יגאל עמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יגאל עמיר (באמצע עם אקדח דמה) משחזר את רצח יצחק רבין בליווי שוטרים

יגאל עמיר (נולד ב-23 במאי 1970) הוא רוצחו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין.

עמיר רצח את רבין ב-4 בנובמבר 1995, בתום עצרת התמיכה בהסכמי אוסלו. עמיר נלכד במקום הרצח ונדון למאסר עולם.

ביוגרפיה

נעוריו

עמיר נולד בהרצליה בשנת 1970 למשפחה דתית. אמו גאולה גננת במקצועה, ואביו, שלמה עמיר, סופר סת"ם. עמיר למד בבית הספר של החינוך העצמאי בהרצליה ובישיבת היישוב החדש בתל אביב. לאחר לימודיו התיכוניים, למד בישיבת ההסדר כרם ביבנה, ובמסגרתה שירת בצה"ל כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני. מאוחר יותר נשלח במסגרת "נתיב" לפעילות חינוכית בריגה.

עמיר למד משפטים באוניברסיטת בר-אילן, שם הוכר כמארגן מפגשי פנויים ופנויות מהמגזר הדתי. כמו כן היה פעיל בארגון הפגנות נגד הסכמי אוסלו.

רצח ראש הממשלה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח יצחק רבין
אתר הזיכרון לרבין במקום הירצחו

לאור ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה על רקע התהליך המדיני. טענות בדבר חוסר הלגיטימיות של הממשלה לוו לעתים בתיאורים של רבין עצמו כבוגד, והיו נפוצות[1][2]. זכורה במיוחד הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שהגיעה למעשי אלימות[3].

עמיר החליט לרצוח את ראש הממשלה רבין על מנת לפגוע בהמשך ביצוע הסכמי אוסלו‏‏. אחיו חגי וחברו דרור עדני היו שותפים לקשר‏‏‏[4]. לאחר שגמלה החלטה בלבו, שקל דרכים אחדות לעשות זאת, ובהן מלכוד מכוניתו, ירי טיל "לאו" לעברו, ועוד‏‏‏[5]. במהלך שנת 1995, ניסה עמיר שלוש פעמים לרצוח את רבין באמצעות אקדח "ברטה" שהיה ברשותו‏‏‏[6], אך ברגע האחרון נמנע מהמעשה עקב סידורי האבטחה.

ב-4 בנובמבר 1995, התקיימה עצרת תמיכה בתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בתל אביב. העצרת אורגנה כתגובה להפגנות הימין, תחת הסיסמה "כן לשלום, לא לאלימות". בתום העצרת, חיכה עמיר לרבין במגרש החנייה הסמוך, ושם רצח אותו ביריות אקדח.

לאחר שירה כדור ראשון מטווח קצר ביותר לכיוון עמוד השדרה של רבין, ירה עמיר שני כדורים נוספים, ובמשפטו הסביר את המניע לכך:

"יריתי את שני הכדורים ליתר ביטחון שאני פוגע בו. לא רציתי שום סיכוי שהוא יישאר פעיל בתור ראש ממשלה. לכן הכדור הראשון לא היה מספיק בשבילי כי ייתכן שלא פגעתי בעמוד השדרה, לכן יריתי כדי להיות בטוח שאני פוגע".

הרצח גרם לזעזוע עמוק בציבור, כפי שניתן ללמוד, בין השאר, מדבריו של שופט בית המשפט העליון, אליעזר גולדברג, בפסק הדין שבו דחה את ערעורו של עמיר על הרשעתו:

Cquote2.svg

שמענו ערעור זה, שאנו דוחים אותו בזה, ביום כ' בתמוז, יום פטירתו של בנימין זאב הרצל. את המדינה חזה. האפשרות כי מנהיג יהודי במדינת היהודים שתקום, יירצח בידי יהודי, ודאי שלא עלתה על דל מחשבתו. לא כך חזו ראשונים כי יקרה בהגיענו לעצמאות. ואף אנו, שכבר למדנו לעמוד על הפער בין החזון למציאות, לא נטה לבנו להאמין כי נבלה אשר כזאת תהיה בישראל. באה המציאות וטפחה על פני ראשונים ואחרונים. ראש ממשלתה של מדינת ישראל אכן נרצח בידי המערער.

