יגאל אלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יגאל אלון
Yigal Allon.jpg
תאריך לידה 10 באוקטובר 1918
תאריך פטירה 29 בפברואר 1980 (בגיל 61)
ממשלות 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17
כנסות 3 - 9
סיעה אחדות העבודה - פועלי ציון
המערך הראשון
העבודה, המערך (השני)
תפקידים בולטים
יגאל אלון
Itzhak Sade Yigal Alon.jpg
יגאל אלון ויצחק שדה כאלופי צה"ל
כינוי סאשה (כמפקד הפלמ"ח)
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
Palmach.jpg  פלמ"ח
IDF new.png  צה"ל
תקופת שירות 1937 - 1950
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים

מפקד הפלמ"ח
אלוף פיקוד הדרום

מלחמות וקרבות

המרד הערבי הגדול
המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות

העלייה לחניתה, 1938. מימין: יגאל אלון, יצחק שדה, משה דיין
יגאל אלון בטאבה במבצע עובדה, 1949
מבצע עובדה מרס 1949, בעין חסב, אלוף יגאל אלון, לצדו סא"ל נחום שפיגל מח"ט גולני

יגאל אלון (10 באוקטובר 1918 - 29 בפברואר 1980) היה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל במלחמת העצמאות בדרגת אלוף, מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל במשך 19 יום, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל מהממשלה ה-10 ועד הממשלה ה-17.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלון נולד בכפר תבור לחיה וראובן פייקוביץ', מראשוני המתיישבים בכפר תבור. הוא היה בן הזקונים. אלון גדל בכפר על אהבת הגליל וכל חייו ראה את עצמו כאיש הגליל‏[1]. בנעוריו למד במחזור הראשון בבית הספר החקלאי כדורי. בשנת 1935 השתתף בעימות עם רועים ערבים שרעו בשדות כפר תבור, נעצר והושעה מבית הספר‏[2].

כשהיה נער הצטרף למכבי הצעיר ולמשטרת היישובים העבריים (הנוטרים). ב-1936 הצטרף לפלוגות השדה (פו"ש) של ארגון ההגנה וב-1937 היה ממקימי קיבוץ גינוסר, בו התמנה למפקד פלוגות השדה בגליל התחתון והשתתף במארבים ופעולות תגמול בימי המאורעות[1]. ב-1941 נמנה עם מייסדי הפלמ"ח. השתתף בכוח הפלישה הבריטי ללבנון ולסוריה, ושהה שם מספר חודשים בתור סייר. היה ממקימי מחלקת המסתערבים. בסוף שנת 1944 התמנה לראש מטה הסזון מטעם הפלמ"ח ופיקד על החלק הראשון של הסזון. אולם, משהוחלט לשתף פעולה בעניין עם הבריטים, הודיע שהוא מתנגד לשיתוף הפלמ"ח בפעולות הסזון‏[3]. יגאל אלון היה מאנשי הקיבוץ המאוחד ובעת הפילוג במפא"י ב-1944 הצטרף לתנועה לאחדות העבודה. הוא נודע באותה תקופה כאקטיביסט קיצוני‏[1]. בשנת 1945 מונה למפקד הפלמ"ח והוא בן 27 בלבד‏[4].

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמפקד הפלמ"ח, ערב פרוץ מלחמת העצמאות, עמד אלון בראש הכוח העברי הסדיר הגדול והחזק ביותר שעמד לשימוש מנהיגות היישוב. אולם הפלמ"ח לא הופעל כגוף אחד במהלך המלחמה; גדודיו פוזרו בין החזיתות השונות לפי צרכיו המבצעיים של צה"ל, שאך זה הוקם, ואלון נע בין החזיתות בהתאם לצורך. ב-20 בדצמבר 1947 הוקמה "ועדת הנגב" שהייתה אחראית על ביצור יישובי הנגב וציודם, ואלון מונה לחבר הוועדה יחד עם לוי אשכול, פנחס ספיר, יוסף וייץ ויוסף אבידר[5].

ב-27 במרץ אלון טס לגוש עציון כדי להיות קרוב לקרב של שיירת נבי דניאל[6]. בגלל ירידת גשם על מסלול הנחיתה בגוש הוא לא הצליח לחזור עד 2 באפריל 1948 ובעקבות זאת מונה שמעון אבידן למפקד מבצע נחשון במקומו‏[7]. אלון המשיך ללוות את האירועים כמפקד הפלמ"ח וב-14 באפריל החליט ביחד עם ישראל גלילי ויגאל ידין למנות את יצחק רבין למפקד המבצע במקום אבידן. ב-18 באפריל, לנוכח אי ההצלחה לפתוח את הדרך לירושלים ביקש לדחות את יציאת השיירות לירושלים, אולם בקשתו לא נתקבלה‏[8].

