טרמינל (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טרמינל
Movie poster the terminal.jpg
כרזת הסרט
שם במקור: The Terminal
מבוסס על: סיפורו של מהארן קארימי נאסרי
בימוי: סטיבן ספילברג
הפקה: סטיבן ספילברג
וולטר פארקס
אנדרו ניקול
לאורי מקדונלד
תסריט: סאשה ג'רוואסי
ג'ף נתנזון
עריכה: מייקל קאן
שחקנים ראשיים: טום הנקס
קתרין זיטה ג'ונס
מוזיקה: ג'ון ויליאמס
צילום: ג'ונס קמינסקי
חברת הפצה: דרימוורקס
מדינה: Flag of the United States.svg ארצות הברית
אולפן: Amblin Entertainment
הקרנת בכורה: Flag of the United States.svg 7 ביוני 2004
משך הקרנה: 128 דקות
שפת הסרט: אנגלית
צרפתית
רוסית
בולגרית
תקציב: $60,000,000
הכנסות: $219,417,255

טרמינל (במקור: The Terminal) הוא סרט קולנוע אמריקאי מז'אנר דרמה-קומית משנת 2004 בבימויו של סטיבן ספילברג בכיכובם של טום הנקס וקתרין זיטה ג'ונס. הסרט מספר על אדם שנלכד בשדה התעופה ע"ש ג'ון קנדי בניו יורק כאשר כניסתו לארצות הברית נדחית ובד בבד הוא אינו יכול לחזור לארצו הפיקטיבית קרקוזיה בשל מהפכה צבאית שהתרחשה בזמן הטיסה.

הסרט נוצר בהשארת סיפורו נוגע ללב של מהראן קארימי נאסרי, פליט איראני, ש"גר" בנמל התעופה שארל דה גול בפריז בין השנים 1988 ל-2006 כשלא קיבל אשרת כניסה לצרפת בעקבות מחלה שנתגלתה אצלו.

זהו שיתוף הפעולה השלישי בין ספילברג להנקס אחרי הצלחת הסרט הראשון בין השניים "להציל את טוראי ראיין" מ-1998 והסדרה "אחים לנשק" שהפיקו השניים ב-2001.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקטור נבורסקי (טום הנקס) מגיע לשדה התעופה קנדי בניו יורק במטרה להשלים את אוסף חתימות נגני הג'אז של אביו שהלך לעולמו ולא הצליח להגיע לכל 57 הנגנים הנערצים עליו. למעשה חסרה לו חתימה אחרונה של הסקסופוניסט בני גולסון. עם נחיתתו הוא מגלה לפתע כי דרכונו הפך ללא חוקי בעקבות מהפכה שפרצה במולדתו קרקוזיה. עקב המצב לא יכול נבורסקי להיכנס לארצות הברית אולם גם אינו יכול לחזור למדינתו בשל מלחמת אזרחים.

נבורסקי, שאינו דובר אנגלית, מתחיל להתיידד עם עובדי שדה התעופה שמתחילים להכיר את סיפורו ואף מקבל עבודה זמנית כפועל בניין בשדה תמורת 19 דולר לשעה. הוא מתאהב בדיילת אמיליה וורן (קתרין זיטה ג'ונס) מנסה לגרום לה להפסיק את הרומן שלה עם גבר נשוי ובטוב ליבו עוזר לכל עובדי השדה בכל אשר הוא יכול להשיג. היחיד שמנסה להקשות על חייו של נבורסקי הוא פקיד המכס הרשע פרנק דיקסון (סטנלי טוצ'י).

אחרי 9 חודשים באולם הנוסעים מקבל נבורסקי הודעה כי המלחמה בארצו הסתיימה והוא רשאי לחזור למולדתו. עובדי השדה, שכבר מכירים את הנוסע המוזר יודעים כי מטרת הגעתו לניו יורק הייתה כדי להשיג את החתימה האחרונה של נגן הג'אז הנערץ על אביו שכבר לא בחיים. הוא מקבל את המדים של אחד מעובדי המכס ש"מעלים עין" ומאפשר לו לצאת לכמה שעות לעיר. ביציאה עוצר נבורסקי מונית ומבקש ממנו לקחת אותו לבית מלון בעיר, שם הוא כבר יודע שנמצא בני גולסון.

נבורסקי נכנס לבית המלון עם תמונתו של גולסון ומוצא אותו במהלך חזרות אחרונות למופע. הוא מחתים אותו – ובכך משלים את האוסף – וחוזר למונית. עם כניסתו למונית הוא אומר לנהג: "אני חוזר הביתה".

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם השחקן/ית שם הדמות הערות
טום הנקס ויקטור נבורסקי
קתרין זיטה ג'ונס אמיליה וורן
סטנלי טוצ'י פרנק דיקסון
דייגו לונה אנריקה קרוז
זואי סלדנה דולוריס טורס

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מבוסס כאמור על סיפורו של מהראן קארימי נאסרי, פליט איראני שהתגורר במשך 17 שנה בשדה התעופה שארל דה גול בצרפת. בשנת 2003 דיווח הניו יורק טיימס כי ספילברג רכש את הזכויות לסיפור חייו של נאסרי ושילם לפליט האיראני כמה אלפי דולרים תמורת פרסום הסרט.

צוות ההפקה נסע ברחבי העולם כדי לאתר שדה תעופה שבו יוכלו לצלם את הסרט אך בסופו של דבר נבנה בהאנגר ענק בלוס אנג'לס העתק של טרמינל שהתבסס על שדה התעופה בדיסלדורף שבגרמניה. חברת יונייטד איירליינס האמריקנית, שהייתה אחת מנותני החסות לסרט, אף העניקה לצוות מטוס מסוג בואינג 747 לצורך הצילומים.

שדה התעופה שנבנה לצורך צילומי הסרט

קרקוזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה הדמיונית "קרקוזיה" נבחרה על ידי ספילברג בהשארת אחת הערים האהובות על הבמאי, קרקוב בפולין. מדובר במדינה מהרפובליקה הסובייטית לשעבר והשפה שבה מדברים במדינה היא קרקוזית שדומה לשפה הרוסית, אך המבטא שלה דומה לבולגרית. מיקומה המדויק של המדינה נשמר מעורפל במהלך הסרט אולם כשרואים את המפה המוצגת במהלך הסרט על אחד ממסכי הטלוויזיה בשידורי החדשות, עושה הרושם כי מדובר במדינה הגובלת במקדוניה.

כשנבורסקי שר את ההמנון של מדינתו, מגלים כי יש דמיון מוזיקלי להמנונה של אלבניה וכשהוא מציג את רישיון הנהיגה שלו, מגלים כי הוא דומה בצורתו לרישיון נהיגה של תושב בלארוס.

אשתו של הנקס, ריטה וילסון, שאביה הוא בולגרי, דיווחה כי אימנה את בעלה במהלך הסרט בשפה הבולגרית ואף עזרה לו לפתח את המבטא.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט קיבל ביקורות מעורבות ולא זכה להצלחה המצופה מסרטיו של ספילברג. הוא זכה לציון הדי נמוך של 60% באתר ריכוז הביקורות Rotten Tomatoes, מתוך 198 ביקורות. חלק מהמבקרים אף טענו כי זה הסרט הגרוע ביותר שעשה ספילברג בחייו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]