Cquote3.svg
– ע"פ 3126/96, יגאל עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 638

ההעמדה לדין

יגאל עמיר נתפס במקום, הועמד לדין באשמת רצח ופציעה בנסיבות מחמירות בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט שלח את עמיר לבדיקה נפשית, בה נקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין‏‏‏[7]. עמיר הסביר במשפטו כי:

"פעלתי על פי 'דין רודף'. לפי דין רודף הכלל הוא שזה לא אקט של ענישה... על פי דין רודף אחד הכללים הוא לעשות את המקסימום לפני שאתה עושה את הפעולה הקיצונית. המטרה שלי לא הייתה לרצוח אותו כבן אדם, אין לי שום תוצאה מזה שהוא מת, אם היה משותק ולא פועל כראש ממשלה זה אותו דבר מבחינתי".

עמיר הורשע, ונידון למאסר עולם ועוד שש שנים על פציעת מאבטח.

במשפט נוסף נידון לחמש שנות מאסר (ולאחר ערעור המדינה הוחמר העונש ל-8 שנות מאסר) על קשירת קשר יחד עם אחיו ועדני. כל העונשים ניתנו במצטבר. עמיר מעולם לא הביע חרטה על הרצח, ובראיון שנתן בחודש מאי 2004 חזר והדגיש שלדעתו פעל בצורה נכונה, ובאמצעות הרצח הציל את עם ישראל. הוא נכלא בכלא באר שבע בתנאי בידוד, ובשנת 2003 הועבר לכלא איילון. ערעוריו על שני העונשים נדחו. בדצמבר 2006 הועבר יגאל עמיר לבית סוהר רימונים בשרון, והפעם לתא ללא מצלמות אבטחה, כפי שהיה קודם לכן.

בשנת 2001 תוקן חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, ונקבע בו שוועדת השחרורים לא תמליץ על קציבת עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש הממשלה עקב מניע פוליטי-אידאולוגי, ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. עם זאת, החוק לא פוגע בסמכותו של הנשיא לקצוב את העונש או לחון את האסיר. ב-1996 דחה בג"ץ עתירה שביקשה לחייב את שר הפנים לשלול מעמיר את האזרחות ואת הזכות להשתתף בבחירות לכנסת ולראש הממשלה.

נישואיו ללריסה טרימבובלר והולדת בנו

בתחילת שנת 2004, ביקש עמיר להתחתן בעודו בכלא עם לריסה טרימבובלר, יוצאת ברית המועצות, בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה, שאותה פגש כאשר עבדה בישראל כמורה ליהדות לעולים חדשים מרוסיה. טרימבובלר סיפרה שהחלה לבקר את עמיר בבית הסוהר מטעמים הומניטריים, וטענה כי בשל קשריה איתו נאלצה לוותר על הקריירה האקדמית שלה כמרצה באוניברסיטה.

שירות בתי הסוהר דחה את בקשת טרימבובלר ועמיר להינשא ואת בקשתם להתייחדות (זכויות שניתנות בדרך כלל לאסירים בישראל, אך לא לאסירים ביטחוניים פלסטינים‏[8]). בקשות אלה הביאו מספר חברי כנסת ליזום הצעת חוק שתאסור על רוצחי ראשי ממשלה להינשא, אך זו נדחתה על ידי הכנסת. בסופו של דבר פסק בית המשפט העליון כי אין לאפשר לבני הזוג להתייחד‏[9], בנימוק:

"מעשיו של עמיר בעבר, דבקותו במטרותיו האלימות, היותו נערץ ודגם לחיקוי בידי גורמים קיצוניים, קשריו עם גורמים קיצוניים, העובדה שלא התחרט על מעשה הרצח הנורא, נסיונותיו לשכנע בצידקת דרכו האלימה ובצורך ליישמה גם כיום, ועל-הכל: היעדר היכולת לפקח עליו בעת ההתייחדות, כל אלה מוליכים למסקנה כי החלטת המשיב שלא לאפשר למבקש להתייחד עם לריסה, החלטה סבירה וראויה היא".