לאחר פינוי מצודת נבי יושע על ידי הבריטים, העברתה לידי הערבים וכישלון הגדוד השלישי של הפלמ"ח לכבשה, עלה יגאל אלון לאצבע הגליל ב-25 באפריל 1948 כדי לנהל מקרוב את הקרבות באזור, שכונו מבצע יפתח (שם שניתן לו על ידי מפקד הפלמ"ח יצחק שדה, ראשי תיבות של יגאל פייקוביץ' תל חי). כאשר החלה ההתקפה של הכוחות הערביים על רמות נפתלי ב-1 במאי 1948 בחר יגאל אלון שלא לשלוח אליהם תגבורת מכיוון שרצה לרכז את הכוחות לקראת כיבוש צפת שהחל ב-6 במאי 1948.

ב-6 במאי תקפו כוחותיו של אלון מהגדודים הראשון והשלישי של הפלמ"ח יחד עם גדוד חי"ש, את העיר צפת, אך ההתקפה נכשלה. תקיפה נוספת התבצעה ב-10 במאי והפעם הצליחו כוחות הפלמ"ח לשחרר את צפת, בשיתוף הכוחות המקומיים (שהונהגו על ידי מאיר מיבר, ידידו הוותיק של אלון). במהלך מבצע יפתח השתלטו הכוחות ב-17 במאי על מצודת כ"ח, שהייתה ריקה מלוחמים ערבים. כמו כן, שוחררו חלקים מהגליל העליון המזרחי ולצורך כך חדר הפלמ"ח זמנית לשטחים בדרום לבנון. בנוסף, בוצעו פעולות חבלה בשטח האויב שהקשו על הכוחות הסוריים והלבנוניים לסייע לכוחות הערביים המקומיים.

בסוף מאי 1948 הוחלט להעביר את הגדודים של הפלמ"ח לגזרת לטרון ועל כן מבצע יפתח הופסק באמצעו ואלון הועבר להיות סגן מפקד חזית ירושלים כסגנו של האלוף דוד מרכוס ומפקד מבצע יורם ב-3 עד 9 ביוני 1948. במסגרת מבצע יורם עליו פיקד אלון, עשה צה"ל את ניסיונו השלישי לכבוש את לטרון ולפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה, אך המבצע לא צלח. בין 22 ל-27 ביוני 1948 פיקד אלון על "מבצע טיהור" נגד אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה[9].

לקראת סיום ההפוגה הראשונה, ביקש יגאל ידין למנות את אלון למפקד חזית המרכז, אך דוד בן-גוריון סירב והעדיף את מרדכי מקלף יוצא הצבא הבריטי. הסירוב הביא להתפטרות של ידין ושאר המטכ"ל ולהתפטרות של בן-גוריון. בסופו של דבר הושגה פשרה שאלון יפקד על מבצע דני, אך לא יהיה מפקד החזית וכל המתפטרים שבו לתפקידיהם‏[10].

במבצע דני פיקד אלון על כיבוש רמלה ולוד והכפרים הערביים בשפלה, ניצח את הכוחות העיראקיים שהתמקמו באזור וכוחות ערביים מקומיים, ואף הביא לגירוש תושביהן הערביים של הערים הכבושות; בכך הסיר את האיום מעל תל אביב, ומעל נמל התעופה. אולם חלקו השני של המבצע, כיבוש לטרון ורמאללה, לא בוצע. על גירוש ערביי לוד ורמלה אמר אלון שלא הייתה ברירה אחרת אלא לפנות את הערבים מהערים האלה. "לא יכולתי להרשות שאלפי ערבים יישארו מאחורי קוי החזית שלי"‏[11].

לאחר ההפוגה הראשונה מונה אלון למפקד חזית הדרום בדרגת אלוף והוא כבן 30 בלבד. כחלק מתהליך המינויים של אלופי צה"ל, דרש בן-גוריון מכל האלופים לעברת את שמם. אלון שעדיין נקרא בשם משפחתו המקורי פייקוביץ', לא התייחס לרעיון העברות ברצינות ולא העביר שם עברי למתכנני טקס הענקת הדרגות. עם הגיעו לטקס, הוברר לו כי דוד בן-גוריון החליט לעברת את שמו ליגאל הגלעדי מבלי לשאול את פיו; הוא לא אהב את השם, והחליט לשנותו ליגאל אלון, לזכר מאורע ילדות שאירע לו בכפר תבור.

