יהדות נאולוגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזית בית הכנסת הנאולוגי הגדול בבודפשט, השלישי בגודלו בעולם.

נאולוגים (הונגרית:‏ neológ irányzat, "הפלג הנאולוגי") הוא הכינוי השגור לחברי אחד משני ארגוני הקהילות הגדולים ביהדות הונגריה. מבחינה חברתית, נטה ציבור זה להשתלבות באוכלוסייה הכללית; מבחינה דתית, הושפעו הרבנים שהיו מזוהים עמו מהאסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה גם היהדות הקונסרבטיבית. המחלוקת בינם לאורתודוקסים ב-1871, ושני הציבורים פנו להקים גופים ארציים נפרדים. הם נותרו כסיעה עצמאית גם בשטחים שהועברו לאוסטריה, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ורומניה ב-1920, ועודם המגזר הגדול ביותר בין יהודי הונגריה עצמה.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבכל מרכז אירופה, התפוררה החברה היהודית הישנה בממלכת הונגריה תחת לחץ השינויים שהתחוללו מסוף המאה ה-18. כתב הסובלנות של הקיסר יוזף השני הגביל את האוטונומיה המשפטית של הקהילות, כפה מערכת חינוך ציבורית ואפשר התערות הדרגתית בחיי הכלכלה. תהליכי העיור והפיתוח שעברו על הונגריה בעשורים הבאים לא פסחו על אוכלוסייתה היהודית, ורבים פנו להשתלבות בחברה הכללית תוך זניחת אורח החיים המסורתי ושמירת המצוות.‏[1] נוצר ניכור בין השמרנים לליברלים, שיוביל שני דורות מאוחר יותר לפילוג רשמי.‏[2] כמו כן, עוד בשנות ה-30 קראו בחוגים הלאומיים ליהודים לערוך רפורמה מקיפה בנושאים כמו דיני הכשרות שתאפשר להם להתמזג בחברה כתנאי לאמנציפציה. מתקנים מכל הגוונים דחו דרישה זאת בתוקף וטענו כי השינויים צריכים להיערך מהיותם ראויים כשלעצמם.‏[3]

קריאות ראשונות לעריכת שינויים בדת כדי להתאימה לעולם המודרני נשמעו בהונגריה בעיקר מצד הרב אהרן חורין מאראד, אף כי השפעתו הייתה קטנה בארצו. לבסוף היה נוסח וינה למאפיין העיקרי שקבע את מסלולה של הנאולוגיה מבחינת סדרי בית-הכנסת.‏[4] הכינוי "נאולוגים" התקבע בשיח האורתודוקסי רק בשנות ה-60, בהשאלה מרש"ר הירש.‏[5] מניין בסגנון זה קם בבירה פשט, שקהילתה היהודית הגדולה והנטמעת הייתה עתידה להפוך למרכזו של ציבור זה, ב-1827. הנוסח עוצב על ידי יצחק מנהיימר ונועד לקלוע לטעמו של הדור הצעיר והמודרני תוך התרחקות מסוגיות עקרוניות. מנהיימר התמקד בשינויים כמו נשיאת הדרשה בשפת המדינה, הצבת הבימה בקדמת המבנה ולא במרכזו באופן הדומה לכנסייה, עריכת חופה בפנים ותפילה מאופקת יותר. אף כי בהונגריה היו רבנים אינטלקטואלים שעסקו בניתוח ביקורתי של הדת – הבולט והמשפיע מביניהם היה הרב לאופולד לעף מסגד – משקלם היה נמוך; הציבור הנאולוגי הובל על ידי פרנסים שלא התעניינו בכך.‏[6] מיכאל מאיר כתב כי אפילו בשנות ה-60, "הנושאים הבוערים של ה'רפורמה' (הגרשיים במקור) בהונגריה" נגעו לעניינים אסתטיים כמו מיקום הבימה והחופה, "שהפסיקו מזמן לעורר דיון בגרמניה ואומצו שם על ידי האורתודוקסים המודרניים."[7] השפעת חלוצי היהדות הרפורמית בגרמניה, בראשות אברהם גייגר, הייתה מועטה ביותר. אפילו לעף ראה בזכריה פרנקל ובשלמה יהודה רפפורט את מוריו, ויצא נגד האסיפות שהוביל גייגר בשנות ה-40. בוגרי בית המדרש לרבנים בברסלאו, מוקד האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית בראשותו של פרנקל, היו מבוקשים מאוד בקרב הקהילות ההונגריות הליברליות יותר. עיקר מאמציהם של הנאולוגים בתחום הדתי כוונו לכונן מוסד ברוח דומה בארצם.‏[6] הרב הנאולוגי חנוך יהודה קאהוט היה לימים אחד ממייסדיה של היהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית, שהתבססה גם היא על הקו של ברסלאו.

