יהדות טריאסטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת 2007

יהדות טריאסטה מאורגנת במסגרת הקהילה היהודית בטריאסטה ומכונה בפי חבריה ק"ק טריאסטי. הקהילה היא החמישית בגודלה באיטליה אחרי רומא, מילאנו, פירנצה וטורינו. שיוך הקהילה לאיטליה החל רק בתחילת המאה ה-20. במשך מאות שנים היו העיר והקהילה היהודית בשליטת אוסטרו הונגריה.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 מנתה הקהילה כ-600 חברים[1]. במרכז העיר ניצב בית הכנסת המונומנטלי, שנחנך בשנת 1912, עת מנתה הקהילה 5,000 איש. כיום בית הכנסת הגדול פתוח בחגים, בהזדמנויות חגיגיות ולביקורים בתשלום. בימי שני וחמישי ובשבתות, מתנהלת תפילה במניין בבית כנסת קטן השוכן במבנה הצמוד לבית הכנסת הגדול.

הקהילה היהודית מפעילה בית אבות, מקווה, ספריה ומאפשרת אספקת מזון כשר. רב הקהילה הוא הרב יצחק דוד מרגליות (Itzhak David Margalit). לקהילה פעילות אינטנסיבית בהפצת התרבות היהודית בעיר ובהפעלת שני מוזיאונים ליהדות בעיר.

במאה ה-19 נודעה ליהדות טריאסטה חשיבות בתחום הלימודים ההומניים דוגמת הפילוסופיה, הספרות והאמנות, ובענפי התעשייה והמסחר. מספר רב של יהודים היו גם הראשונים בפיתוח שירותים בנקאיים, מסחריים ועסקי ביטוח בעיר. ליהודים נודע מעמד פוליטי נכבד והקימו חברות ביטוח ידועות כמו חברת הביטוח "אסיקורציונה ג'נרלי" שנוסדה בשנת 1831[2], חברת "ללויד אדריאטיקו" (Lloyd Adriatico) אשר נוסדה על ידי ג'וזפה לאצארו מורפורגו, בן למשפחה יהודית מוכרת מצפון איטליה, וחברת "ראס" (R.A.S) שנוסדה בעיר בשנת 1824. אחדים מהיהודים זכו לתוארי אצולה מבית הבסבורג.

אחד מבני טריאסטה המפורסמים הוא הרב, פרופ' שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) שהיה משורר, פרשן מקרא וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה. עוד הוציאה יהדות טריאסטה מקרבה דמויות מעולם התרבות, ביניהן הסופר איטלו זבבו והמשורר אומברטו סאבה.

ראש עיריית ניו יורק בשנות השלושים והארבעים, פיורלו לה גוארדיה, נולד לבת העיר יהודיה שהגרה לארצות הברית.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים והעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסמך העתיק ביותר המזכיר את קיומם של יהודים בעיר טריאסטה הוא משנת 1236. קיים אמנם מסמך משנת 949, אך זה ככל הנראה מזויף[3]. המסמך מעיד על עסקה שנעשתה בין הבישוף ג'ובאני (Vescovo Giovanni) לבין היהודי דניאל דוד (Daniel David), ולפיה שולם לאחרון סך של 500 מארקה (Marche) כדי שימגר את הגנבים שפעלו באזור הקראס הסלובני‏ הסמוך לעיר.

בימי הביניים עסקו יהודי העיר בפעילות בנקאית, בעיקר מתן הלוואות, ובמסחר. תקנות העיר משנת 1350 ושנת 1375 היו ליברליות ביחס ליהודים והם היו שווי זכויות ליתר האזרחים. כן נקבע כי לבנקאי של העיר, שהיה בדרך כלל יהודי, יוקצב מקום בבית העירייה, אם כי החוק שקבע שיש להפחית את שיעור החובות במחצית ויש להאריך בשנתיים את זמני הפרעון של שאר החוב פגע ביהודים שעסקו בהלוואה בריבית.

