יהדות וידין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת בווידין
מצעד "יום השקל" של הקהילה היהודית בווידין, 1932

יהדות וידין היא קהילה יהודית שהתקיימה בעיר וידין שבבולגריה, מהמאה ה-6 ועד לעליית מרבית בניה לישראל לאחר הקמתה. בסוף שנות ה-30 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה כ-2,000 נפשות. ב-1939 גורשו כ-500 מבני הקהילה אל מחוץ לגבולות הממלכה במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים". ב-1943 ניצלו יהודי וידין משילוח למחנות ההשמדה.

יסוד הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב הראשי ליהודי בולגריה ד"ר מרדכי גרינוואלד שכיהן בתפקידו בין 1893 ל-1896 איתר מצבה מהמאה ה-2 בבית העלמין העתיק בווידין עם הכיתוב אָנַנְיוּסָה, אותו פירש כחנניה שהוא שם יהודי. כיתוב דומה נמצא על מצבתו של יהודי ברומא ומעובדה זו הקיש הרב שגם בווידין מדובר במצבתו של נפטר יהודי ומכאן שיהודים התגוררו בעיר מתקופה זו‏[1]. יצוין כי הנחה זו נתונה במחלוקת מבחינת תקפותה ושיטות המחקר שהובילו לקביעה זו. מרבית ההיסטוריונים המודרניים מציינים, שעדויות כתובות להימצאותה של קהילה יהודית רומניוטית בעיר מתוארכות לאמצע המאה ה-6, תקופתו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזאנטית[2].

באמצע המאה ה-9 התיישבו בעיר סוחרים יהודים שהגיעו מסלוניקי. בשלהי המאה ה-12, תקופת האימפריה הבולגרית השנייה, מתועדים בני הקהילה כחלק ממערך בוני המצודה במקום ובהמשך גדלה הקהילה והורכבה מסוחרים ובעלי מלאכה זעירה‏[3]. ב-1376 הגיעו לעיר מקצת ממגורשי הונגריה. ב-1377 התפרסם הספר "תקנות קהילת בדין" שעסק בשאלות ותשובות הלכתיות ודן גם ביחסים פנים קהילתיים בקהילה בת מספר קהלים‏[1].

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תור הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1398 נפלה העיר לידי העות'מאנים ובהמשך, הנהיג את קהילתה הרב הרומניוטי דוסא בן משה שכונה "היווני". דוסא בן משה היה תלמידו של הרב שלום מנוישטט שכונה "האשכנזי". ב-1429 כתב דוסא בן משה את הספר "פירוש ותוספות על פירושי רש"י", אשר יועד לקהל מגורשים שהגיעו מצרפת לווידין והתבסס על כתביו של מורו הרב שלום מנוישטט. חוקר תולדות יהודי בולגריה שלמה אברהם רוזאניס טען במחקריו, כי הרב שלום מנוישטט הגיע לווידין וייסד בה ישיבה, אך מחקרים מאוחרים שללו את מחקריו וקבעו שמדובר בפרשנות שגויה של הממצאים.‏[4] ב-1443 נכבשה וידין בידי קואליציית צבאות הונגרים ופולנים בראשות ולדיסלב השלישי מלך פולין. בתקופת הכיבוש נרדפו יהודי העיר וחלקם נאלצו להגר ממנה. כפי הנראה במועד זה חדלה הקהילה האשכנזית מלהתקיים. לאחר קרב וארנה נכבשה מחדש העיר על ידי העות'מאנים והיהודים חזרו להתיישב בה. ב-1470 שוב נכבשה העיר בידי ההונגרים אשר ערכו פוגרום בבני הקהילה היהודית‏[5].

ב-1471 הגיעו יהודים מבוואריה שגורשו על ידי לודוויג התשיעי, דוכס בוואריה(אנ') וחידשו את הקהילה אשכנזית בעיר. וידין הייתה תחנתם הראשונה של מגורשי בוואריה, חלקם היגר מאוחר יותר לפלוונא, ניקופוליס וסארדיקה והקימו בהן קהילות נפרדות. בשלהי המאה ה-15 החלו להגיע מגורשי ספרד ופורטוגל. בתקופה הסולטאן סלים הראשון מתועדים 3 קהלים בווידין, אשכנזים, ספרדים והונגרים. הקהילה הרומניוטית נטמעה ככל הנראה בקהילה הספרדית הגדולה שהייתה בעיר. בתקופת סולימאן הראשון הגיע לעיר גל נוסף של יהודים מהונגריה שחיזק את מעמדה של הקהילה בעיר, אשר בעת ההיא דמתה בגודלה לקהילה הספרדית.