כמפקד חזית הדרום, פיקד על המבצעים: יואב, לוט, אסף, חורב ועובדה, שהכריעו את עתידו של הנגב והדרום כולו, זאת בצל סכנה כי האו"ם יכריע בדבר 'תלישת' הנגב מהמדינה היהודית. כוחות צה"ל בפיקודו של אלון, ניצחו את צבא מצרים, הגדול והחזק בצבאות ערב שנכנסו למלחמה באזור, ושחררו את הנגב; כבשו את באר שבע ולבסוף את אילת. בכך היה יגאל אלון לאחד האישים המשפיעים ביותר על קביעת קווי הפסקת האש ועיצוב גבולות המדינה במלחמת העצמאות.

במבצע חורב כבשו כוחות צה"ל אזורים בסיני, וארצות הברית דרשה מדוד בן-גוריון שישראל תיסוג מסיני. אלון נסע במיוחד לטבריה לנסות להניא את בן-גוריון מכניעה ללחץ האמריקני, אך דעתו לא התקבלה‏[12].

בשנת 1949 דרשו אנשי הפלמ"ח שאלון ימונה לרמטכ"ל, אך דוד בן-גוריון סירב בתוקף‏[13]. היו שטענו שהסיבה שבן-גוריון לא רצה את אלון כרמטכ"ל הייתה הזדהותו הפוליטית של אלון עם מפ"ם, שהייתה האופוזיציה הראשית לבן-גוריון. אחרים ציינו שבן-גוריון ראה אצל אלון חוסר אחריות והעדר משמעת‏[14]. לאחר ההחלטה על פירוק הפלמ"ח אלון פרש מצה"ל. אלון גרס שהפלמ"ח היה חיל ככל החילות בצה"ל, מפקדיו מונו על ידי הפיקוד העליון ולא היה זרוע פוליטית של מפלגה כלשהי ולכן לא הייתה סיבה לפרקו‏[15].

כאיש צבא, באופן חריג למקובל באותה תקופה, לא היסס יגאל אלון להביע את עמדותיו המדיניות – באותה תקופה ראה בוויתור על ירושלים המזרחית והרי המרכז בכייה לדורות. אלון אמר ששיקולים מדיניים מוטעים גרמו לכך שחלקי ארץ ישראל שצה"ל יכול היה לכבוש לא נכבשו. אלון אמר על כך: "נצחנו במלחמה והפסדנו את השלום"‏[1].

במהלך המלחמה התגלה אלון כמצביא מבריק, רב-תחבולות ונחוש, המבכר את היוזמה ההתקפית והגישה העקיפה; הללו אפשרו לו להשיג את המטרות הצבאיות בכוחות שהיו לרוב, ובעיקר בהתחלה, נחותים במספר, באמצעי לחימה ובציוד – מול כוחות של צבאות מדינות ערב הפולשים וערביי ארץ ישראל. ההיסטוריון הצבאי והאסטרטג באזיל לידל הארט ראה במבצעיו של אלון, כדוגמת מבצע יואב הגשמה של אסטרטגית הגישה העקיפה שלו‏[16]. אלון נודע בכוח מנהיגותו ובגישתו החברית לפקודיו. בשלבים רבים במלחמה, פיקד על יצחק שדה, שהיה 'מורהו' בתחילת הדרך.

בפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו מצה"ל הצטרף אלון לחיים הפוליטיים, במסגרת הקיבוץ המאוחד ומפלגת מפ"ם. בסוף מאי 1953 נפגש עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון בשיחה פרטית על אפשרות הצטרפות מפ"ם לקואליציה. על תוכן הפגישה התפרסמו דעות סותרות, כאשר אלון עצמו טען שדרש מבן-גוריון שינויים מהותיים בתוכנית הממשלה בעוד בן-גוריון וטדי קולק טענו שאלון תמך בהצטרפות לקואליציה וטען שחברי מפ"ם שגו כאשר סירבו להצטרף לקואליציה בשנת 1949‏[17][18][19]. במועצת הקיבוץ המאוחד באפריל 1954 קרא להקמת ממשלת חירום רחבה מול איומי ההסתננות שלדבריו הייתה פעולה מלחמתית מכוונת נגד ישראל‏[20]. אלון דרש להגיב להסתננות ב:"הסתננות מול הסתננות, פגיעה מול פגיעה, מלחמה פרטיזנית מול מלחמה פרטיזנית", והוסיף: "ארץ ישראל נועדה להיות ארץ ליהודים. שום ערבי לא יגורש מתוכה, אבל מולדת לאומית אין היא יכולה להיות להם"‏[21]. במאי 1954 התמודד בבחירות להסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, מטעם גוש ישראל העובדת‏[22]. ביוני 1954 היה בין יוזמי הפילוג ממפ"ם והקמת מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון, כאשר דאג שסיעתו תוציא את עיתון למרחב שיבטא עמדות עצמאיות מול עמדות מפ"ם בעל המשמר.