בשנת 1382 צורפה טריאסטה לאוסטריה תחת שלטון בית הבסבורג. בהזמנת דוכסים מאוסטריה ודוכסים מקומיים הגיעו יהודים מגרמניה לעיר. עד המאה ה-15 הם לא זכו להכרה חוקית כקהילה דתית ולכן היהודים האשכנזים נאלצו לקיים תפילה בבית פרטי. מספרם המשוער של היהודים היה 60 מתוך אוכלוסייה של 3,000 תושבים. החל ממחצית המאה ה-17 החלה הגירת יהודים מאסיבית מאוסטריה - חלקה כתוצאה מגירושם מווינה וחלקה מגילוי היתרונות של נמל טריאסטה בתור מוקד לסחר בין ארצות אגן הים התיכון ואמריקה לבין ארצות מזרח ומרכז אירופה. בין השנים 1684 - 1785 הורו השלטונות על הקמת גטו וחייבו את היהודים להתגורר בו. הייתה זו תגובה של אנטישמיים מקומיים שדרשו בשנת 1684, לפעול בטריאסטה כפי שנהגו ביהודים בבירה וינה. התוצאה הייתה הקמת הגטו, הנהגת אות קלון ואיסור העסקת שכירים ומשרתים נוצרים. הקהילה התנגדה בתוקף למיקומו המוצע של הגטו שנחשב לאזור עלוב, וההכרעה הועברה לווינה. בשנת 1695 יזמו תושבים מהעיר עלילת דם, אך ללא הצלחה. רק בשנת 1697 נאלצו היהודים לוותר על בתיהם ולעבור לתחומי הגטו.

בשנת 1728 הפכה טריאסטה לנמל חופשי, דבר שהביא לצמיחה מהירה של האוכלוסייה, והיישוב היהודי הגיע בסוף המאה ה-18 ל-1,500 נפש והיה לאחד החשובים בצפון איטליה. באותן השנים הגיעו לעיר גלי הגירה של יהודים מקורפו ומארצות נוספות. משנת 1738 היו יהודי טריאסטה פטורים מנשיאת טלאי ההיכר היהודי. בתחומי הגטו נבנה בית כנסת [4]. ובסוף שנת 1746 התכנסו ראשי המשפחות היהודיות (De li Particolari) והחליטו על מיסודה הארגוני של הקהילה במטרה לממן את הפעילות הציבורית והדתית שלה.

במשך קרוב למאה שנה ניתנה רשות למשפחות יהודיות אחדות לחיות מחוץ לגטו. אבל רק בשנת 1785 בוטלה סופית חובת מגוריהם בשכונה נפרדת.

הקהילה היהודית צפתה בגידול הטבעי של התנועה המסחרית בעיר, אשר הייתה הנמל של האיפריה ההבסבורגית. תנועת המסעות מארצות השוכנות לחופי נהר הדנובה החלה להתנקז בעיר הנמל טריאסטה. ובשנת 1746 שלטונות העיר חוקקו חוקים מיוחדים לטיפול בתנועת המטענים, שהלכה וגברה בעיר.

בשנת 1771 פרסמה המלכה מריה תרזה מנשר (La Patenti imperiali di tolleranza - Toleranzpatent) ובו היא אישרה מחדש את הזכויות שניתנו ליהודים השליטים הקודמים. באופן מיוחד ניתן אישור ליהודים שיקימו בעיר מבנה תעשייה ומחסני מסחר לשמור על דתם באופן חופשי. כמו כן, ניתן להם רשות להקים בתי-כנסת ובית קברות ונאסר להטביל יהודים בכפייה.

לעידוד נוסף זכו היהודים שהגיעו לטריאסטה מווינה ומארצות האימפריה ההבסבורגית. הם לא נדרשו לשלם מסים בבואם לירידים בטריאסטה. כמו כן, הם הורשו לסגור את עסקיהם בשבתות ובמועדי ישראל.