במחצית השנייה של המאה ה-16, תקופתו של הסולטאן סלים השני הגיעו לווידין יהודים שגורשו מאיטליה על ידי האפיפיור פיוס החמישי והצטרפו לקהילה הספרדית של העיר. הקהילה ההונגרית והאשכנזית התאחדו לקהילה אחת ובתקופה זו מתועדות בעיר שתי קהילות דומות בגודלן ספרדית ואשכנזית‏[5]. בנוסף, קיים תיעוד על פניות של בני הקהילה לרבני סלוניקי כגון שמואל די מדינה לצורך קבלת פסקי הלכה בנושאים שונים. מספרי שאלות ותשובות אנו למדים שחלק מבני הקהילה היו רועי צאן ומהם נימנו יצרני גבינה וחלקם היו עמילי מכס בנמל העיר‏[6].

חורבן הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1593 כבשו את וידין כוחות צבא הונגרים וגרמנים שהגיעו דרך הדנובה. מרבית בני הקהילה הצליחו להימלט מהעיר ואילו שנותרו נרצחו כולם בידי הצבאות הפולשים. ב-1596 ניצל מיכאי האמיץ נסיך ואלכיה, את חוסר היציבות השלטונית באימפריה העות'מאנית בשל חוסר ניסיונו של הסולטאן החדש מהמט השלישי, פלש לתחומי בולגריה וכבש את וידין. היהודים למודי הניסיון נמלטו בהמוניהם מהעיר וצבאו של מיכאי העלה באש את שני בתי הכנסת המרכזיים בעיר. העות'מאנים התעשתו וצבאם הניס את כוחותיו של הנסיך הולאכי אל מעבר לדנובה. בני קהילת וידין שמצאו מחסה זמני בעיר פלבן, חזרו לעירם והחלו לשקם את הקהילה. ב-1598 ניסה שוב הנסיך מיכאי לכבוש את העיר. כוחותיו שצוידו בתותחים חדישים צרו על וידין תוך ביצוע הפגזה ארטילרית כבדה על העיר. מיכאי לא הצליח בכיבושה של העיר אך רבים מבני הקהילה היהודית נהרגו ונפצעו בהפגזות ובתיהם נחרבו. ב-1599 חדלה למעשה הקהילה היהודית בווידין מלהתקיים, כאשר בניה לא הצליחו לשקם את נזקי הקרבות ונטשו אותה. חלפו כמה עשרות שנים עד ששבו יהודים להתיישב בווידין‏[5].

שיקום הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית העלמין היהודי החרב בווידין

עדויות לחידושה של קהילת וידין מצויות בספרי שאלות ותשובות מאמצע המאה ה-17, שלהי כהונתו של הסולטאן איברהים הראשון, בהקשר הקמתו של בית כנסת חדש בעיר. במקביל הגיעו לשטחי האימפריה העות'מאנית בכלל והבלקן בפרט, עבדים יהודים רבים שנלקחו בשבי על ידי כוחותיו של בוגדן חמלניצקי במהלך גזירות ת"ח ת"ט. העבדים היהודים נפדו בממון רב על ידי קהילות יהודי בולגריה. מניחים שכמה עשרות מהפדויים התיישבו גם בעיר וידין והיו קשורים לחידוש הקהילה או הצטרפו אליה עם חידושה‏[5].

בתקופת מהמט הרביעי הגיעה שוב קהילת יהודי וידין לאיתנות כלכלית ושגשוג תרבותי, אך לאחר הדחתו ועלייתו של סולימאן השני פלשו האוסטרים לשטחי בולגריה וב-1689 כבשו את וידין. העיר הוחזקה בידי האוסטרים במשך מספר שנים, בני הקהילה היהודית נרדפו וחופש הדת והמסחר שלהם הוגבל. בהמשך, ובמשך כמה עשרות שנים החליפה העיר ידיים בין העות'מאנים לאוסטרים, כאשר בני הקהילה היהודית היו הראשונים להיפגע. בשלהי המאה ה-18 השתלט על העיר הואלי המורד אוסמאן פאזוואנטואולו ובתקופתו חל פיתוח מואץ בעיר. ב-1807 הורעל פאזוואנטואולו בידי שליחי הסולטאן העות'מאני והאשמה הוטלה על רופאו היהודי. נאמניו נערכו לבצע פוגרום ביהודי העיר וכשהוא על ערש דווי הורה פאזוואנטואולו להימנע מפגיעה ביהודים, שכבר החלו נמלטים בהמוניהם לרוסה דרך הדנובה. לזכר הצלתם מהפוגרום, נהגו יהודי העיר לחגוג בד' באדר את "פורים דה וידין"‏[3].

