יהדות דנמרק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות דנמרק היא קהילה יהודית קטנה יחסית, הראשונה מבין קהילות סקנדינביה. ההיסטוריה הידועה לנו בבירור לגביה מתחילה רק במאה ה-17. יתרונה של יהדות דנמרק היא כי לרוב לא אירעו בה מקרים אנטישמיים, והיחס של העם הדני כלפיהם היה סבלני בדרך כלל. המעשה הידוע ביותר שביצעו הדנים לטובת היהודים הוא הצלתם בתקופת הכיבוש הנאצי בדנמרק. עם זאת, כיום פועלת בה תחנת רדיו נאצית חוקית, ואף מותרות הפגנות נאו-נאציות שקטות.[דרוש מקור]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמנות דנית מימי הביניים ישנן יצירות המכילות תיאורים של יהודים, אותם ניתן לזהות על ידי הכובע המחודד שחבשו כסימן מזהה, אך אין שום הוכחה ממשית שהיהודים אכן התגוררו במדינה באותה תקופה. מכל מקום, עם התפשטות הרפורמציה במאה ה-16 נאסרה כניסת היהודים אל דנמרק.

תחילת ההתיישבות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב היהודי הראשון בטריטוריה דנית אירע בשנת 1622 בחסות הזמנתו של מלך דנמרק כריסטיאן הרביעי, אשר שלח הזמנה ליהודים ספרדים מאמסטרדם והמבורג לבוא ולהתיישב בעיר החדשה שהקים, גליקשטט, כיום בשטח המדינה הגרמנית שלזוויג הולשטיין. מספר יהודים נאותו להזמנה, ביניהם הסוחר אלברט דיוניס, הגיעו למדינה והחלו לעבוד במסחר, כלכלנות, ייצור תכשיטים לבית המלוכה הדנית ושירות בחצר המלוכה. בשנת 1628 הפך מעמדם של יהודי דנמרק לחוקי.

בעקבות המצב שנוצר בדנמרק, ייחלו יהודים גרמנים אשכנזים רבים לבוא ולהתגורר בה, אך היה עליהם להשיג אישור מלכותי מיוחד לפני כניסתם, ולא יאלצו לשלם קנס גבוה. למרות זאת, רוב היהודים שהגיעו למעמד גבוה בחצר המלך היו ממוצא אשכנזי, במיוחד מהמבורג שבגרמניה. אחד מהם הוא גבריאל מילאן, שהתנצר ובשנת 1684 מונה למושל האי סנט תומס, לשעבר במושבה הדנית הודו המערבית הדנית. מילאן הוצא להורג בשנת 1689, באשמת שחיתות וניצול לרעה של משרתו.

בשנת 1660, בעקבות מלחמת שלושים השנה עם שבדיה בשנת 1658, שגבתה מהדנים רבות מנחלותיהם וגרמה למשבר רציני במלוכה הדנית בתחומים שונים, הכריז המלך פרדריק השלישי על דנמרק כמלוכה אבסולוטית. על מנת להוציא את מדינתו מן המשבר, פתח המלך את הדלת להגירת יהודים גדולה יותר, על מנת שתעזור לשיקום המסחר. בעקבות גלי ההגירה הזו נוסדה בהתחלה קהילה יהודית בעיר פרדריסיה בשנת 1682, ולאחר שנתיים קהילה אשכנזית בקופנהגן הבירה.

בשנת 1782 התגוררו כ 1,830 יהודים בדנמרק, מתוכם 1,530 בקופנהגן. היהודים באותה תקופה היו מחויבים למספר הגבלות מפלות בעלות אופי כלכלי-חברתי, ולתקופה קצרה בשנת 1782 אף אולצו להשתתף בטקסים נוצריים, אך מצד שני לא הייתה עליהם חובה לגור בגטאות והייתה להם מערכת שלטון עצמית.