בימי מהפכת 1848 פעלו במספר ערים בממלכה רפורמים קיצוניים בראשות יצחק איינהורן (אדא הורן), שהושפע משמואל הולדהיים. הרב מסגד וחותנו-פטרונו, יהודה ליב שוואב אב"ד פשט, רדפו אותם.‏[8] ב-1850, לאחר דיכוי המרד ההונגרי, ביקשו האוסטרים מהציבור היהודי לגבש הצעה להקמת ארגון מייצג. בספטמבר 1851 התכנסה ועדה שמנתה את לעף, שוואב ומקורבים אליהם. הם ערכו חוקה לציבור היהודי, שלא התקבלה לבסוף. הנציגים התנגדו לשינויים בתחומים כמו כשרות, דיני אישות ושבת ותבעו את סגירת האגודה של הורן, והשלטונות נעתרו להם. במקביל תמכו בהחלת השינויים האסתטיים בכלל הארץ ושאפו להקים סמינר מודרני כמוסד היחיד שבו ניתן יהיה להסמיך רבנים. היוזמה האחרונה נתפשה על ידי השמרנים כאיום חמור. מאפיין נוסף, כתב יעקב כ"ץ, היה "הוויתור על ניסיון לכפות את קיומן של המצוות – אם בכפייה פיזית באמצעות השלטונות, אם בכפייה חברתית." באותה שעה ביקש הרב מאיר איזנשטטר, נציג האורתודוקסים, כי הממשלה תחזיר לרבנים חלק מהסמכויות שהיו להם בעבר לטפל ב"גורמים כפרניים."‏[9]

בנוסף ליריבותם עם יורשי החת"ם סופר בפרשבורג, התנגדו לעף וחוג הרבנים המלומדים סביבו גם לעזריאל הילדסהיימר הנאו-אורתודוקסי, שמונה לרבה של אייזנשטט ב-1851. בעוד שסברו כי הראשונים לא הציעו דבר לציבור העירוני והמשכיל, הילדסהיימר היה מקרה אחר. הם האשימו אותו כי אימוצו את המודרנה שטחי בלבד וכי המוסד שהקים באייזנשטט, בו שולבו לימודי חול, הוא למעשה "ישיבה פולנית בתחפושת." ב-1858 פרסם הרב מסגד ביקורת צינית על איכות ההוראה שם ותיאר אותו כנחות מברסלאו. המתח בין הפוזיטיבים-היסטוריים לנאו-אורתודוקסים בגרמניה התפוצץ עם פרסום "דרכי המשנה" של זכריה פרנקל, בו הביע את דעתו כי בהלכה למשה מסיני הכוונה היא למנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה. רש"ר הירש הוקיע את פרנקל ככופר בתורה מן השמים. הילדסהיימר, לעף ותומכיהם נטלו חלק בפולמוס שהתעורר.‏[10] ספיחי העימות הגיעו לשיאם בהונגריה ב-1863, כשהיינריך גרץ, איש מחנה ברסלאו, פרסם מאמר בו פירש את ישעיהו נ"ג כהתייחסות לעם ישראל הנגאל ככלל, ולאו דווקא למשיח מסוים. הכנסייה הקתולית תבעה אותו בבית משפט בווינה באשמת כפירה. הילדסהיימר, שהביע תדיר חשש מכך שדעת הקהל לא רואה הבדל בין שתי הקבוצות בכל הקשור לשמירת מצוות, ניצל את ההזדמנות להפגין שוב כי ישנם הבדלים דוגמטיים מכריעים ביניהן וארגן עצומה נגד ההיסטוריון שגינתה אותו ככופר באמונה במשיח ובאלוהיות המקורות. בני חוגו של לעף, מצדם, עטו אף הם על הפרשה והציגו את הילדסהיימר כקנאי המתנגד למחקר מדעי בכתבי הקודש.‏[10] מתוך כ-350 רבנים שכיהנו אז בהונגריה, בערך 70 ניצבו מחוץ למחנה האורתודוקסי.‏[11] חלוקה זו לא השתקפה דווקא בעת הקונגרס ב-1868: שמואל לייב בריל, רב בולט שכן נמנה עליו, הצטרף למפלגת הקדמה עוד בראשית הדיונים ולאחר מכן קיבל משרת הוראה בבית המדרש לרבנים בבודפשט.‏[12] אז כמקודם, משקלם של הרבנים היה שולי יחסית והעסקנים הוסיפו לקבוע את הטון. הסכסוכים בתוך הקהילות בין שמרנים למודרניסטים והעימותים האינטלקטואליים בין הרבנים הביאו את יהודי הונגריה למצב של מלחמת תרבות במהלך שנות ה-60.‏[11][10]

חלוקת הקהילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרע ביהדות הונגריה