במחצית המאה ה-19 התגבר תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית והקשר השלטוני עם המחוזות הלך והתרופף. משבר הלכתי קשה פקד את בני הקהילה בוידין עקב הניתוק מהמרכזים ההלכתיים בסלוניקי ואדירנה. בעיר הוקם לראשונה בית דין רבני, אך הקהילה איבדה ממעמדה הציבורי. ב-1811, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1812-1806) נכבשה וידין בידי צבא האימפריה הרוסית ולאחר נסיגת הרוסים, ניצלו ב-1814 הולאכים שעת כושר, פלשו וכבשו את העיר. יהודי וידין נמלטו דרך הדנובה לרוסצ'וק ושבו אליה לאחר מספר חודשים עם נסיגת הפולשים. בתקופת שלטונו של מהמוט השני הואץ תהליך שקיעתה הכלכלי והתרבותי של קהילת וידין.

לאחר עצמאות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה להנצחת קהילת וידין המוצבת בעיר

במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) הוחרבה העיר בהפגזות ארטילריות רוסיות ובכלל זה בתי הכנסת שבה. בנוסף הותקפו בני הקהילה בידי חיילים עות'מאנים שאיבדו כל רסן ושדדו מכל הבא ליד תוך כדי נסיגתם מפני הרוסים. לאחר המלחמה הוקמה נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין. לאחר הקמת הנסיכות, עם פרסום חוקת טרנובו המבטיחה את זכויות היהודים והתייצבות המצב הביטחוני, החלו יהודי וידין לשקם את קהילתם ונרשמה חזרתם של רבים אליה. במפקד האוכלוסין שנערך ב-1881 נמנו בווידין 1,546 יהודים‏[7].

ב-1882 הוקם בווידין תא של "אגודת אחים ליישוב ארץ ישראל", שנציגיו עסקו ברכישת קרקעות לרכישת אדמות להתיישבות בארץ ישראל. התא פעל בעיר עד 1896, מועד בו עלו ראשיו לארץ ישראל ונמנו על מתיישבי חורן, הר-טוב ובהמשך יבנאל. ב-1885 במהלך מלחמת בולגריה-סרביה גייסו ומימנו בני קהילת וידין ביחד עם בני קהילות רוסה ווארנה שתי חטיבות של לוחמים יהודים שמנו 800 איש, אשר זכו להערכה רבה מהשליט הבולגרי אלכסנדר בטנברג. בבולגריה שלאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית נרשמו אירועים אנטישמיים רבים. חלקם בעידוד הצבא הרוסי שחנה במדינה לתקופה מסוימת וחלקם בגלל העובדה שהיהודים זוהו עם הכובש העות'מאני.

ב-1898 הופיע בעיר ימבול כתב עת בשם "מי הם היהודים והאם הם משתמשים בדמם של ילדים נוצרים?" ובמקביל הופץ עיתון אנטישמי בשם "אוטזיב". כפועל יוצא מכך החלו במספר ערים ובכלל זה בווידין התפרעויות שכוונו נגד הקהילה היהודית. הממשלה הבולגרית הורתה לכוחות המשטרה להתערב והם פעלו בכוח רב ובהצלחה לדיכוי המהומות‏[8]. ב-29 בדצמבר 1898 השתתפו נציגי קהילת וידין בוועידה הציונית הראשונה של יהודי בולגריה שהתקיימה בפלובדיב, אשר לאחריה נוסדה ההסתדרות הציונית בבולגריה.