הפריחה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי דנמרק היו משכילים ותאבי דעת ותעיד על כך גם העובדה שכאשר משה מנדלסון פרסם את הכרך הראשון של תרגומו לתורה, ב-1780, היו בין מזמיניו 57 יהודים דנים. נפתלי הרץ וייזל ויצחק אייכל, מהדמויות המובילות בתנועת ההשכלה, גדלו בקופנהגן. עם התפשטות תנועת ההשכלה היהודית ברחבי דנמרק בסוף המאה ה-18, ביצע מלך דנמרק מספר רפורמות על מנת להקל על היהודים להשתלב בחברה ובתרבות הדנית. היהודים הורשו להצטרף לגילדות, ללמוד באוניברסיטאות, לרכוש אדמות ולהקים בתי ספר. ב-1805 הוקם בית ספר מודרני לבנים, לפי הדגם ה"חופשי" של יהדות ברלין וכעבור חמש שנים נפתח בית ספר דומה לבנות. בעקבות ההשכלה התחילו היהודים לערוך רפורמות במנהגים וב-1811 נרשמו המקרים הראשונים של הלנת המת. בהשפעתו של מנדל לוין נתנזון, מפרנסי הקהילה, מונה יצחק נוח מנהיימר כמורה בבתי הספר לבנים ולבנות ובהמשך היה הבודק בבחינות בהן חויבו הצעירים היהודים, בחינות שקיבלו את הכינוי "קונפירמציה".

בשנת 1814 קיבלו 2000 היהודים של דנמרק שוויון זכויות מלא פרט לסעיף אחד בחוק שחייב את הצעירים היהודים לעמוד במבחן בדת היהודית לפני קבלת האזרחות (כשלעומת זאת, במדינה השכנה נורבגיה נקבע בחוקה החדשה איסור על כניסת יהודים למדינה) ובשנת 1849 זכו באזרחות דנית מלאה. המבחן בו עמדו הצעירים היהודים נערך על פי ספר לימוד שחיבר שלום כהן והושמטו ממנו רוב עיקרי האמונה היהודית והפולחנים היהודים המיוחדים. האופי האוניברסלי תאם את דעותיהם של הפרנסים היהודים של התקופה בקופנהגן.

ב-19 במאי 1817 נערכה לראשונה הבחינה של הצעירים היהודים, באולם קונצרטים, בטקס רב רושם, בנוכחות קהל, לאחר דרשה של מנהיימר בדנית, הושרו פזמונים בדנית, בליווי עוגב. הטקס הרשים מאוד את הנוכחים והקהילה היהודית החליטה ליזום, באותו אולם, טקסים חודשיים של "הגיגים", בימי רביעי, לאחר סגירת הבורסה לניירות ערך. הגברים נכחו בטקס ללא כיסוי ראש. חלק מהיהודים התחילו להתייחס לטקסי ה"הגיגים" כתחליף לתפילות הרגילות וזה גרם לתסיסה בקהילה היהודית. המסורתיים יותר, שהשלימו עם טקס הקונפירמציה, שהיה כרוך בהוראה שלטונית, התמרמרו מאוד על טקסי ה"הגיגים". הנושא גרם לפילוג בקהילה ואפילו משפחות התפלגו על כך. התסיסה נמשכה שלוש שנים, שבמהלכן היו הורים שסירבו לתת לילדיהם ללמוד אצל מנהיימר ומנהיימר התלונן בפני השלטונות על מנהגים יהודים מסוימים. הממשל נמנע מהתערבות ופרעות אנטישמיות שהתחילו ב-1818 ציננו את המחלוקת הפנימית ולבסוף בוטלו טקסי ה"הגיגים", אך טקס הקונפירמציה נמשך. מנהיימר קיבל ב-1821 חופשה ונסע להמבורג ולברלין, לבקר בהיכלים ולקחת חלק בריטואל שלהם.

על אף שוויון הזכויות, אירעו בדנמרק בשנת 1819 מספר פרעות אנטישמיות אשר נמשכו מספר חודשים, אך ללא נפגעים בנפש ככל הידוע. הפרעות היו מקרה יוצא דופן למדי, ובתחילת המאה ה-19 חיי התרבות היהודים-דנים הגיעו לשגשוג גדול. יהודים רבים היו לגדולי התרבות הדנית, ביניהם הפסל קורט האראלד איזנשטיין, הבוטנאי נתנאל ואליך, מבקר וחוקר הספרות גאורג ברנדס, אחיו העיתונאי אדברד ברנדס, המדענים לודוויג לוין יעקובסון, אדולף הנובר וקרל יוליוס סלומון והסופר מאיר ארון גולדשמיט. מספר יהודים היו פעילים בממשלה הדנית במאה ה-19: אדברד ברנדס כיהן כשר הכלכלה, הרמן טרייר כחבר פרלמנט וגאורג קוהן כיועץ משפטי.