באוגוסט 2004 הודיעה משפחתו של עמיר כי הוא קידש את טרימבובלר באמצעות שליח. טקס הקידושין נערך בביתו של עמיר בהרצליה, כשאביו של יגאל, שלמה עמיר, משמש כשליח. ביולי 2005 קבע בית הדין הרבני בירושלים כי נישואי השניים תקפים‏[10]. ב-5 בפברואר 2006 החליט גם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להכיר בנישואיהם של השניים. ב-7 במרץ 2006 התיר שירות בתי הסוהר לבני הזוג להביא ילד לעולם באמצעות הפריית מבחנה. ב-20 באוקטובר 2006 הסיר שירות בתי הסוהר את התנגדותו הקודמת (משיקולים ביטחוניים), לקיום ביקורי התייחדות בין בני הזוג. ב-28 באוקטובר 2007 נולד בנם הראשון של הזוג, ושמו ינון אליה שלום‏[11]. בית המשפט המחוזי אישר את עריכת טקס ברית המילה בכלא, כך שעמיר יוכל להשתתף בו. שלוש עתירות, שהוגשו לבג"ץ נגד החלטה זו, נדחו.‏[12] ב-2010 הוציאה טרימבובלר ספר על הקשר ביניהם.‏[13]

העברתו לבית הסוהר רמון

ב-30 באוקטובר 2008 התראיין עמיר טלפונית לערוץ 2 ולערוץ 10 באמצעות מכשיר הטלפון שקיבל לצורך התקשרות עם אשתו בלבד.‏[14] היות שראיונות אלו עמדו בניגוד לתנאי מאסרו, הועבר עמיר על ידי שירות בתי הסוהר לבית סוהר רמון - מתקן בדרום ישראל המשמש לכליאת אסירים ביטחוניים בלבד. בנוסף נלקחו מעמיר כל חפציו האישיים ונשללה זכותו להשתמש בטלפון, להיפגש עם משפחתו ולהתייחד עם אשתו. הריאיונות לא שודרו, עקב הסערה הציבורית החריפה שעורר האירוע.‏[15]

כחודש לאחר מכן, ב-30 בנובמבר, פתח עמיר בשביתת רעב כמחאה על העונשים הכבדים שהוטלו עליו.‏[16]

במרץ 2009 הועבר עמיר לבית סוהר שיטה בו הוא שוהה מאז.

מעמדו כאסיר

פניותיו של עמיר לבית המשפט העליון בדרישה שיוכל להתייחד עם בת זוגו נדחו בנימוקי ביטחון, אך עוררו בציבור את השאלה העקרונית האם עמיר הוא כאחד הרוצחים, או שמעשהו חמור ממעשי רצח אחרים. הוויכוח מומחש להלן בקטעים משתי דעות שהוצגו בעיתונות היומית: במאמר המערכת של "הארץ"‏[17], שכותרתו "גם יגאל עמיר הוא אדם", נאמר:

"אם עמי פופר, שרצח שבעה ערבים, והרצל אביטן, שרצח מנהל בית כלא, זכו להתייחד עם נשותיהם, אין להבין במה יגאל עמיר שונה מהם, אלא אם כן עמיר מופלה לרעה בשל תחושת הנקם והתיעוב שחש הציבור, ובכלל זה השופטים, כלפיו. ...
במדינות מסוימות, שישראל למרבה השמחה אינה נמנית עמן, היה אולי רוצח ראש הממשלה מוצא להורג, לכן לכבוד ייחשב למדינת ישראל שבית המשפט מתכנס כדי לדון בזכותו להתייחד. עם זאת, קשה לקבל את אפלייתו לרעה לעומת רוצחים אחרים, שפלים ומסוכנים לא פחות ממנו."

בעמדה זאת תמכה גם האגודה לזכויות האזרח, שביקשה עבורו את הזכות להתייחד עם אשתו‏‏‏[18].

