וגם אברהם בורג.

אברושמי נעצר בראשית 1984 בעקבות מידע מסוכן משטרתי. הוא הודה במעשה בחקירה אולם אחר כך שינה את גרסתו וסירב במשך תקופה ארוכה להודות שזרק את הרימון. בשנת 1985 הורשע ברצח ונידון למאסר עולם[4]. ערעורו נדחה בשנת 1987. בהמשך הודה שוב ברצח וביקש הקלה בעונשו. ב-1995 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-27 שנה. מאז שסיים לרצות שני שליש מעונשו, ב-2002, ניסה להשתחרר דרך ועדת השחרורים שליד השב"ס‏‏‏[5], אך למרות שזו אישרה לו שחרור, לאחר ערעור המדינה הוא נשאר בכלא. פניות נוספות שלו לשחרור מוקדם נדחו. השתחרר מהכלא ב-26 בינואר 2011.

ההתנקשות בישראל קסטנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישראל קסטנר

ב-4 במרץ 1957, התנקשו שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר, והוא מת מפצעיו ב-15 במרץ. רצח זה נחשב לרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל (אולם קדמו לו רציחות פוליטיות ביישוב היהודי).

שלושת המתנקשים, יוסף מנקס (הקושר), זאב אקשטיין (היורה) ודן שמר (הנהג), הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת רצח וחברות בארגון טרוריסטי. ב-7 בפברואר 1958 נידונו השלושה למאסר עולם. פסק הדין אושר על ידי בית המשפט העליון בדצמבר 1958‏[6]. השלושה זכו לחנינה כעבור שבע שנים.

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1967 דקר אברהם בן-משה, שהיה אסיר ציון בברית המועצות, את מנהיג רק"ח, מאיר וילנר, בעקבות נאומיו בעניין מלחמת ששת הימים. בית המשפט מצא אותו אשם בגרימת חבלה חמורה וגזרו עליו מאסר של שנה וחצי.‏‏‏[7] עונשו הוחמר בעקבות ערעור לבית המשפט העליון והועמד על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי‏[8].

טרור יהודי כנגד ערבים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הטענות המשמשת להצדקת טרור יהודי המופעל כנגד הפלסטינים היא שיש להשתמש בטרור נגד הטרור הפלסטיני וכך להרתיע את הפלסטינים מפגיעה בישראלים. מצע תנועת כך (שהוכרזה ארגון טרור) אף כלל בתוכו סעיף הדורש שהמדינה תפעיל טרור נגד הערבים[דרוש מקור]. בזמנים שונים, בעיקר בעת הדרדרות ביטחונית, התארגנו במדינת ישראל קבוצות יהודיות קטנות אשר בקשו להיאבק בערבים באופן עצמאי וחלקן הפעילו טרור נגד אוכלוסייה אזרחית. בנוסף, בוצעו פעולות טרור בידי יהודים יחידים. רוב מעשי הטרור כוונו נגד פלסטינים, אך היה גם מקרה (רצח אמיל גרינצוויג) שבו כוון טרור נגד יהודים ממחנה השמאל אשר נתפסו בעיני המפגע כמסייעים לערבים.

פעולות הטרור נעשו לרוב על ידי יחידים מטעמים של נקמה, או ממניעים פוליטיים מדיניים - מתוך כוונה להבעיר את השטח ולטרפד מהלכים מדיניים שהם מתנגדים להם. חלק מהמפגעים הבודדים פעלו ממניעים לא ברורים אשר אחר כך התבררו כמניעים אידאולוגיים.

בנוסף לאחריות של המשטרה לתפוס מבצעי פיגועים, יש לשב"כ מחלקה יהודית אשר פועלת למניעה, סיכול ופיענוח של מעשי טרור המבוצעים על ידי יהודים. ישנם קולות בימין הישראלי הטוענים שהשב"כ מפעיל משאבים רבים מדי ואמצעים חריפים מדי (חקירות על גבול החוקיות, סוכנים מדיחים) בסיכול פעולות טרור יהודי יחסית לשוליות התופעה. על פי גורמים אלו, די שמשטרת ישראל תטפל בטרור היהודי, כבשאר הפשעים.

הטרוריסטים היהודים שנתפסו הועמדו לדין ונידונו למאסר ממושך, אך לרוב זכו בהמשך להקלות בעונשם. לדוגמה, בשנות ה-90 של המאה ה-20 קוצרה תקופת מאסרם של מפגעים יהודיים, בעקבות לחצים פוליטיים שהופעלו על נשיא המדינה, בעיקר מתוך טענה שלא ייתכן שטרוריסטים ערבים ישוחררו (בעסקאות לשחרור אסירים) ואילו טרוריסטים יהודים ירצו את מלוא תקופת מאסרם.