הקהילה היהודית גדלה ביציבות עד אמצע המאה ה-19, אז הגיעה למספר תושבים של 4,200. התבוללות ואחוז ילודה נמוך הותירו את האוכלוסייה עם 3,200 חברים בשנת 1901. לאחר פרעות קישינב בשנת 1903 ומלחמת רוסיה יפן בשנת 1904 הגיעו אל דנמרק כ-200 פליטים יהודיים ממזרח אירופה. בשנת 1921 מנתה הקהילה כ 6,000 חברים.

הציונות פרצה אל דנמרק בשנת 1902 עם ייסוד התנועה הדנית הציונית. בשנת 1912 נוסד הסניף הדני של ארגון בני ברית, ובין השנים 1914-1918, התאכלס הקונגרס הציוני בקופנהגן, בעקבות מלחמת העולם הראשונה שבה שמרה על נייטרליות.

במאה ה-19 נכנסה היהדות הרפורמית אל דנמרק על ידי מנדל לוין נתנזון, אשר הושפע מהתנועה בגרמניה, ובאופן טבעי אירעו חיכוכים בין שני הזרמים. מינויו של הרב אברהם אלכסנדר וולף לרב הראשי של דנמרק ב-1829 הצליח להפחית במידת מה את החיכוכים.

תקופת הכיבוש הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצלת יהודי דנמרק
סירה ששימשה להברחת יהודים מדנמרק לשבדיה, בשואה. (התמונה ממוזיאון יד ושם)

ב-9 באפריל 1940 פלשו לדנמרק כוחות גרמניה הנאצית (אירוע שנקרא "מבצע וסריבונג"), למרות שזו הכריזה על עצמה נייטרלית. הודות להסכם שנחתם בין דנמרק לגרמניה בו אפשרו הנאצים לדנים לשמור על מוסדות השלטון - המלך כריסטיאן העשירי נותר בראש המדינה, והפרלמנט והממשלה הדנית תפקדו לכאורה כרגיל, וכן נמנעה החלת חוקי הגזע הנאציים על יהודי המדינה. בשנת 1943 פקעה סבלנותם של הגרמנים, בעקבות התגברות התנגדות המחתרות הדנית לכיבוש, והם פיזרו את הממשלה הדנית והכריזו על משטר צבאי. כעת הייתה הדרך פתוחה בפני הנאצים לשלוח את היהודים למחנות הריכוז ללא התנגדות, והם אכן תכננו לעשות כן.

ב-28 בספטמבר הדליף הנספח לספנות הגרמני גאורג פרדיננד דוקוויץ להנס הדטופט, יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הדנית, על מזימתם של הנאצים. הדטופט העביר את הידיעה למחתרת הדנית ולראשי הקהילה היהודית, והיהודים ירדו למחתרת והתחבאו אצל ידידים דנים.

בתוך שלושה שבועות, תחת ארגונה של המחתרת הדנית, ובשיתוף פעולה מצד כל המוסדות הדניים (המשטרה הדנית, המלך כריסטיאן העשירי, הכמורה וכן - האוניברסיטאות שנסגרו לשבוע ימים כדי שהסטודנטים יעזרו במבצע) הוסעו כ- 7,200 יהודים (כ-90% מיהודי דנמרק) וכ-700 קרובי משפחה לא-יהודים אל החוף המזרחי של המדינה ומשם בסירות דיג אל שבדיה הנייטרלית. הפעולה התאפשרה בין השאר על סמך הכרזה פומבית של ממשלת שבדיה שהיא מוכנה לקלוט את הבורחים.

כאמור, 90% מיהודי דנמרק הוברחו אל שבדיה. רק כ-492 יהודים נתפסו על ידי הגרמנים, ונשלחו למחנה טרזינשטט שבצ'כוסלובקיה, אך גם לאחר מעצרם המשיכה ממשלת דנמרק לעקוב אחריהם ולשלוח להם חבילות תרופות ומזון. הודות לכך, בסופו של דבר רק כ-150 יהודים דנים נספו בשואה. המחתרת הדנית עמדה על כך שכל החברים שלקחו חלק בהצלת היהודים יוכרו כגוף אחד - לפיכך, הוכר העם הדני כולו "כאיש אחד" על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם.