בספרית הקהילה מצויים מסמכים בחתימת מריה טרזה, הכוללים למעלה ממאה צווים העוסקים בעידוד ההתיישבות היהודית בטריאסטה. אפשר לראות במסמכים אלה דמיון לאלה אשר הוצאו על ידי בית מדיצ'י במאה ה-16 בליבורנו, דבר שכונה "הכרזת הליוורנינה" (La Costituzione Livornini).

כעשור לאחר מכן חל שדרוג נוסף במעמדם של היהודים בעיר. בשנת 1782 פורסם "כתב הסובלנות" (Editto di Tolleranza) על ידי יוזף השני שהגדיר את יחסי השלטון והיהודים. לפי המסמך ניתן ליהודים ליטול חלק בפעילות הכלכלית של העיר בממדים רחבים, כמו מלאכה, מקצועות חופשיים, מסחר וחקלאות. כמו כן ניתנה להם רשות לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך העירוניים. כעבור שנים אחדות ניתן צו נוסף ולפיו יש לכלול תמיד שני יהודים בהרכב בית הדין המסחרי. ביוזמת יהודים יוצאי גרמניה הוקם בעיר בית ספר עממי יהודי בשם "Scuole Pie Normali Israelitiche" ונבנו בעיר שני בתי כנסת נוספים אשר נהרסו בעת הבניה מחדש של העיר העתיקה.

בתקופה זו עדיין עמדו בתוקפן ההגבלות שהיו נהוגות ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית ביחס ליהודים:

  • העדר אפשרות לקבל מישרות ציבוריות.
  • איסור עיסוק במקצועות מסוימים כמו רוקחות.
  • איסור על רכישת מקרקעין.
  • להלכה היו הגבלות גם על ממדי ההגירה ועל מספר החתונות, אך למעשה הגבלות אלה שנועדו להקטין את ממדי האוכלוסייה היהודית לא נאכפו.

מאידך הורשו היהודים להתגייס לצבא, ובשנת 1820 הכריז הקיסר על כוונתו לשלב את האינטרסים של היהודים באלה של המדינה.

בית הקברות הראשון של הקהילה הוקם בשנת 1446 על ידי מיכאל נוירימברגה (Michael Norimberga), אשר רכש שטח של כרם ענבים לקבורת בני משפחתו ובני דתו. במהלך השנים היו ליהודי טריאסטה ארבעה בתי קברות בעיר. מאז 1843 מתבצעת הקבורה בסמוך לבית הקברות העירוני.

למרות שמוצאם של יהודי טריאסטה לא היה באיטליה, הם זיהו עצמם כאיטלקים בדומה לחלק ניכר מתושבי העיר. היהודים כמו יתר האוכלוסייה העירונית נטלו חלק חשוב בפעילות לאיחוד איטליה, וזאת בניגוד לסביבה הכפרית באזור, שראתה עצמה כסלובנית ושמרה על צביונה המקורי, תוך הזדהות עם מדינות מעבר לגבול איטליה. ההזדהות של יהודי טריאסטה הגיעה לכך שחלק מהם עברו לאיטליה גופא ובכך הביעו את העובדה כי הם חלק מהעם האיטלקי. אחד הגולים לאיטליה סאלוואטורה ברזילי, עיתונאי, משפטן ופוליטיקאי, כונה לעתים בתור "ציר טריאסטה" בפרלמנט ובסנאט האיטלקים.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הייתה טריאסטה לחלק מממלכת איטליה. עד לשנת 1938 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-6,000 תושבים. מקומם בחיי הכלכלה חשוב והתבוללותם באוכלוסייה המקומית היה ניכרת.