ארגוני טרור יהודי נגד ערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחתרת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המחתרת היהודית

בראשית שנות השמונים התארגנה קבוצה של יהודים, שכונתה בעיתונות המחתרת היהודית[9].

ב-2 ביוני 1980 (כתגובה לרצח שלושה מתלמידי ישיבה בחברון שבוצע חודש לפני) ניסו להתנקש בחייהם של שלושה ראשי ערים פלסטינים חברי הוועדה להכוונה לאומית, מה שהוביל לפציעתם הקשה וכריתת רגליהם של שניים מהם. חבלן משמר הגבול שניסה לפרק מטען שלישי איבד בפיצוץ את מאור עיניו. ביולי 1983 התקיפו כמה מאנשי המחתרת את המכללה האסלאמית בחברון בירי ורימונים, רצחו באופן אקראי 3 סטודנטים ופצעו שלושים נוספים. באפריל 1984 תכננו חברי החוליה לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים ונתפסו על ידי השב"כ בסמוך להטמנת חומר הנפץ. נגד 29 אנשים הוגשו כתבי אישום בגין השתייכות לארגון, ו-15 מהם הורשעו‏[10]. אנשי הקבוצה קיבלו‏[11] חנינות מהנשיא חיים הרצוג, בזה אחר זה, בתנאי שלא יהפכו את שיחרורם לאירוע תקשורתי.

ט.נ.ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1983 וינואר 1984 אירעה שורת מקרים של הטמנת רימונים ממולכדים במוסדות דת לא יהודים באזור ירושלים‏[12]. ב-9 באפריל 1984 נעצרו חברי ארגון ט.נ.ט (טרור נגד טרור) החשודים במעשים. עמרם דרעי, דוד דרעי ואורי בן-עיון נידונו ב-21 בנובמבר 1984 לשש שנות מאסר בפועל‏[13]. הרביעי, אברהם דרעי שימש כעד מדינה במשפט.

כנופיית ליפתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כנופיית ליפתא

בינואר 1984 נחשפה התארגנות יהודית לפוצץ את מסגדי הר הבית. חברי הכנופיה, שהתגוררו בכפר הנטוש ליפתא, חדרו בליל ה-26 בינואר לרחבת הר הבית עם מטעני חבלה, אך התגלו לפני שהצליחו לבצע את הפעולה. שניים מחברי ההתארגנות נמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין, אחד נמלט מהארץ והרביעי, שמעון ברדה נשפט לשנים בכלא. ב-1988 נמלט ברדה מכלאו והצליח להשיג טיל לאו עמו ביקש להשלים את המשימה, אך הסגיר את עצמו למשטרה לפני כן.

סיירת הנקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הרצחו של הרב מאיר כהנא ב-1990, התארגנו ארבעה בני נוער חברי "כהנא חי" בקבוצה שקראה לעצמה "סיירת הנקמה" ושמטרתה הייתה לנקום את הירצחו של הרב. חברי הקבוצה היו טל שחר, זאב וולף, נחמיה משבאום וגרשון הרשקוביץ‏[14]. ביום השנה השני להירצחו של הרב כהנא, בנובמבר 1992, הם זרקו רימון בשוק הקצבים שברובע המוסלמי בעיר העתיקה, ירושלים. כתוצאה מהתפוצצות הרימון, נהרג אדם ערבי אחד ורבים נפצעו. שמונה חדשים מאוחר יותר עצרו אנשי השב"כ את חברי ההתארגנות אשר הורשעו ברצח. הם נידונו לחמש עד חמש עשרה שנות מאסר‏‏‏[15]. שניים מהם קיבלו חנינה מהנשיא עזר ויצמן כ"משקל נגד" לשחרור השייח' אחמד יאסין, ששוחרר עקב דרישת חוסיין מלך ירדן בעקבות נסיון ההתנקשות בחאלד משעל. מי שהורשע כמבצע העיקרי נידון לחמש עשרה שנות מאסר שקוצרו ל-10. הוא שוחרר ב-2002.

מחתרת בת-עין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 2002 נעצרו מספר מתנחלים שהתארגנו בארגון שכונה מחתרת בת עין והתכוונו להפעיל טרור נגד פלסטינים. חברי המחתרת הורשעו בנסיונות לביצוע פעולות טרור ובאחזקת אמצעי לחימה שנגנבו מצה"ל, אך זוכו מאשמה חמורה יותר של רצח שמונה פלסטינים.