בעניין זה כתב ב. מיכאל בטור ב"ידיעות אחרונות" שכותרתו "לא ככל הרוצחים":

"עמיר רצח כדי לגדוע תהליך מדיני. הוא רצח כדי ששני עמים ימשיכו להילחם זה בזה עד חורמה ועד מוות. הוא רצח כדי לבלום את הצעידה בנתיב שאולי היה מביא להסדר, לרגיעה ואולי אף לשלום. לכן לא רבין לבדו הוא קורבנו של הרוצח עמיר, אלא מיליוני בני שני העמים. ידיו מגואלות גם בדמם של כל האלפים אשר מתו מאז אותו לילה בכיכר ועד היום. אלמלא הוא היה רוצח, אולי הם היו עדיין בחיים."‏[19]

קמפיינים לשחרורו

מפעם לפעם יוזמים גורמי ימין רדיקלי בישראל קמפיינים (באמצעות כרזות או סרטי וידאו) הקוראים לשחרור יגאל עמיר ואחיו חגי, ששוחרר ב-4 במאי 2012. בקמפיין כזה שנערך באוקטובר 2007, השתתף גם הזמר אריאל זילבר. בתגובה לקמפיין זה אמר השר לביטחון פנים, אבי דיכטר: "האיש הזה הוא בסטטוס הכי קרוב לאדם שנגזר עליו עונש מוות, אבל מאחר שבמדינה הזאת אין עונש מוות, כל מה שיורד הוא מדרגת הענישה. קציבת עונשו בלתי אפשרית ובלתי הגיונית, וזה ילווה אותו עד שיעבור מהעולם"‏[20].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רחבעם זאבי: "זו ממשלה לא שפויה שהחליטה לאבד את מדינת ישראל לדעת...ממשלה מופקרת, כנועה, מבולבלת, בוגדנית, מטורפת, אחוזת דיבוק של ויתורים והתחסלות מרצון; ממשלה מטושטשת שיצאה מדעתה, תועת רוח ומתבוללת, מפריחה בלונים וחובקת בכוח פרסים נובלים; ממשלה שהוכתה בשיגעון ושנשתבשה דעתה" נדב שרגאי, הארץ, 06/10/1995
    אריאל שרון: "בכל פעם שאני שומע את ההצעה הנוראה שהציע אייכמן לקסטנר וליואל ברנד, של 'דם יהודים תמורת משאיות', עולה דמי לראשי... כאשר אני רואה היום את העסקאות שמבצעת ממשלה זו עם ראשי הטרור של אש"ף, מתוך אמונה איוולת שזה יציל חיי יהודים, אני מזדעזע באותה מידה." 18.11.94 "שב"כ בין הקרעים" מאת כרמי גילון; "מה ההבדל בין ועד הקהילה היהודית בגטו לבין הממשלה? שם נאלצו היהודים לשתף פעולה, וכאן הממשלה עושה הכל מרצונה." הארץ, 1.4.1994 רפאל איתן: "מה שקרה בצומת בית-ליד הוא תזכורת ליום השנה לאושוויץ... זו ממשלת המשך לבווין, ממשלת הספר הלבן. לאנשים כאלה היה בעבר כינוי קולע - קוויזלינגים. זה הביטוי היאה להם." ("ידיעות אחרונות", 23.1.1995);
  2. ^ ההסתה שקדמה לרצח, אתר הנוער העובד והלומד
  3. ^ "מאות מפגינים ניסו לפרוץ לרחבה שמול המשכן, וסירבו לבקשת השוטרים והמארגנים להתפנות לגן הוורדים הסמוך. הם השליכו לפידים בוערים על השוטרים, שעצרו כמה מהם לחקירה. המפגינים פגעו במכוניות של שרי הממשלה ושל ח"כים מהקואליציה. את מכוניתו של ראש הממשלה הם הרסו כמעט לחלוטין. נהגו של יצחק רבין סיפר, כי מפגינים הלמו ברכב באמצעות כלים שונים, פגעו בפח וניפצו את הפנסים. לדברי כמה עדים, טיפסו מפגינים על גג המכונית, רקעו עליה ברגליהם והשמיעו קריאות בגנות רבין והממשלה." נדב שרגאי, הארץ, 06/10/1995