נמל טריאסטה כונה בפי יהודים "שער ציון". דרכו עברה רוב תנועת העלייה מאירופה לארץ ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בתקופה קודמת, חלק מהעלייה עברה דרך רוסיה, אבל לאחר המהפכה הרוסית נתיב עלייה זה חדל מלפעול. מעט מושג על היקף התנועה בנמל טריאסטה ניתן לקבל מהעובדה שמספר המהגרים מאירופה לארצות מחוצה לה, מאז סוף המאה ה-19 נאמד ב-40 מיליון איש, ביניהם 4 מיליון יהודים.

כאשר קרבה מלחמת העולם השנייה שימשו שתי אוניות נוסעים בקו הספנות טריאסטה-חיפה. רב החובל היהודי אומברטו שטינדלר (Umberto Steindler) התגאה כי ביצע מאה נסיעות לארץ ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כאשר פרצה המלחמה עזבה אונייתו "ירושלים" את טריאסטה בפעם האחרונה, ביום 1 בספטמבר 1939 והביאה עימה 600 עולים לנמל חיפה.

במלחמת העולם השנייה פחת מספר היהודים בעיר ל-2,300 בשנת 1943 ול-1,500 בתום המלחמה. כמו באיטליה כולה, בשנת 1938 הוטלו על יהודי טריאסטה חוקי גזע. יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות, ביניהם מהוראה בבתי ספר, ילדיהם הוצאו מבתי הספר הממלכתיים ובעיר הוקמה חטיבת ביניים יהודית בנוסף לבית הספר העממי שהיה קיים כבר. החשש מהנאצים גרם לכך שמחצית מיהודי העיר ברח ממנה וחלק קטן אחר המיר את דתו. בשנת 1942 חיללו פשיסטים איטלקים את בית הכנסת.

במהלך הכיבוש הגרמני [5], בוצעו שני מבצעים לאיסוף יהודים: ב-19 באוקטובר 1943 וב-29 בינואר 1944. המבצע האחרון כלל את החולים והזקנים שהיו במוסדות היהודים. ביום 4 באפריל 1944 הוקם מחנה הריכוז היחיד באיטליה ובדרום אירופה כולה בריזיירה די סן סאבה (Risiera di San Sabbarna) הסמוכה לטריאסטה. במחנה זה אשר שימש גם כמחנה השמדה הוקמה משרפה, וממנו נשלחו להשמדה יהודים, פרטיזנים ומתנגדי השלטון.

עם כיבוש העיר על ידי הצבא היוגוסלבי, פוצצו קציני ס"ס את המחנה במטרה לטשטש את עקבות מעשי הזוועה. מספרם של יהודי טריאסטה שנספו בשואה נאמד ב-710. אחרי המלחמה שיקמו 1,500 היהודים שנותרו בעיר את בית הכנסת והקימו את הקהילה מחדש.

בית הכנסת הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לחנוכת בית הכנסת החדש בשנת 1912, היו בטריאסטה ארבעה בתי כנסת ישנים שנבנו במאה ה-18 ובמאה ה-19. רק אחד מהם, בית הכנסת הספרדי, היה פתוח לתפילות קבועות. האולמות של ארבעת בתי הכנסת היו דומים: ארון הקודש והבימה מוצבים בקירות הקצרים, ספסל לאורך הקירות, ציפוי עץ ורצפת אריחי שיש. האולמות גבוהים, וגובהם כשל שתי קומות, כאשר עזרת הנשים בקומה שנייה ערוכה בצורת רצועה צרה מסביב לאולם, בלי שתהיה נתמכת על ידי העמודים. התאורה חדרה לאולם מחלונות גבוהים.