ב-5 במאי 2005 הודה והתנצל ראש הממשלה הדני אנדרס פוג רסמוסן על הסגרה של אנשים חפים מפשע, מתוכם 21 יהודים, לידי הנאצים על ידי דנמרק במהלך מלחמת העולם השנייה.

יהדות דנמרק לאחר המלחמה וכיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב היהודים אשר הוברחו לשבדיה שבו לדנמרק לאחר המלחמה, ומספר היהודים חזר להיות בערך כפי שהיה לפני המלחמה. בשנת 1968 מנתה הקהילה היהודית בדנמרק בין 6,000 ל 7,000 חברים, כשרק אחוז אחד מתגורר מחוץ לקופנהגן. בשנים שלאחר המלחמה כיהנו יהודים במספר תפקידי מפתח בדנמרק (ארנה מלכיאור כשר התחבורה). כיום ישנם כ 7,000 יהודים בדנמרק, רובם בקופנהגן, אך ישנן גם קהילות קטנות באודנזה ואורהוס. כיום שיעור הילודה של יהודי דנמרק מוסיף להיות נמוך.

כיום פועלות בדנמרק התנועות בני עקיבא, חב"ד ובני ברית, ובקופנהגן פועלים בית כנסת גדול (מקום מושבו של הרב הראשי לדנמרק), בית כנסת רפורמי, מוזיאון יהודי (נפתח ב 2004), בית ספר יהודי לבנים, בית ספר יהודי לבנות ומקווה טהרה. השחיטה הכשרה אסורה בדנמרק.

איסור השחיטה[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

ב 13 בפברואר 2014 חתם שר החקלאות והמזון של דנמרק דן יורגנסן, חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של ראש הממשלה הלה ת'ורניג-שמידט, על תקנה האוסרת לחלוטין שחיטה דתית בתחומי המדינה. בראיון לערוץ הטלוויזיה הדני TV2 אמר כי "זכויות בעלי החיים באות לפני הדת". על פי התקנה, על כל שחיטה של בעלי חיים להעשות לאחר הימום הבעל חי, דבר הנוגד את ההלכה היהודית.

התקנה לא משפיעה הרבה על יהודי דנמרק כיוון שרוב הבשר הכשר הנמכר במדינה מיובא ממדינות אחרות בערך משנת 2000.

איסור השחיטה פוגע לא רק בקהילה היהודית, אלא אף במוסלמים הצורכים בשר שחוט ("חלאל"). לכן גם המוסלמים במדינה נאבקים באיסור השחיטה בטענה כי מדובר בהפרה זכות האזרחים לחופש דת. בפגישה משותפת של נציגים מהקהילה היהודית והמוסלמית שנערכה בפברואר 2014 עם שר החקלאות יורגנסן, הצהיר השר שמשרדו יבדוק מחדש את הנושא ואף התנצל על הטלת איסור על השחיטה לפני פגישה עם נציגי ההקהילות שמושפעות מהאיסור[2].

איסור ברית מילה[3][עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות עלה נושא ברית המילה לדיון ציבורי בכלי התקשורת בדנמרק, האם מדובר בהליך בעל יתרונות מבחינה רפואית או צעד שאינו תורם דבר לנימול או אפילו מסכן את התינוק. פוליטיקאים רבים טענו כי יש להוציא את קיום ברית המילה אל מחוץ לחוק. על פי רישומי משרד הבריאות הדני, מתקיימים מדי שנה בדנמרק בין אלף לאלפיים בריתות של תינוקות (יהודים ומוסלמים).

בעקבות הדיון הציבורי החליטה רשות הבריאות והתרופות הדנית לפתוח במחקר על ההיבטים הבריאותיים של ברית מילה, האם היא מעניקה יתרונות בריאותיים לנימול או שיש בה סיכון רפואי. ביוני 2013, פרסמו ראשי רשות הבריאות והתרופות את מסקנות המחקר, לפיו לא הוכח כי לברית המילה אכן יש יתרונות רפואיים, ולכן הם אינם יכולים לפרסם המלצה לביצוע ברית מילה לתועלת רפואית. לאידך, לא התגלה במחקר סיכון חריג בביצוע ברית המילה, ולכן אינם רואים סיבה לאסור בחקיקה את קיום המנהג.