ב-1867, יחד עם כינון המשטר הדואלי שהפך את האימפריה האוסטרית לאוסטרו-הונגריה, הוכרזה בהונגריה אמנציפציה מלאה. לקראתה עלתה היוזמה בקרב ראשי קהל פשט להגיש לממשלה תזכיר ובו הצעה לכינון ארגון הנהגה מרכזי. האורתודוקסים חששו מאוד, וראו זאת מזימה שתאפשר ליריביהם להשתלט עליהם. הם גמרו אומר לסכל את התוכנית. כשלא הצליחו לשכנע את השלטונות לבטל את הכינוס, ניסו לשתק את הקונגרס באמתלות שונות. לבסוף, הגישו אולטימטום בדרישה לקבוע כי השולחן ערוך יהווה בסיס לכל החלטה שתתקבל. כשהנשיא איגנאץ הירשלר סירב לקבל זאת בטענה כי מדובר בנושא דתי וכי הקונגרס אינו מוסמך לדון בכך, פרשו כמחצית מהצירים השמרנים ופתחו במסע לחצים על הממשלה בדרישה לאפשר להם שלא להצטרף לארגון המתוכנן. הילדסהיימר הנהיג את המתונים שנותרו. עמדת הפורשים התקבלה והם פנו לכונן ועד מנהל משלהם.

כמעט כל הקהילות הליברליות הצטרפו לארגון החדש שהוקם ב-2 במרץ 1871 על יסוד התקנות שהתקבלו בקונגרס, "הלשכה היהודית הארצית." אלה שהסתנפו לוועד זה נודעו בקיצור גם כ"קונגרסאים" (Kongresszusi), אם כי הכינוי "נאולוגים" מזוהה אתם באותה מידה.‏[13] מספר מצומצם של עדות שנטו לעמדה זו – קבוצות מיעוט שפרשו מעדות האם האורתודוקסיות שלהן עקב החלוקה הארצית אך העדיפו לא להצטרף ללשכה, או כאלה שתמכו בשינויים מתונים – לא הצטרפו לארגון, אלא נותרו במעמד של עצמאי של סטטוס קוו[14] הממשלה ההונגרית, מצדה, הכירה בחלוקה הארגונית בין היהודים אך הוסיפה לראות בהם בני אותה דת, למרות שיריביהם הצהירו כי הנאולוגים משתייכים לאמונה נפרדת. השלטון הגדיר את שלוש הקבוצות כ'פלגים' (irányzat), אך לא כזרמים דתיים (vallásfelekezethez).‏[15]

בטבלה למטה מצויה התפלגות האוכלוסייה היהודית בממלכת הונגריה לאורך השנים לפי חברות בקהילות שהשתייכו ללשכה היהודית המרכזית, ללשכה האורתודוקסית האוטונומית או לסטטוס קוו. מ-1920, עקב חוזה טריאנון, אבדו שטחים נרחבים שמרבית היהודים בהם היו דתיים שמרנים: סלובקיה ורוס התת-קרפטית שנמסרו לצ'כוסלובקיה וטרנסילבניה הצפונית שעברה לרומניה. מפקד 1944 נערך באפריל, בשטחיה הונגריה שלאחר טריאנון בלבד, לפני תחילת השילוחים למחנות; מפקד 1948 שיקף את אובדן החיים בשואה.‏[16]

שנה קונגרסאים/נאולוגים (%) אורתודוקסים (%) סטטוס קוו (%) יהודי הונגריה (סך הכל)
1880 238,947 (38.2%) 350,456 (56.1%) 35,334 (5.7%) 624,737
1910 392,063 (43.1%) 472,373 (51.9%) 45,155 (5.0%) 909,591
1920 300,026 (63.4%) 146,192 (30.9%) 27,092 (5.7%) 473,310
1930 292,155 (65.7%) 134,972 (30.4%) 17,440 (3.9%) 444,567
1944 269,034 (62.1%) 156,418 (36.1%) 7,653 (1.8%) 333,105
1948 106,130 (79.3%) 23,451 (17.5%) 4,281 (3.2%) 133,862

כזרם ממוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפירוד ועד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית-המדרש לרבנים בבודפשט, 1902.