טרוריסטים יהודים שפעלו כיחידים נגד ערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל לדרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל לדרמן נולד בישראל בשנת 1936. תושב ירושלים. ב-5 באפריל 1978 היה בשירות מילואים של הג"א במזרח ירושלים. יום קודם לכן נרצח במקום חברו ליחידה, אברהם דויטש, על ידי פלסטינים‏[16]. לדרמן הגיע לצומת מוזיאון רוקפלר ושם רצח פלסטיני בן 20, סמיר טחאן. הוא נתפס וטען שפעל מתוך הגנה עצמית אך עדותו הייתה מרובת סתירות. הועמד לדין בבית דין צבאי ושם נידון ל-20 שנות מאסר. לאחר ערעור הופחת עונשו ל-10 שנים. לאחר מכן הפחית הרמטכ"ל רפאל איתן את עונשו לשלוש שנים. בפועל ישב בכלא הצבאי כשנתיים. בנו של טחאן (שנולד לאחר הרצח) תבע את לדרמן בבית משפט אזרחי.

לדרמן הוחזר לאחר מאסרו לשירות מילואים ובשנת 1985 הניף את דגל ישראל על הר הבית בזמן מילואים במקום. על כך נעצר לכמה ימים. בשנת 1988 חטף תינוק פלסטיני בבית לחם ולאחר מכן תקף חייל. על כך נידון למאסר על תנאי. באוקטובר 1996 בעת שח"כ יעל דיין ביקרה בחברון שפך עליה לדרמן כוס תה חם‏[17]. על כך נידון לשלוש שנות מאסר והוגשה נגדו תביעת פיצויים אזרחית. לדרמן טען שהתה לא היה חם, ונאלץ לשופכו בעקבות התקיפה שהופנתה כלפיו. בפברואר 2013 הורשע לדרמן בשפיכת כוס תה רותח על פעילי שמאל זרים בעת סיור בחברון בחודש יוני 2008, ונגזרו עליו עבודות שירות בלבד בשל מצבו הרפואי. גם כאן טען לדרמן שהכוס הייתה קרה ושעשה זאת לאחר שתקפו אותו‏[18].

אלן (הארי) גודמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1944 במרילנד, ארצות הברית. ב-11 באפריל 1982, בעת שהיה בשירות צבאי, עלה לאזור רחבת הר הבית בירושלים חמוש ברובה, הרג שומר של הואקף ופצע שוטרים. הנימוק שנתן למעשה היה נקמה על הפיגוע באוטובוס בכביש החוף ארבע שנים קודם לכן. באפריל 1983 הוא נידון למאסר עולם ועוד 40 שנה. ב-1988 נקצב עונשו ל-32 שנה וב-1996 הפחית הנשיא עזר ויצמן בעונשו ל-24 שנים. באוקטובר 1997, לאחר שריצה 15.5 שנים, הוא שוחרר וגורש לארצות הברית.

יהודה ריכטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה ריכטר, איש כ"ך, יליד שנת 1962, ב-4 במרץ 1984 ירה על אוטובוס שהסיע פועלים פלסטינים ליד מזרעת א שרקייה. מהירי נפצעו כמה נוסעים. הוא נידון לחמש שנות מאסר. שותפיו לירי, מאיר ליבוביץ' וחזן לוי, נידונו לתקופות מאסר קצרות יותר; קרייג לייטנר, שהיה אמור להיות עד מדינה במשפט, נמלט לחו"ל. משתתף נוסף בירי, מייק גוזובסקי זוכה. ריכטר והאחרים גם הציתו את מערכת העתון אל פג'ר. בבחירות לכנסת ה-11, שהתקיימו ביולי 1984, היה ריכטר מועמד מס' 2 ברשימת כ"ך. כיום הוא מתגורר ומלמד באלון מורה ובישיבת הרעיון היהודי בירושלים שמפיצה את רעיונותיו של כהנא.

ניר עפרוני ואלי וענונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניר עפרוני ואלי וענונו היו תושבי קיבוץ דליה (וענונו היה באותה עת אסיר משוחרר שמשפחת עפרוני אימצה; עפרוני היה חייל), שרצחו ב-14 בדצמבר 1984 עובד תחנת דלק (תושב כפר מנדא) בזכרון יעקב, כנקמה על רצח החיילת הדס קדמי כמה ימים קודם לכן. לאחר הרצח שדדו את התחנה כדי שהמעשה יחשב לשוד. הרצח פוענח רק ב-1990, כאשר וענונו, שנעצר על עבירה אחרת, הודה במעשה. בעקבות הגילוי סולק עפרוני מהקיבוץ. שניהם נידונו למאסר עולם ב1991.

ב-1996 קצב הנשיא ויצמן את עונשו של עפרוני ל-20 שנה וכעבור שנה ל-15. הוא שוחרר ב-1999 לאחר ניכוי שליש.

וענונו, שדקר אסיר פלסטיני בכלא, נדקר על ידי אסיר פלסטיני אחר ב-1993 ונפצע קשה‏[19]. ב-1997 נקצב עונשו ל-20 שנה, שעליהן נוספו לו עוד שנתיים על הדקירה שביצע. ב-2009 הוא שוחרר ממאסרו בשיחרור מוקדם, אך בעקבות ביצוע שוד הוא הוחזר לכלא לריצוי 10 שנות מאסר, בנוסף ליתרת מאסרו הקודם[דרוש מקור].