בשנת 1908 החליטה הקהילה היהודית להקים בעיר בית כנסת גדול, והכריזה על תחרות בין האדריכלים. בסופו של דבר הוזמנו שני האחים רוגרו וארדואינו ברלם (Ruggero and Arduino Berlam) שהיו קתוליים במוצאם. כנהוג באותם הימים, נבנה בית הכנסת לפי דוגמת בתי הכנסת ברומא, פירנצה וטורינו, בסגנון עתיק - במקרה זה מזרח תיכוני - ויחד עם זאת מודרני. היה זה בתקופה שהקהילות היהודיות רצו לבטא במבנה החדש את מעמדם החדש לאחר איחוד איטליה והאמנציפציה. בית הכנסת הגדול בטריאסטה מפואר ומרשים. בבסיסו ארבעה עמודי שיש גדולים המחזיקים בכיפה מרכזית. האולם הרחב נועד להראות לכל את גודלה של הקהילה, שמנתה באותה עת 5,000 איש. בית הכנסת תואר כדלקמן:

מקורו של הסגנון החיצוני של המבנה בעידן השלטון הרומאי בסוריה במאה ה-4. המתכננים בחרו בסגנון זה לאחר היו בדעה שזהו הדגם הקרוב ביותר לבתי הכנסת היהודיים הקדומים. היהודים בארץ ישראל וברחבי הקיסרות הרומית השתמשו בדגמים מהאדריכלות רומית. סוריה הייתה די קרובה לארץ ישראל ולכן היא כללה במבנים היהודים יסודות שנכללו בבתי הכנסת בארץ ישראל. בתי כנסת בסגנון זה היו מקובלים הן בעידן הרומי והן בעידן המודרני. היהודים ניסו למנוע דמיון בין בתי הכנסת שלהם לבין מרכזי פולחן נוצריים-ביזנטיים ואסלאמיים ולכן אימצו את הדגם הרומי העתיק[6].

בית הכנסת הנוכחי-2002[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווי יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאונים לנושאי יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטריאסטה שני מוזיאונים:

  • המוזיאון של הקהילה היהודית בטריאסטה על שם "קרלו וורה וגנר"[7], שנפתח בשנת 1993 במבנה ששימש כבית כנסת קטן. במוזיאון פרטי יודיאיקה ששימשו בחתונה יהודית והשייכים היום לקהילה. כן מצויים במוזיאון פריטים שהיו בשלושת בתי הכנסת שנהרסו לאחר חנוכת בית הכנסת הגדול בשנת 1912. האוספים כוללים אביזרים מכסף, פרוכות לספרי תורה, ספרים ומסמכים של משפחות יהודיות.
  • מוזיאון העירוני על שם מורפורגו The Morpurgo Municipal Museum[8] הוקם בביתה הפרטי של משפחת מורפורגו, משפחה יהודית אמידה, ומעיד על רמת החיים הגבוהה של האמידים החברי הקהילה. בעל הבניין קרלו מרקו מורפורגו היה בנקאי ואיש עסקים ונשא בתואר אצולה אוסטרי שניתן לו על ידי בית הבסבורג בשנת 1869. חדרי המוזיאון משקפים את העושר, הטעם והנוחיות של בני המשפחה.

באתר הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתר הקהילה יש מדורים מיוחדים לתיאור תפילות אופייניות לקהילה, רשימות אקטואליות של רב העיר, ניגונים דתיים הנהוגים בקהילה, מתכונים למאכלים יהודיים לימי החגים ופינת הומור יהודי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בצלאל רות, תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962
  • לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978.
  • יעקב פינקרפלד, בתי הכנסת באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר הקהילה: La storia, parte 12
  2. ^ מתוך ויקיפדיה האיטלקית: הקבוצה היא חברת הביטוח הגדולה באיטליה ואחת החשובות בעולם
  3. ^ רות, עמ' 79
  4. ^ היה מצוי בכתובת Via delle Beccherie 19
  5. ^ ראו כאן
  6. ^ המקור: Synagogues of Europe, P. 372, Carole Herselle Krinsky
  7. ^ Via del Monte, 5, Telephone: +39.040.633819, Fax: +39.040.371226
  8. ^ via Imbriani, 5 tel. 040636969