תוצאות סקר שנערך באוקטובר 2014 בקרב אלף מאזרחי המדינה שנשאלו האם יש לאסור בחוק על קיום ברית מילה העלה כי 74 אחוזים, הביעו תמיכה בהטלת איסור מוחלט או לפחות חלקי על קיום ברית מילה בדנמרק. רק עשרה אחוזים מהנשאלים השיבו כי יש לאפשר להורים לקבל את ההחלטה האם למול את תינוקם.

ב22 באוקטובר 2014 נערך דיון בפרלמנט הדני סביב סוגית ברית המילה. אך לא נערכה הצבעה.

מפלגות האופוזיציה, ובהן מפלגת השמאל "הברית האדומה-ירוקה" והמפלגה הליברלית הדנית, תומכות בחקיקת איסור ברית מילה.

האנס כריסטיאן שמידט, לשעבר שר הבריאות הדני, צוטט בראיון ל"מטרו אקספרס" כי יתמוך בחוק שיאסור על קיום ברית המילה במדינה: "אני אתמוך בחוק כנגד ברית מילה מאחר שלדעתי ההליך מנוגד לאמנת זכויות הילד של האו"ם. אני בעד להותיר את ההחלטה בידי הילד עד אשר הוא יגיע לגיל בגרות".

רב ראשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב הראשי לדנמרק מוכר על ידי המדינה להנפיק תעודות נישואין, תעודות לידה ופטירה. כמו כן הוא מקבל כתב מינוי ממלכת דנמרק ומסמך חתום המאשר את בחירתו בידי הקהילה היהודית, ומשום כך הוא משתתף בטקסים שונים של המלכה.

מהמאה ה-17 כיהנו בדנמרק הרבנים הראשיים דלהלן:

אברהם סלומון 1687-1700

ישראל בער 1700-1728

דוד מרכוס 1729-1739

הירש שמואל לוי 1741-1775

אברהם גדליה 1778-1793

אברהם וולף 1828-1891

דוד סימונסון 1903-1910

טוביאס לוינשטיין 1903-1910

מקס משה פרידיגר (1884-1947) משנת 1920. בשישי לאוקטובר 1943 הוא גורש למחנה הריכוז הנאצי טרזיינשטט. הוא שרד את השואה וכיהן כרב ראשי עד פטירתו.

מרכוס מלכיאור (1897-1969) כיהן משנת 1947 עד פטירתו בשנת 1969

בנט (בנימין) מלכיאור כיהן משנת 1969 עד שנת 1996

בנט (ברוך דב) לקסנר נולד בשנת 1946 בדנמרק והתמנה בשנת 1996 לרב הראשי.

מאוגוסט 2014 מכהן כרב ראשי יאיר מלכיאור (נולד י"א חשון תשמ"ג), בנו של מיכאל מלכיאור ונכדו של בנט מלכיאור. הרב יאיר מלכיאור הוא השמיני בשושלת משפחתו שמכהנים כרבנים בדנמרק. הרב יאיר נולד בקופנהגן, בשנת 1986 הוריו הגרו לישראל, הוא גדל בירושלים, בוגר מכינת בית ישראל, דובר דנית, פעיל חברתי, נשוי לטלי ולהם שלשה ילדים.

אנטשימיות עכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגף הביטחון של הקהילה היהודית בדנמרק "אקבה" ("AKVAH"), פרסם בשנים האחרונות דו"ח מפורט על אירועים אנטישמיים בדנמרק. הדו"ח ממיין את האירועים לארבעה קטיגוריות: אלימות והטרדה פיזית, ביטויים אנטשימיים ואלימות מילולית, איומים, וונדליזם.

בדו"ח על שנת 2012[4] (התפרסם בפברואר 2013) מתועדים 40 אירועים אנטשימיים שקרו במהלך שנת 2012 כפול ממספר האירועים בשנת 2009.

הדו"ח על שנת 2013 מתעד 43 אירועים אנטשימיים.

ב-15 בפברואר 2015 נערך פיגוע מכוון כלפי הקהילה היהודית בקופנהגן, כאשר נרצח מאבטח יהודי, דן אוזן, מחוץ לבית כנסת בעיר.‏[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


יהדות אירופה

אוסטריהאוקראינהאוזבקיסטןאזרבייג'ןאיטליהאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנד ·הונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהספרדפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשבדיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנזמזרח אירופה
אירופה