דוד בן-שימול[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד בן-שימול נולד בישראל בשנת 1965. תושב שכונת הקטמונים בירושלים. בזמן שהיה חייל, ב-28 באוקטובר 1984, ירה רקטת לאו שגנב מצה"ל על אוטובוס פלסטיני במזרח ירושלים. מהירי נהרג ג'מאל אל מטור ונפצעו עשרה פלסטינים נוספים. בן-שימול ביקש לנקום את רצח הסטודנטים ליד מנזר כרמיזן שאירע באותו חודש. נידון למאסר עולם בשנת 1985. בן-שימול עירער על ההרשעה ונדחה. בעירעורו טען כי רצה רק ליצור הד פרסומי ולא לפגוע בחיי אדם. הוא טען שאילו רצה לפגוע בחיי אדם, הוא היה יורה באותו אוטובוס בעזרת רובה הסער שהיה עמו. עונשו של בן-שימול נקצב ל-17 שנה ולאחר ניכוי שליש שוחרר בספטמבר 1995, לאחר שריצה 11 שנה. בראיונות הביע חרטה. לאחר השחרור קרא לאנשים שלא לבצע מעשים כפי שעשה.

דני אייזנמן, גיל פוקס, מיכל הלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דני אייזנמן, יליד 1960, תושב מעלה אדומים שעבד במשטרה וגם כמוזג בפאב ירושלמי. ב-1985 הכיר אייזנמן בפאב בו עבד את החייל הירושלמי גיל פוקס ואת הסטודנטית הירושלמית מיכל הלל. אייזנמן שיקר לחבריו וסיפר להם שהוא איש שב"כ. דני אייזנמן שאף לנקום על פיגועים שבוצעו בשל תחושה של חוסר תגובה מצד כוחות הביטחון ולאחר רצח נהג המונית היהודי דוד כספי בשועפאט, והחליט להגיב ברצח נהג מונית פלסטיני. הוא שכנע את גיל ומיכל כי הוטל עליו מטעם השב"כ לבצע הריגת אדם חשוד בטרור וגרר אותם אחריו לביצוע הרצח.

בלילה של ה-22 באפריל 1985 עצרו אייזנמן והלל במזרח ירושלים מונית בה נהג חמיס טוטנג'י. פוקס נסע אחריהם ברכבו של אייזנמן. בדרך למעלה אדומים ביקשה הלל מהנהג לעצור כדי להקיא. פוקס עצר אחריהם, ניגש אל המונית וביקש מטוטנג'י את תעודותיו. אייזנמן נטל את נשקו של פוקס ורצח את טוטנג'י. כעבור כחודש נתפסו השלושה, כנראה לאחר שהפסיכולוג של הלל דיווח למשטרה. הם הורשעו ונידונו למאסר עולם.

בגלל מצבה הרפואי הקשה שוחררה הלל לאחר 5 שנים. פוקס שוחרר לאחר 9 שנים ואייזנמן לאחר 11 שנה, בעקבות חנינה שקיבל מהנשיא עזר ויצמן. הלל הייתה מקורבת לחוגי הימין הקיצוני, חזרה בתשובה, נישאה ונרצחה על ידי בעלה. פוקס עזב את הארץ. אייזנמן התגרש במהלך מאסרו ולאחר השחרור עבר למרכז הארץ ונישא בשנית. הסרט "משאללה" אשר יצא ב-2004 עוסק ברצח, ומרואיינים בו קרוביו של טוטנג'י לצד דני אייזנמן.

רפאל סלומון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלומון, תלמיד ישיבת קבר יוסף בשכם, הגיע ב-21 במאי 1989 לצומת גהה ושם ירה ופצע שני פלסטינים. הרקע למעשה היה רצח תושב אריאל באותו שבוע. סלומון נידון ל-6 שנות מאסר, מהן ריצה 4. הוא היה מעורב בפעולות אלימות נוספות.

עמי פופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עמי פופר

ב-20 במאי 1990, רצח עמי פופר, בן 21 אז, שבעה פלסטינים מעזה ופצע 11 בשעה שהמתינו לעבודה בצומת גן הוורדים בראשון לציון.

הרצח עורר סערה אדירה בישראל ובשטחים, שם פרצו מהומות שבהן נהרגו מפגינים מאש צה"ל. פופר נעצר בו ביום וטען תחילה שהמניע הוא חברתו שעזבה אותו. אחר כך טען שבגיל 13 נאנס על ידי ערבי וביקש לנקום. בית המשפט הרשיע אותו ברצח ודן אותו לשבעה מאסרי עולם מצטברים ועוד 20 שנה חופפות. בפברואר 1999 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-40 שנה.

