טריטוריאליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טריטוריאליזם היה שמה של גישה מקבילה לציונות ששאפה להשיג טריטוריה ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, ובה יתקיימו חיים אוטונומיים לאומיים. לטריטוריה זו, שתהיה המתאימה ביותר לצורכי היהודים, יהגרו יהודים ממקומות שונים בעולם ויקימו לעצמם בית לאומי. הטריטוריאליזם מנוגד לאוטונומיזם - הגישה הרואה ביהדות ישות רוחנית וביהודים עם בלי ארץ, ושואפת לאוטונומיה משפטית ועצמאות רוחנית של היהודים במקום מושבם.

הקמת מדינה כחלק מארצות-הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיון מעשי ראשון (שכשל) להקים מדינה יהודית שלא בארץ ישראל נעשה בראשית המאה ה-19 על ידי היהודי האמריקני מרדכי מנואל נח. הוא רכש את האי גרנד איילנד הנמצא ליד מפלי הניאגרה קרוב לגבול עם קנדה וקרא בשנת 1825 ליהודים להתיישב בו כדי להקים מדינה בשם "אררט" שתשתלב בתוך ארצות-הברית.

תוכנית אוגנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהרצל האמין שמקומו של העם היהודי בארץ ישראל, הוא הציע את הפתרון הטריטוריאליסטי המפורסם ביותר, תוכנית אוגנדה, בראשית המאה ה-20 (שאכן הוגדר כ"מקלט לילה" - פתרון זמני דחוף למצוקות היהודים). תוכנית אוגנדה ריכזה סיעה טריטוריאליסטית גדולה בהסתדרות הציונית. הבריטים שקלו את האפשרות להעניק ליהודים חלקת קרקע באזור אוגנדה. ההצעה עלתה לדיון בקונגרס הציוני ועוררה ויכוח גדול. בסופו של דבר, היא ירדה מעל לפרק.

ישראל זנגוויל והתנועה הטריטוריאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר דחיית הרעיונות הטריטוריאליסטיים על ידי ההסתדרות הציונית, פרשו ממנה חלק מן הטריטוריאליסטים, בהנהגתו של ישראל זנגוויל, והקימו הסתדרות עולמית משלהם שנקראה בראשי תיבות יט"א, ובדקו מקומות שונים ומגוונים בעולם ליישוב יהודים, בהם ארצות הברית, אלסקה, קנדה, אנגולה, ארגנטינה, בוליביה, ברזיל, פרגוואי, קולומביה, רודזיה ואוסטרליה (תוכנית קימברלי בשנים 1939-1933). לאחר הצהרת בלפור, ובפרט לאחר השואה שהביאה להתחזקות התנועה הציונית ולתקומת מדינת ישראל, הפך הטריטוריאליזם ללא-מעשי גם בעיני רוב מצדדיו.

ביקורת הטריטוריאליסטים על הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו על הטריטוריאליסטים כתב אליהו בנימיני:

הטריטוריאליסטים מאשימים את רוב מנהיגי התנועה הציונית על שלא בחלו, לדעתם, בכל אמצעי כדי להוסיף מכשול ולהפריע לכל משא-ומתן שהחל בו ארגון הגירה יהודי כלשהו בין שתי מלחמות-עולם, בתקופת מלחמת העולם השניה ואף לאחריה. [הם חזרו והעלו האשמות קשות] ״כלפי ההסתדרות הציונית ומנהיגיה, על תעמולתם, הפרעותיהם והתערבויותיהם נגד העשייה הטריטוריאליסטית ועל חוסר המעש ואי-רגישות שאיפיינו, לדעתם, את המפלגות הציוניות בעומדן מול האסון הממשמש ובא על יהדות אירופה.

עם זאת, הוא הטעים כי

הטריטוריאליסטים, לא שללו, רובם, את הציונות ואת מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל. הם פשוט לא ראו את ארץ-ישראל כמקום האחד והיחיד, שאפשר לפתור בו עד תום את בעיית היהודים הדחופה והיסודית [...] הציונים והטריטוריאליסטים היו שותפים בדיאגנוזה של בעית היהודים ובשלילת הפזורה (אי-הגלות). הם גם היו תמימי-דעים לגבי התחום הגיאוגרפי של הבעיה: יהודי מזרח-אירופה.‏[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אליהו בנימיני, ׳מדינות ליהודים: אוגנדה, בירובידז'אן ועוד שלושים-וארבע תוכניות׳, 1991 בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד)
Flag of Israel.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא ציונות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.