בית הכנסת בוידין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הספרדי בווידין נחנך ב-28 בספטמבר 1894 על ידי הרב הראשי ליהודי בולגריה ד"ר מרדכי גרינוואלד וציין את שיקומה של הקהילה לאחר ההרס שחוותה העיר במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית ובכלל זה הרס בתי הכנסת שנפגעו בהפגזות הצדדים הלוחמים. חלק מהמימון לבניית בית הכנסת הועבר מיהודי אמידים בני וידין, אך גם מקהילות אחרות בנסיכות הבולגרית. היה זה בית הכנסת השני בגודלו בבולגריה לאחר בית הכנסת בסופיה ופעל עד 1950. לאחר מכן שימש המבנה כמחסן סחורות עד שניטש. בראשית המאה ה-21 מצוי היה מבנה בית הכנסת במצב רעוע ובסכנת התמוטטות. מבחינה אדריכלית מדובר במבנה בעל בסיס סימטרי בצורת טרפז, אולם תפילה שאורכו 21 מטרים ורוחבו 10 מטרים, היכל, מבואה ו-2 צריחים. עיצוב הפנים בוצע על ידי אדריכל צ'כי, העץ יובא מטרנסילבניה והנורות והנברשות מווינה. רצפת בית הכנסת רוצפה במוזאיקה והמגדלים תוכננו עם חלונות גדולים כדי לאפשר חדירת אור מרבית לאולם התפילה. חלק מחלונותיו עוטרו בויטראז'ים.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-20 נכללה קהילת וידין ברשימת 34 הקהילות המאורגנות בממלכת בולגריה ובמפקד שנערך ב-1920 נימנו בעיר 1,979 יהודים‏[7].

מערכת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא ראו: החינוך היהודי בבולגריה

בתקופה העות'מאנית התבססה מערכת החינוך היהודית על בתי ספר אשר נקראו מלדארי והוקמו בערים הגדולות בלבד ובכללן וידין. המלדארי היו בחלקם בבעלות פרטית של רבנים וחזנים ובחלקן נסמכו על תרומות ותשלומי ההורים. בבתי ספר אילו למדו בנים בלבד בעיקר קרוא וכתוב ותורה, במשך מספר שעות ואחר כך הועסקו התלמידים כשוליות בקרב בעלי מלאכה בעיר. ב-1879 נפתח בית הספר הראשון של אליאנס בעיר וידין. בבית הספר שיועד לתלמידי יסודי בכיתות א'-ד' בלבד, ניהלו את השיעורים בצרפתית להוציא את שיעורי הקודש שנוהלו בעברית ולאדינו.

בהמשך נפתח בעיר בית ספר יסודי יהודי עבור הקהילה. ב-1891 הכיר משרד הפנים הבולגרי באופן רשמי במערכת החינוך היסודית היהודית. בהמשך נוספו לבית הספר כיתות גן וכיתות פרו גימנסיה (ה'-ז')‏[8]. מבחינת נתוני מערכת החינוך היהודית בעיר עולה, כי ב-1920 למדו בה 177 תלמידים שהיוו 92.7% מכלל התלמידים היהודים בעיר. ב-1926 ירד מספרם ל-125. הממשלה הבולגרית מימנה 5% מתקציב מערכת החינוך היהודית ועיריית וידין עוד 33%‏[9].

חיי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה מבית העלמין החרב בווידין

ב-29 באוגוסט 1920 יוצגה קהילת וידין בכנס הקהילות היהודיות המאורגנות בממלכת בולגריה שהתקיים בסופיה, על ידי שלמה בן יוסף, שלמה נסים ומוסקו אלאג'ם ראשי הקהילה‏[10]. במהלך שנות ה-20 נוסדו ופעלו בעיר סניפים של תנועת נוער ובכלל זה מכבי ואגודת נוער בשם ז'בוטינסקי לה הייתה זיקה לרוויזיוניסטים. ב-1927 הוקם תא של השומר הצעיר[11]. בווידין נרשמה פעילות ציונית ענפה ולצידה גם קומוניסטית. בבחירות שהתקיימו לוועד הקהילה ב-1932 זכו הציונים ב-51.8% והמתנגדים ב-48.2%‏[12]. במהלך שנות ה-20 פעל בעיר בנק יהודי, ששימש גם כקופת מלווה (קאסה) ופעל בסיוע ארגון הג'וינט[7]. ב-1931 נוסד בעיר בנק קואופרציה יהודי בשם "תחיה" ומנהלו היה בן העיר יוסף קונפינו. בווידין נולד ד"ר איזידור ברוך (1898-1941), מנהיג פועלי ציון בבולגריה, חבר הנהלת קרן היסוד ואחד מעורכי העיתון היהודי אברייסקה טריבונה, בו פרסם מאמרים ומחקרים מפרי עטו בתחום התמחותו במדעי החברה[13].