אריה שלוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה שלוש איבד את אחיו, צ'ארלי, בפיגוע בשכונת בקעה בירושלים באוקטובר 1990[20]. ב-27 בדצמבר 1990 ירה אריה שלוש על מכונית פלסטינית סמוך לגוש עציון. מהירי נפצעו שלושה מהנוסעים. הוא נידון ל-7 שנות מאסר אך שוחרר לאחר שנתיים וחצי‏[21].

נחשון וולס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באוגוסט 1990 ירה נחשון וולס, גר שעלה מארצות הברית, על מכונית נוסעת ליד קריית ארבע. לדבריו עשה זאת כנקמה על רצח ליאור טובול ורונן קרמני. מן הירי נהרגה עזיזה סאלם ג'עבר, תושבת חברון בת 25. וולס נעצר ב-1991, הורשע בביצוע הרצח בבית המשפט המחוזי בירושלים ונידון ב-1992 למאסר עולם. ב-1996 נקצב עונשו לראשונה וכעבור שנה נקצב עונשו שוב, ל-13 שנה. הוא שוחרר בניכוי שליש ב-1999.

קטין תושב שילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בדצמבר 1993 יצא בן 16 תושב שילה כשהוא חמוש בתת-מקלע עוזי, אל שדות הכפר הסמוך תורמוס עיא ושם ירה למוות בחמיס מחמוד אבו עוואד, פלסטיני שעיבד את אדמתו‏[22]. הקטין הורשע ברצח בכוונה תחילה ונגזרו עליו 16 שנות מאסר. הוא השתחרר ב-11 ביולי 2006 בתום 13 שנות מאסר לאחר שקיבל חנינה‏[23].

ברוך גולדשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברוך גולדשטיין

בפורים תשנ"ד (25 בפברואר 1994), בשעה 5 לפנות בוקר, הגיע ברוך גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן. ב"אולם אברהם" שבמערה התפללו 13 יהודים, ובהם גולדשטיין, וב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ-800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן. באמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח גולדשטיין 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. לאחר שאזלה התחמושת שהייתה ברשותו, השתלטו עליו המתפללים המוסלמים ורצחוהו. זהו המקרה הקשה ביותר של טרור יהודי בישראל.

דניאל מורלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 במרץ 1994 ירה מורלי למוות בנהג משאית פלסטיני בצומת בית ג'וברין. מאוחר יותר באותו יום הסגיר עצמו למשטרה. מורלי ביצע את המעשה ככל הנראה כנקמה על מות אחיו, שוטר מג"ב, שנרצח על ידי ערבי בפיגוע דריסה שנה קודם לכן. מורלי נידון למאסר עולם, שנקצב ב1999 ל-20 שנה. לאחר שנוכה שליש מעונשו, שוחרר מהכלא במאי 2007.

נעם פרידמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1997, במטרה לסכל את העברת השליטה בחברון לידי הפלסטינים, פתח נעם פרידמן באש לעבר תושבים ערבים באזור כיכר גרוס בחברון. פרידמן היה חייל מנהלה מאזור אחר אשר הגיע לחברון לצורך הפיגוע. הוא הספיק לפצוע שבעה בני אדם לפני שחיילים שהיו באזור השתלטו עליו‏[24]. הוא נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין ואושפז למשך מספר שנים בבית חולים פסיכיאטרי לטיפול ושיקום‏[25]. עוד קודם לאירוע היה ידוע פרידמן כמעורער בנפשו וכמי שטוען שהוא המשיח. על רקע התנהגויות מעין אלו הוא סולק מישיבת מרכז הרב בה למד במשך תקופה קצרה‏[26].

גור האמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסיד ברסלב, נולד בקיבוץ סעד ב-1970. ב-26 באוקטובר 1998 רצח באמצעות אבנים פלסטיני זקן, תושב הכפר בית פוריק. נידון למאסר עולם.‏‏‏[27]

דני טיקמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 באוקטובר 2000, בעקבות הלינץ' ברמאללה, ירה דני טיקמן, אז חייל בשירות סדיר ששירת כנשק בבסיס בחיפה, מרכב אשר היה נהוג בידי חברו בחנויות של תושבים ערבים בחיפה. הוא פצע ארבעה עוברי אורח וגרם נזק לרכוש. מיד לאחר הירי, הסגיר עצמו לרשויות החוק.

בית המשפט המחוזי גזר על טיקמן 14 שנות מאסר‏[28].

ביוני 2010 שוחרר טיקמן ממאסר לאחר שנוכה שליש ממאסרו‏[29].