יגאל אלון נבחר לראשונה לכנסת השלישית ב-1955 ובמקביל היה גם מזכ"ל מפלגתו, אחדות העבודה. לאחר מלחמת סיני היה אלון בין הנחרצים במפלגתו בהתנגדות לנסיגה משארם א-שייח' ללא הבטחת השיט דרך מצרי טיראן ולהעברת רצועת עזה לידי המצרים. בפברואר 1957 איים שסיעתו לא תתמוך בקואליציה אם יתברר שיש כוונה לוויתורים על החלטת הכנסת מ-23 בינואר 1957, כלומר החזקה ישראלית ברצועת עזה והבטחת השיט לפני נסיגה מחופי מפרץ אילת‏[23]. בתחילת מרץ 1957 אמר שהחלטת הממשלה על נסיגה מעזה היא עיוות חמור, מדיני וביטחוני. הוא טען שההחלטה אינה מונעת את שיבת המצרים לרצועה ואינה מבטיחה את חופש השיט לאילת[24].

ביוני 1957 הוא יצא להשתלמות של חודשיים במדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד[25]. בשנת 1959 כתב את ספרו מסך של חול בו הציג דוקטרינה ביטחונית ישראלית. בשנת 1960 התפטר מהכנסת לטובת לימודים באוקספורד. ב-1961 חזר לכנסת והתמנה לשר העבודה, תפקיד בו כיהן עד 1968. בשנת 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, הוביל את האיחוד של אחדות העבודה - פועלי ציון עם מפא"י במסגרת המערך, בניגוד לדעתו של מנהיג המפלגה יצחק טבנקין[1].

מלחמת ששת הימים ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים היה אלון מחוץ לישראל. ב-8 במאי 1967 הוא טס ללנינגרד לכנס בינלאומי על ביטוח סוציאלי. עם הגעת הידיעות על המתיחות עם מצרים נשאר אלון בברית המועצות בניסיון ליצור קשר עם ראשיה. ב-24 במאי 1967 חזר לישראל, אולם חזרתו המאוחרת מנעה ממנו לקבל את תפקיד שר הביטחון. גולדה מאיר אכן הציעה שהוא ימונה לשר הביטחון, אולם לאחר שהסתמן רוב במפלגתו שתמך במשה דיין הוא הודיע ב-31 במאי שהוא מוותר על התפקיד למען אחדות העם‏[26][27]. בנובמבר 1967 פרסם מאמר ובו ביקורת על חלק מהמהלכים במלחמת ששת הימים. הוא טען שהיה צריך לתקוף את המצרים מוקדם יותר כדי למנוע את התבססותם בסיני, ושהיה צריך לתקוף את הסורים מוקדם יותר ולנצל את ההזדמנות ליצור ברית עם הדרוזים ולאפשר להם ליצור ישות דרוזית עצמאית. מיד לאחר המלחמה הוא היה בין התומכים בהתנחלות ברמת הגולן[26]. אלון פרסם תוכנית לפשרה טריטוריאלית עם הערבים הידועה בשם "תוכנית אלון". במסגרת תוכנית זו פרש מפה מפורטת לגבולות, בהם יהיה מרחב מחיה לפלסטינים וביטחון בסיסי ליהודים. הוא דן רבות בנושא העימות שבין ישראל לשכנותיה הערבים, בהעלאת דברים בכתב ובדיונים ציבוריים ונחשב לדמות יונית בפוליטיקה. במסגרת תפקידו כיושב ראש ועדת השרים לענייני התיישבות הקים יישובים שתאמו את תוכניתו.

לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החינוך יגאל אלון בביקור ביהוד

בהמשך דרכו הפוליטית כיהן כשר הקליטה בין השנים 19681969. באמצע שנת 1968 מונה גם לסגן ראש הממשלה, תפקיד בו החזיק עד 1977. לאחר מותו של ראש הממשלה, לוי אשכול, ב-26 בפברואר 1969, כיהן למשך 19 יום בתפקיד ראש ממשלה בפועל והוחלף ב-17 במרץ 1969 על ידי גולדה מאיר. לאחר הבחירות לכנסת השביעית נתבקש אלון לכהן כשר החינוך והתרבות, אולם סירב לקחת את התפקיד אם ימונה לו סגן שר מהמפד"ל, באמרו שמינוי סגן שר החינוך מהמפד"ל כשומר כשרות על פעולות משרד החינוך מהווה הבעת אי אמון בשר‏[28]. אולם שבוע אחר כך נתרצה אלון והיה לשר החינוך בממשלת ישראל החמש עשרה, כאשר עמו מכהן סגן השר מיכאל חזני מהמפד"ל (לצדו של אהרון ידלין שכיהן כסגן שר אף הוא). אלון המשיך לכהן כשר החינוך בממשלת גולדה מאיר והיה שותף לקבינט הביטחוני, עד התפטרותה ביוני 1974 ואז עבר לכהן כשר החוץ בממשלת ישראל השבע עשרה תחת ראש הממשלה יצחק רבין.

אלון נחשב במשך שנים כמועמד לראשות הממשלה. יריבו לתפקיד היה משה דיין, אם כי היסטוריונים טוענים כי דיין לא רצה את התפקיד. ליריבות בין אלון לבין דיין יש ניצנים עוד מתקופת הפלמ"ח.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל אלון נפטר באופן פתאומי מדום לב ב-29 בפברואר 1980 כשהוא בן 61, בעת שעסק בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה בראשות מה שכונה "מחנה אלון". הוא נקבר בקיבוץ גינוסר, שם גם הוקם מוזיאון "בית יגאל אלון" לזכרו ולהנצחת מורשתו. אלון היה דמות מקובלת בציבור הרחב, שנטה לאהוב אותו בזכות דימויו כסמל הצבר "יפה הבלורית והתואר", אופיו הנוח ונועם הליכותיו.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו של אלון נקראו היישובים אלון וקלע אלון, בסיס צה"ל מחו"ה אלון, המוזיאון בית יגאל אלון, כביש אלון וכן שכונות (בהם רמות אלון בירושלים, קריית אלון בפתח תקוה ורמת אלון בחיפה), רחובות ובתי ספר בערים רבות בישראל. מדי שנה מחלקת עמותת דור הפלמ"ח את פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי. ב-1983 הוקם בהרצליה המרכז האולימפי הלאומי לקליעה ע"ש יגאל אלון ז"ל.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסך של חול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1960
  • מערכות פלמ"ח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, ‏1965
  • מסך של חול, מהדורה מורחבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1968
  • קשת לוחמים, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים, ‏1970
  • בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1974
  • כלים שלובים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, ‏1980
  • מוקדים- קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ‏1981
  • בחתירה לשלום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989
  • בתחבולות מלחמה- סוגיות בענייני ביטחון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יגאל וגנר, מוקי צור, אדם רז (עורכים), לקראת הימים הבאים - לדרכו של יגאל אלון, בית יגאל אלון, התש"ע, 2010
  • יוסף יונאי, יגאל אלון - דברים על חינוך וחברה, הוצאת משרד החינוך והתרבות, התשנ"ב, ‏1992
  • Tal, David. Between Intuition and Professionalism. Israeli Military Leadership in 1948 Palestine War. The Journal of Military History 68, 2004: 885 - 909

