יבוסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

על פי המקרא, הַיְבוּסִים היו שבט כנעני שהתגורר ירושלים בעת הטרום-מקראית (שלהי האלף ה-2 לפנה"ס). בימיהם נקראה ירושלים יְבוּס עד לימי המלך דוד שכבש את העיר בשנת 1004 לפנה"ס לערך.

ספר בראשית מתאר את הגנאלוגיה של היבוסים, וקובע כי הם צאצאיו של כנען:

וּכְנַעַן, יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ--וְאֶת-חֵת: וְאֶת-הַיְבוּסִי, וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֵת, הַגִּרְגָּשִׁי:

בראשית י', טו

כמו כן, ספר בראשית וספר שמות מכירים ביבוסים כאחד משבעת עמי כנען שעתידו ליפול קורבן לחרב ההתנחלות השבטית. בבוא בני ישראל לכנען, ב-1200 לפנה"ס לערך, נשלטו היבוסים בידי אדוניצדק, שנקרא על שם האל צדק, הוא בעל. אדוניצדק השתתף בברית ערים מקומיות כנגד בני ישראל, בהן לכיש, עגלון וחברון. יהושע בן נון הביס את הברית והרג את אדוניצדק.

חרף מות אדוניצדק, היבוסים התבצרו היטב ביבוס, למרות שתפקידם בהיסטוריה הכנענית פחת. היבוסים נשארו במבצרם ההררי ושכנו עם בני יהודה ובנימין.

הפרשנות המקובלת על סיפור כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד המלך (הסיפור מופיע פעמיים בגרסאות עם שינויים קלים: בספר שמואל ובספר דברי הימים) היא שיבוס הייתה המבצר החזק ביותר בכנען ונחשבה לבלתי חדירה. עקב כך טענו היבוסים, כאשר נדרשו להיכנע לדוד, כי ביכולתם להביס את דוד עם החלשים שבאנשיהם. אולם דוד ואנשיו צלחו בכיבוש העיר. יש הטוענים כי העיר נלקחה בהתקפה דרך הפיר.

אחרון היבוסים שהוזכרו בתנ"ך היה אֲרַוְנָה, ממנו רכש דוד חלקה על הר מוריה בתקווה לבנות עליו מזבח לה'. אין לדעת מה קרה ליבוסים, אולם סביר להניח כי הם נטמעו בבני ישראל. אֲרַוְנָה הוא שם הודו-אירופי הקרוב לשם "אוריה" ופירושו "אדון"[דרוש מקור]; ישנו חיתי אחר בספר שמואל ששמו "אדוניה", תרגום מילולית לשמית. ולכן סביר להניח שהיו קרובים לחיתים וממוצא הודו-אירופי.[דרוש מקור]

בניגוד לתיאור בספר בראשית, ייתכן שהיבוסים לא היו "כנענים", כלומר תושבים מקוריים של ארץ ישראל. השם יבוסים אינו נזכר כצורתו בשום מקור חיצוני, ואף על פי כן יש כמה עדויות להשפעה חורית-חתית על תושביה הקדומים של ירושלים, המרמזת אולי למוצאם מאסיה הקטנה, טורקיה של ימינו. ככל הנראה ישנה זיקה בין ממלכת היבוסים לממלכת "מיתני" בצפון סוריה, שגם היא מורכבת מאוכלוסייה חורית מונהגת על ידי אצולה הודו-ארית. ‏[1] במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס קרוי מלך ירושלים עבדיחיבה (או עבדיחיפה, באכדית, שבהּ נכתבו המכתבים משמשים אותם סימנים ל'פ' ול'ב'). 'חיבה' הוא שמה של אלה ראשית חורית וחתית. שם זה שימר זכר בשמותיהם של כמה דמויות מקראיות: 'חובה', 'חביה', 'חופה', 'חופים', ואולי גם 'חובב', רובם שמות של כוהנים. שמו של מלך ירושלים בזמן דוד הוא אֲרַוְנָה (שמואל ב', כ"ד, כג), שפירושו בשפה החורית 'מלך'.

כמו כן, שם המצודה שלכד דוד – 'ציון' (שמואל ב', ה', ז) – פירושו ככל הנראה קשור בשם אל "siunas"="אל מזהיר" בשפה החתית (כלומר פירוש המילים באותו פסוק:'מצודת ציון' אינו אלא 'מצודת אל-השמיים'). ‏[2] מן המסופר בספר מלכים א' פרק ט' עולה כי למרות שהתיאור המקראי בספרים הקודמים שגורס כי בני ישראל השמידו את עממי כנען שישבו לפניהם בארץ, וירשו את ארצם, עדיין נותרו מבני העממים האלה בארץ (ובהם היבוסים) וכי שלמה המלך הסב אותם לעבדים לצרכיו השונים. [3]

יש הרואים בדברי הנביא יחזקאל"בֶּן-אָדָם, הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלַ‏ים אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ. וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לִירוּשָׁלַ‏ִם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית" (יחזקאל ט"ז, ב-ג) – בסיס לקביעה כי היבוסים הם נצר חתי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים:[עריכת קוד מקור | עריכה]