תגובות לרצח שלהבת פס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 במרץ 2001, נרצחה בחברון התינוקת שלהבת פס על ידי צלף פלסטיני. בעקבות הרצח יצאו תושבי היישוב היהודי בחברון למסע נקמה בתושביה הפלסטינים של העיר, בזזו חנויות ושרפו מבנים של הווקף. בחודשיים שלאחר הרצח בוצעו שלושה פיגועי ירי כלפי פלסטינים, וכתוצאה מהם נפצעו שבעה פלסטינים ואחד נהרג. ארגון לא מוכר בשם "שלהבת גלעד" לקח אחריות לפיגועים וטען כי מדובר בפיגועי נקמה על רצח שלהבת. ב 17 ביולי 2003, נעצרו אביה של התינוקת, יצחק פס וגיסו, מתתיהו שבו, כאשר ברשותם לבנות חבלה. השניים נשפטו לשנתיים מאסר.

אלירן גולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלירן גולן (3 באפריל 1982 - 8 בספטמבר 2005), ערך מספר נסיונות פיגוע בערבים בחיפה. הוא הטמין מטעני נפץ, אותם הכין בביתו, במספר מטרות ערביות בחיפה. רק חלק מהמטענים גרם לנזק. הנזק החמור ביותר נגרם ממטען שהטמין במסגד בשכונת חליסה, ממנו נפצעה אחת המתפללות. ב-24 באוקטובר 2003 התפוצץ מטען שהטמין במכוניתו של חבר הכנסת עיסאם מחול (מתנועת חד"ש). המטען הופעל כשאשתו של מחול התניעה את המכונית, אולם היא הספיקה להימלט ממנה בלא פגע לפני שהמכונית עלתה באש.

גולן נעצר ב-2 במרץ 2004 בעקבות כרוז שפרסם בו הוזהרו התושבים הערביים בחיפה מפני פיצוץ בתיהם. בעקבות החקירה נעצר גם חברו אלכסנדר רבינוביץ', חייל בחיל ההנדסה שסיפק לו את חומרי הנפץ.

גולן שהה יותר משנה בהסתכלות פסיכיאטרית, בסופה נקבע שהוא כשיר לעמוד לדין, והוגש נגדו כתב אישום שכלל חמישה סעיפים של ניסיון לרצח. ב-1 בספטמבר 2005 תלה את עצמו בבית המעצר קישון, וב-8 בספטמבר נפטר.‏‏‏[30]

רבינוביץ' הורשע בסיוע לניסיון רצח, סיוע לייצור נשק וקשירת קשר לביצוע פשע ונידון ב-6 בספטמבר 2005 ל-7 שנות מאסר, מתוכן 4 שנות מאסר בפועל. רבינוביץ' והמדינה ערערו על פסק הדין בבית המשפט העליון וזה האריך את תקופת המאסר בפועל ל-5 שנים.‏‏‏[31]

עדן נתן-זדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיכר בה ביצע נתן-זדה את הפיגוע, המשמשת כיום כאנדרטה לנרצחים

עדן נתן-זדה (9 ביולי 1986 - 4 באוגוסט 2005), עריק מצה"ל, תושב ראשון לציון שעבר להתגורר בכפר תפוח, פתח באש בנשקו הצהלי ב-4 באוגוסט 2005 בתוך אוטובוס בקו 165 בשפרעם, רצח ארבעה מנוסעי האוטובוס ופצע תשעה. נוסעי האוטובוס השתלטו על נתן-זדה ונטלו את נשקו. למקום הגיעו שוטרים וזאדה הועבר לידיהם ונאזק. המון רב נאסף סביב האוטובוס. רבים נכנסו דרך החלונות והדלתות וביצעו בזאדה לינץ' כשהם תוקפים במשך כשעה וחצי גם את השוטרים ואזרחים שניסו לסייע להם. חלק מהשוטרים נפצעו.‏‏‏[32]

מעשהו של נתן-זדה זכה לגינוי מכל קצות הקשת הפוליטית ושר הביטחון שאול מופז החליט לשלול ממנו קבורה צבאית.

כ-10 חודשים לאחר הלינץ' נעצרו 7 חשודים בביצועו. ב-2013 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה שישה מהם בעבירות של הריגה או גרימת חבלה בכוונה מחמירה‏[33] וגזר עליהם עונשי מאסר של עד שנתיים‏[34]

אשר ויזגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשר ויזגן (29 ביולי 1965 - 22 בדצמבר 2006), נהג הסעות תושב שבות רחל שבהרי בנימין, הגיע ב-17 באוגוסט 2005 לאזור התעשייה שילה הסמוך לביתו, במסגרת עבודתו כמסיע פועלים. הוא ביקש מהמאבטח של האזור כוס מים, ולאחר מכן חטף את נשקו באיומי סכין, ופתח באש לעבר הפלסטינים שאותם הסיע במכוניתו, ולאחר מכן המשיך לאזור התעשייה וגם שם ירה לעבר פלסטינים. בפעולות אלה רצח ארבעה אנשים ופצע אחד. קצין הביטחון של שילה עצר אותו לאחר מכן. בתגובה לתקשורת אמר שהפיגוע נעשה כדי לעצור את ההתנתקות.

בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את ויזגן ברצח ארבעת הפלסטינים ופציעת פלסטיני נוסף ודן אותו לארבעה מאסרי עולם מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחייב אותו בתשלום פיצויים למשפחות ההרוגים והפצוע.‏‏‏[35] ב-22 בדצמבר 2006 התאבד בתאו.‏‏‏[36]

יעקב טייטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב (ג'ק) טייטל, תושב שבות רחל שבשומרון, שהופעל במשך חודשים אחדים כמודיע של המחלקה היהודית בשב"כ[37], נעצר באוקטובר 2009 בחשד לרצח שני פלסטינים ב-1997, פגיעה בפרופסור זאב שטרנהל והנחת מטען חבלה שגרם לפציעתו הקשה של בן למשפחה המשתייכת ליהודים המשיחיים[38]. טייטל טען שמעשיו, שבוצעו במשך 12 שנה, נועדו למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים. בתחילה הודה גם ברצח בברנוער בתל אביב חודשיים קודם לכן, אך המשטרה מצאה שגרסתו לא מתאימה לממצאים בשטח‏[39]. במאי 2010 קבע הפסיכיאטר המחוזי שהוא נמצא במצב בלתי שפוי ולא כשיר לעמוד לדין‏[40] אך בית המשפט המחוזי קבע שהוא כשיר להעמדה לדין לאחר שהוצגה בפניו חוות דעת סותרת‏[41]. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע אותו בשני מעשי הרצח, בחבלה בכוונה מחמירה בפרופ' שטרנהל, בביצוע עבירות נשק ובהסתה לאלימות וטרור בשורת אירועים בין השנים 1997-2008‏[42] ודינו נגזר לשני מאסרי עולם ושלושים שנות מאסר‏[43].

"תג מחיר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תג מחיר" הוא הכינוי שניתן לפעולות אלימות שהחלו בשנת 2008, שברובן הן השחתת רכוש ערבים, צה"ל ומשטרת ישראל (בעיקר בכלי רכב) והצתת מסגדים, כתגובה לאירועי טרור פלסטיני או הריסת מבנים בלתי מורשים במאחזים על ידי משטרת ישראל וצה"ל. בשנת 2011 יו"ר הכנסת דאז, רובי ריבלין הגדיר את הפעולות הללו כטרור‏[44] וכמו כן, שרת המשפטים, ציפי לבני והשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ מגדירים את הפעולות הללו כטרור. עם זאת, הקבינט המדיני-ביטחוני הסמיך את שר הביטחון להכריז מבחינה משפטית על מבצעי אירועים אלה "התאחדות בלתי מותרת", ולא טרור‏[45].

רצח מוחמד אבו ח'דיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח מוחמד אבו ח'דיר