  4. ^ ‏חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, הורשע בקשירת קשר לרצח ראש הממשלה ובהחזקת נשק, ונגזר עליו עונש של 16 שנות מאסר. דרור עדני, חבר של יגאל עמיר, נידון לשבע שנות מאסר, על קשר לרצח ראש ממשלה וקשר לפגוע בערבים‏
  5. ^ ‏מכתב האישום:"הנאשם העלה לפני חבריו כמה דרכי פעולה אפשריות כדי להגשים את יעדו. בין היתר, דובר על מילכוד מכוניתו של רבין, הזרמה של ניטרוגליצרין לביתו באמצעות צינור המים של הבניין, ירי לעבר הבית, ולצורך זה נסעו הנאשם ואחיו לבדוק את הזירה את הדרכים למילוט. רעיונות ביעותים מסוג אחר היו הצבתה של מכונית תופת בדרך נסיעתו של ראש הממשלה, או ירי לעברו באמצעות טיל "לאו" או כלי נשק מאולתרים. בסופו של דבר נפסלו כל ההצעות משום שבידי הנאשם וחבריו לא היו אמצעים מתאימים לממשן, וכן עקב חששם שהם עצמם ייפגעו או ייתפסו"‏
  6. ^ ‏ב-22 בינואר, במוסד "יד ושם" בירושלים, ב-22 באפריל, במלון "נוף ירושלים", בירושלים וב-11 בספטמבר, כשנחנך מחלף כפר שמריהו.‏
  7. ^ ‏מסקנות הבדיקה, כפי שהן מופיעות בפסק הדין תפ"ח 498/95 מדינת ישראל נ' יגאל עמיר:
    (א) הנאשם אינו לוקה במחלת נפש וגם בעבר הוא לא סבל ממחלת נפש.
    (ב) הנאשם אינו לוקה בהפרעות אישיות וגם בעבר לא סבל מהפרעות אישיות.
    (ג) לנאשם יש קווים נרקיסיסטיים וסכיזואידים באישיותו. רמתו השכלית מאוד גבוהה. הוא נוטה לראות את העולם בצבעי שחור-לבן ומאמין בכל לבו בצידקת דרכו ובנכונות השקפותיו.
    (ד) את המעשה המיוחס לו בכתב האישום הוא הגה ותכנן במשך תקופה ארוכה עובר לביצועו. המעשה נעשה בצורה הגיונית ובהתאם להשקפת עולמו, ללא כל סימן לקיומה של מחלת נפש או הפרעה נפשית.
    (ה) הנאשם מבין היטב את מהות האישומים המיוחסים לו, מבין את הליכי המשפט ויכול להשתתף בהגנתו. הוא מסוגל לעמוד לדין ויכול לשאת בעונש.‏
  8. ^ נטע אלכסנדר, קשור אותי אהוב אותי, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2006
  9. ^ עע"א 4714/04 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסוהר
  10. ^ מירי חסון ואילן מרסיאנו, ביה"ד הרבני: נישואי יגאל עמיר תקפים, באתר ynet
  11. ^ עדיה אמרי אור, יגאל עמיר נולד בן, באתר וואלה!
  12. ^ בג"ץ 9304/07
  13. ^ איציק וולף, ספר חדש ללריסה טרימבובלר: כך התאהבתי ביגאל עמיר, חדשות מחלקה ראשונה, 10 בנובמבר 2010
  14. ^ רענן בן-צור, יגאל עמיר התראיין ויועבר עוד הלילה לדרום, ynet
  15. ^ רענן בן-צור, מחיר הראיון: יגאל עמיר הועבר לכלא המחבלים, ynet
  16. ^ רענן בן-צור, בגלל הסנקציות: יגאל עמיר שובת רעב, ynet
  17. ^ גם יגאל עמיר הוא אדם, באתר הארץ, 9 במרץ 2005
  18. ^ ‏מירי חסון, האגודה לזכויות האזרח - תנו ליגאל עמיר להתחתן, באתר ynet
  19. ^ ב. מיכאל, "לא ככל הרוצחים", ידיעות אחרונות, 11 במרץ 2005
  20. ^ אפרת וייס, דיכטר: יגאל עמיר משול למומיה בכלא, באתר ynet