חגיגות יום השקל הציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר היווסדה של התנועה הציונית שימש המושג "שקל ציוני" לציון מס החבר שנתי. מי שרכש שקל, קנה את הזכות לבחור ולהיבחר לקונגרס הציוני. לפי מספר השקלים שנמכרו בכל מדינה נקבע מספר הצירים שהייתה זכאית לשגר לקונגרס. אחת הפעולות המרכזיות של התנועה הציונית בבולגריה הייתה השקלת שקלים ומכירת מניות של הבנק היהודי להתיישבות. במאי 1901 הכריז הוועד הציוני המרכזי של יהודי בולגריה על ל"ג בעומר גם כחג ציוני בשם "יום השקל". בקהילת וידין נחוג חג זה מידי שנה. בדרך כלל נוהגים היו החוגגים בני תנועות הנוער ללבוש בגדי חג, לענוד סרט כחול לבן, לערוך תהלוכה שהחלה בבית הספר היסודי היהודי והסתיימה בבית הכנסת, שם נערכה תפילה חגיגית. בשנות ה-30 הפך יום השקל למעין הפנינג של כל בני הקהילה שלווה בנוסף לתהלוכה, בתחרויות ספורט, שירה ונאומים בקרב משתתפיו‏[14].

מלחמת העולם השנייה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבות בית הכנסת בעיר וידין כפי שצולמו ב-2004

בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית הקהילה 2,000 נפשות ומבין ראשי הקהילה בעת הזו ניתן לציין את מואיז מרדכי וסימנטוב אלאג'ם. ב-16 בספטמבר 1939 פרסם מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב צו גירוש ל-4,000 נתינים זרים המצויים בשטח ממלכת בולגריה, רובם ככולם יהודים, פליטי המלחמות השונות בבלקן, שנותרו ללא אזרחות בולגרית. היהודים גורשו לשטחי יוון וטורקיה ומי שלא התקבל במדינות אילו נאלץ להגר למדינות אחרות ובכלל זה לארץ ישראל. אין מידע מדויק לגבי כמות המגורשים מהעיר, אם כי ידוע שבסיום מלחמת העולם נמנו בווידין 1,300 יהודים.

בינואר 1940 הוחל על יהודי העיר החוק להגנת האומה. בהמשך, נלקחו הגברים בגילאי 20-40 לעבודות כפייה. ב-10 במרץ 1943 תוכנן לגרש 6,365 מקרב יהודי "בולגריה הישנה", כמכסה ראשונית לקראת גירוש כל הקהילה למחנות ההשמדה. ברישומי משרד הפנים הבולגרי צוינו 99 יהודים מווידין שנכללו במכסה זו. תוכננו מכסות נוספות. הגירוש לא יצא אל הפועל‏[15]. ב-25 במאי 1943 גורשו 20,000 מיהודי סופיה וכמה אלפים מהם הגיעו לווידין ושוכנו בבתי בני הקהילה ובמוסדות הציבור שלה. לאחר מלחמת העולם השנייה חודשה הפעילות הציונית בעיר והוקמו תאי תנועות נוער שפעלו להכשרת בני הקהילה לקראת עלייה. מרבית יהודי העיר עלו למדינת ישראל לאחר הקמתה, בין 1948 ל-1949. ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה, ערך הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה מפקד ובווידין נמנו 282 יהודים‏[16]. ב-2004 התגוררו בוידין 55 יהודים‏[2].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 קשלס, חיים, מתי באו ראשוני היהודים לבולגריה, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 25-36.
  2. ^ 2.0 2.1 הקהילה היהודית בוידין, באתר jewishvirtuallibrary (באנגלית).
  3. ^ 3.0 3.1 הקהילה היהודית בווידין, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  4. ^ צבי קרן, "תולדות יהודי בולגריה – היבטים חדשים במחקר המבוססים על מקורות עות'מאניים, יהודים ואחרים", באתר "כולנו בולגרים" - אתר הבית של יהודי בולגריה .
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 קשלס, חיים, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 37-62.
  6. ^ קרן צבי, "יהדות בולגריה בימי האימפריה העות'מאנית-קהילת הדנובה כמשל", באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה .
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 גלבר, נ.מ, חיי היהודים בבולגריה, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, עמודים 681-698.
  8. ^ 8.0 8.1 קשלס, חיים, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 63-86.
  9. ^ לוחות סטאטיסטיים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 641-662.
  10. ^ רומנו, אלברט.א, תקנון הקהילות והקונסיסטוריון, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 439.
  11. ^ רומנו, אלברט.א, תנועות הנוער, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 391-410.
  12. ^ רומנו, אלברט.א, תקופת המשבר והפילוג 1930-1940, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1968, עמודים 583-588.
  13. ^ רומנו, אלברט.א, אישים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1968, עמוד 631.
  14. ^ רומנו, אלברט.א, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 207-210.
  15. ^ קשלס, חיים, תעודות ומסמכים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 849.
  16. ^ קשלס, חיים, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 296.