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אליהו אגרס, מה מריץ את יגאל, דבר, 31 בינואר 1969
  2. ^ לעניין בי"ס כדורי, דבר, 22 במאי 1936
  3. ^ הסזון ושאלת המרות הלאומית בתקופת שלטון המנדט הבריטי, אתר האצ"ל
  4. ^ אלון (פייקוביץ) יגאל, באתר הפלמ"ח
  5. ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך שני, עמוד 236
  6. ^ אורי מילשטיין, תיק רבין, הוצאת שרידות, 1995, עמוד 161
  7. ^ אורי מילשטיין, תיק רבין, עמוד 178
  8. ^ אורי מילשטיין, תיק רבין, עמוד 183
  9. ^ צבא וביטחון א', כרך א' בסדרה צה"ל בחילו, עמוד 46
  10. ^ צבא וביטחון א', כרך א' בסדרה צה"ל בחילו, עמוד 71
  11. ^ מפ"ם - להיות או לחזול - המשך, דבר, 16 ביולי 1954
  12. ^ צבא וביטחון א', כרך א' בסדרה צה"ל בחילו, עמוד 71
  13. ^ צבא וביטחון א', כרך א' בסדרה צה"ל בחילו, עמוד 72
  14. ^ Anita Shapira, Evelyn Abel, Yigal Allon, native son: a biography, University of Pennsylvania Press, 2008, page 225
  15. ^ פ. יורמןספרא וסייפא, דבר, 17 ביולי 1953
  16. ^ Strategy: Second Revised Edition B. H. Liddell Hart, עמ' 349
  17. ^ יגאל אלון, י. אלון על שיחותיו עם ראש הממשלה, דבר, 31 במאי 1953
  18. ^ דוד בן-גוריוןעל מה דובר בשיחות ראש הממשלה עם י. אלון, דבר, 1 ביוני 1953
  19. ^ טדי קולקעוד לביקור י. אלון אצל ראש הממשלה, דבר, 2 ביוני 1953
  20. ^ בעיות הביטחון - במועצת הקבה"מ, דבר, 11 באפריל 1954
  21. ^ ש. רולבנט, הקרע הוצא למרחב, דבר, 18 ביוני 1954המשך
  22. ^ היום בחירות להסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה, דבר, 26 במאי 1954
  23. ^ זכות להשתמש בכוח להגנת השיט - היעילה בערובות, דבר, 26 בפברואר 1957
  24. ^ ויכוח קשה באחה"ע, דבר, 4 במרץ 1957
  25. ^ יגאל אלון יצא להשתלמות בארצות הברית, דבר, 24 ביוני 1957
  26. ^ 26.0 26.1 אליהו אגרס, מה מריץ את יגאל - המשך, דבר, 31 בינואר 1969
  27. ^ יוסי גולדשטיין, אשכול: ביוגרפיה, הוצאת כתר, 2003, עמוד 728
  28. ^ לשכת מפלגת העבודה תדון היום, דבר, 7 בדצמבר 1969
יגאל אלון- תבניות ניווט
ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןמשה שרתדוד בן-גוריוןלוי אשכוליגאל אלון (בפועל) • גולדה מאיריצחק רביןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסיצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהואהוד ברקאריאל שרוןאהוד אולמרטבנימין נתניהו ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל

משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסמשה ארנסדוד לוישמעון פרסאהוד ברקדוד לויבנימין נתניהואריאל שרוןדוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרסבנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמן

שרי החינוך בממשלות ישראל

זלמן שזרדוד רמזדוד בן-גוריוןבן-ציון דינורזלמן ארןאבא אבןזלמן ארןיגאל אלוןאהרן ידליןזבולון המריצחק נבוןיצחק שמירזבולון המרשולמית אלונייצחק רביןאמנון רובינשטייןזבולון המריצחק לוייוסי שרידאהוד ברקלימור לבנתמאיר שטריתיולי תמירגדעון סערשי פירוןבנימין נתניהו

שרים לקליטת העלייה בממשלות ישראל

חיים משה שפיראיגאל אלוןשמעון פרסנתן פלדשלמה רוזןדוד לויאהרן אבוחציראאהרן אוזןיעקב צוריצחק חיים פרץיאיר צבןיולי אדלשטייןיולי תמיראריאל שרוןציפי לבניזאב בויםיעקב אדריאלי אפללוסופה לנדבר

מפקדי פיקוד הדרום (פד"ם) Logo padam.png

·יגאל אלון · יצחק רבין (ממלא מקום) · משה דיין · משה צדוק · יעקב פרי (ממלא מקום) · צבי גילת ·מאיר עמית · אסף שמחוני (ממלא מקום) · חיים לסקוב · חיים הרצוג · אברהם יפה · צבי זמיר · ישעיהו גביש · אריאל שרון · שמואל גונן · אברהם אדן · יקותיאל אדם · הרצל שפיר · דן שומרון · חיים ארז · משה בר כוכבא · אורי שגיא · יצחק מרדכי · מתן וילנאי · שאול מופז · שלמה ינאי · יום טוב סמיה · דורון אלמוג · דן הראל · יואב גלנט · טל רוסו · סמי תורג'מן