ב-6 ביולי 2014 עצרה משטרת ישראל 3 יהודים שבהמשך הוגש נגדם כתב אישום בגין חטיפת ורצח נער בן 16 משועפט, מוחמד אבו ח'דיר, כנקמה על חטיפה ורצח שלשה נערים יהודים בידי פעילי חמאס. גופת הנער נמצאה ב-1 ביולי כשהיא חרוכה בחלקת יער ליד שכונת הר נוף בירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ע"פ 139/52 היועץ המשפטי נגד עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר, ניתן ב-27.3.1953‏
  2. ^ אורי אבנרי, עמוס קינן הסתלק, כמו התרבות שהייתה וגוועה, באתר nrg‏, 5 באוגוסט 2009
  3. ^ יוסי מלמןההונאה ששמה קץ לחברות שלי עם עמוס קינן, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2009
  4. ^ פסקי הדין בהם הורשע אברושמי, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה
  5. ^ שרה ליבוביץ דר, בתפקיד הקורבן, באתר הארץ, 26 ביוני 2002
  6. ^ ע"פ 11/58 יוסף מנקס ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-17 בדצמבר 1958.
  7. ^ מאסר 18 חודש לדוקר ח"כ וילנר, דבר, 12 במרץ 1968‏
  8. ^ ע"פ 255/68
  9. ^ חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
  10. ^ גזר הדין ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, על ידי הרכב השופטים בראשות השופט פרופסור יעקב בזק. פסק הדין, במאגר "נבו"
  11. ^ הר המריבה נדב שרגאי, בהוצאת "כתר הוצאה לאור" ירושלים 1995, עמוד 132
  12. ^ אילן בכר (עיתונאי)כתבה, מעריב, 10 באפריל 1984
  13. ^ The Terrorist List A-K, מאת אדוארד מיקולוס
  14. ^ עידן יוסף, קורות פעילות טרור הימין הקיצוני בישראל, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 4 באוגוסט 2005
  15. ^ ‏ע"פ 2796/95, 2813, 2814 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388‏
  16. ^ בני טוקר, ‏"שופך התה המיתולוגי" לחמישה חודשי שרות, באתר ערוץ 7, ג' באדר תשע"ג
  17. ^ פסק דין לעתירה מא' באייר תשנ"ז (8 במאי 1997), באתר RoBoLo
  18. ^ ראיון של לדרמן, באתר ערוץ 7, 13.2.13; תוקף יעל דיין שוב הורשע ששפך תה - ולא ייכלא, כתבה באתר ynet, 10.2.13
  19. ^ ניר וייס, המדינה תפצה אסיר "טעון הגנה" שהשב"ס נכשל בהגנתו, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 8 באוגוסט 2005
  20. ^ נדב שרגאיהמניעים העיקריים: נקמה, הרתעה, קנאות דתית, באתר הארץ, 22 ביולי 2001
  21. ^ עמירה הסהעונש תלוי בלאום של הרוצח, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2005
  22. ^ פסק דין בו מוזכר ע"פ 803/96 באתר RoBoLo
  23. ^ דחיית ערר ניתן ב-21.9.2009
  24. ^ איתן רבין וסמי סוקול, מבצע הפיגוע: רציתי למנוע את ההסכם, עיתון הארץ, 2 בינואר 1997
  25. ^ איתן רבין, בי"ד צבאי הורה לשחרר את נעם פרידמן ממעצר ולאשפזו, עיתון הארץ, 27 בפברואר 1997
  26. ^ איתן רבין, פרידמן סולק מישיבת מרכז הרב בתוך זמן קצר, עיתון הארץ, 2 בינואר 1997
  27. ^ אביב לביאאימת הגבעות, באתר הארץ, 8 באפריל 2003
  28. ^ אמיר גילת, 14 שנות מאסר לחייל שירה לעבר ערבים בחיפה, באתר nrg‏, 7 בפברואר 2002
  29. ^ אלעד בחובר, החייל שנקם על הלינץ' ברמאללה בשנת 2000 שוחרר מהכלא, באתר רדיו חיפה, 14 ביוני 2010
  30. ^ אלי לוי וטל ימין-וולבוביץ', אלירן גולן מת מפצעיו, באתר nrg‏, 8 בספטמבר 2005
  31. ^ פסק הדין מיום 15 בפברואר 2007
  32. ^ סרטונים הירי בשפרעם של נתן זדה, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט‏
  33. ^ אחיה ראב"ד וחסן שעלאן, מבצעי הלינץ' בנתן זאדה הורשעו בניסיון הריגה בלבד, באתר ynet‏, 29 ביולי 2013,; פסק הדין של בית המשפט בפרשה זו, אתר ynet קובץ PDF
  34. ^ אחיה ראב"ד וחסן שעלאן, תוקפי נתן זאדה לכלא, יידוי אבנים בלב חיפה, באתר ynet‏, 28 בנובמבר 2013.; גזר הדין לתוקפי זדה, אתר דוברות בתי המשפט
  35. ^ אפרת פורשר, ויזגן הורשע ברצח 4 פלסטינים, באתר nrg‏, 11 בספטמבר 2006
  36. ^ רענן בן צור, המחבל היהודי משילה תלה את עצמו עם התפילין, באתר ynet‏, 23 בדצמבר 2006
  37. ^ עוזי ברוך, ‏השב"כ הציע בעבר לטייטל לעבוד עבורו, באתר ערוץ 7, 11 בספטמבר 2009
  38. ^ ניר חסוןפרשת יעקב טייטל - נפתח משפטו של יעקב טייטל, באתר הארץ, 9.12.09
  39. ^ יובל אזולאי ועמוס הראל, טייטל הודה בביצוע הרצח בבר-נוער בת"א, אבל המשטרה לא מאמינה לו, באתר הארץ, 2.11.09
  40. ^ חיים לוינסון, פרשת יעקב טייטל - הפסיכיאטר המחוזי: טייטל אינו כשיר לעמוד לדין כעת, באתר הארץ, 4.5.10
  41. ^ ‫יוסי זילברמן, ‏ביהמ"ש קבע: יעקב טייטל כשיר לעמוד לדין, באתר ‏mako‏‏, ‏7 בדצמבר 2011‏‬
  42. ^ עפרה אידלמן, ג'ק טייטל הורשע ברצח שני פלסטינים, באתר הארץ, 16 בינואר 2013
  43. ^ חיים לוינסון, 2 מאסרי עולם ו-30 שנות מאסר ל"מחבל היהודי" יעקב טייטל, באתר הארץ, 9 באפריל 2013
  44. ^ ריבלין בדיון המיוחד לזכר רבין: "תג מחיר זה טרור יהודי", "חדשות 2, 9 בנובמבר 2011
  45. ^ יהושע בריינר, הממשלה: תג מחיר – התאחדות בלתי מותרת ולא טרור, באתר וואלה!, 16 ביוני 2013