לאחר הפרישה אימצו העסקנים שהנהיגו את הלשכה קו זהיר; הם חששו כי הממשלה תאמץ את קביעת הצד השני לפיה הם מהווים דת חדשה, ושאפו למודוס ויונדי ולמזעור הפערים. לאופולד לעף, שהלך והתקרב לעמדותיו של גייגר, איבד את רוב השפעתו עוד בטרם הקונגרס שהוא עצמו התנגד אליו. במהלך הפילוג הביע תמיכה בזכותם של האורתודוקסים לנהל את ענייניהם בעצמם. הנהלת בית המדרש לרבנים בבודפשט, שהוקם לבסוף ב-1877 לפי מתכונת האבטיפוס בברסלאו ובו הוכשרו מרבית רבני הנאולוגים, ניתנה למשה אריה בלוך. בוגריו היו שמרנים למדי.‏[17] השינויים הקיצוניים ביותר, בהתאם לדרישת הקהל, היו הכנסת עוגב ומקהלות מעורבות לבתי כנסת נאולוגיים רבים. נוסח התפילה שומר במלואו למעט קהילות ספורות שהשמיטו את כל נדרי או אב הרחמים.‏[18] לא הונהגו אפילו טקסי קונפירמציה לצעירים;‏[19] משפחתו של בנימין זאב הרצל ערכה את הבר-מצווה שלו בבית הכנסת הגדול של בודפשט ב-1873, אך נאלצה לארח את הקונפירמציה בביתה הפרטי.‏[20] הונגריה הייתה רחוקה מהפרדת דת ומדינה גם יחסית ליתר מרכז אירופה: כלל הציבור נותר מחויב להשתייך לעדות הדתיות השונות ולשלם להן מסים. אך הקהילות נשלטו על ידי הפרנסים וחבריהן היו לרוב אדישים ומרוחקים מחיי הדת, ונטו להתערות מלאה בחברה הסובבת. רבני הקונגרסאים לא נקראו להביע את דעתם לעתים קרובות והשפעתם הייתה מועטה. הם היו מעורבים בסוגיות הלכתיות בודדות. ב-1895, כשהונהגו לראשונה נישואים אזרחיים שאפשרו לבני הדתות השונות להתחתן, דחו הכל את עמדתו של הרב רוזנברג מאראד שהציע להכיר באיחודים כאלה, ועמנואל לעף הפריך את טיעוניו. בעת מלחמת העולם הראשונה, בתקופה בה רבו העגונות, עסקו בסמינר במחקר נרחב בשאלת התרתן, ובעת מלחמת העולם השנייה, כשהממשלה אסרה על שחיטה כשרה מטעמים של צער בעלי חיים, הם אסרו הימום חשמלי של הבהמה כדי לעקוף את החוק.‏[18] פולמוס אחר שרבני הנאולוגים נקראו להשתתף בו היה המאבק בציונות, הנושא היחיד שגישר על הקרע. ב-8 בספטמבר 1897 פרסמו שני הארגונים הארציים הצהרה משותפת בעיתונות, במפגן חסר תקדים של אחדות. הרב שמואל כהן מפשט, שנותרה מרכזם של הקונגרסאים, כתב: " בהונגריה, הציונות השואפת להפוך זרם דתי ללאום לעולם לא תזכה בתומכים". הרב אריה ליפשיץ, יו"ר הוועד המנהל של הפלג האחר, הוסיף: "ביחס לציונות, האורתודוקסים עומדים בדעה אחת עם היהודים המתקדמים. אף הם מגנים את התנועה הפזיזה, החוטאת נגד הדת ונגד הפטריוטיות גם יחד. המגיארים בני דת משה חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה."[21]

הממסד הנאולוגי הושתת על כמה רמות: הקהילות, המחוזות והלשכה הארצית. קונגרס כלל-יהודי נועד להיות מכונס מדי פעם בפעם, אך הפילוג סיכל מתווה זה. ב-1907 דחתה הממשלה ניסיון להתוועדות כזו מחשש שהיעדרות האורתודוקסים תבסס הכרה בדעת הקהל בקיומם של שני זרמים נפרדים, דבר שהיה מנוגד למדיניותה הרשמית. היעדרו של גוף נבחרים זה העביר את הסמכויות למעשה לידי נשיאי המחוזות, שבחרו את יו"ר הלשכה. הראשון שמילא תפקיד זה, ממרץ 1871, היה מרטון שווייגר, אם כי בפועל ניהל את העניינים מזכירו יוסף שימון. ב-1905, עם מות שווייגר, ירש אותו מור מזיי שנפטר ב-1925. מחליפו, שנכנס לתפקיד רק ביוני 1927 עקב סיבוכים בירוקרטיים, היה פרנץ מזיי. הוא מת כעבור חודש. ממלא מקומו אדולף קונר התפטר בפברואר 1932. מרכיב מרכזי של הפוליטיקה בלשכה היה החיכוך בין ראשי קהילת פשט הגדולה והעשירה – ב-1880 היו לה 64,000 חברים, מתוך כ-230,000 נאולוגים בכל הונגריה; ב-1930 עלה המספר ל-173,000, כמעט 60% מכלל הארץ – לבין הממסד הרשמי. עם התפטרות קונר החליט שאמו שטרן, הנשיא בפשט, לרוץ בבחירות להחלפתו ולאחד את שתי המשרות. יוזמתו של שטרן עוררה התנגדות עזה, אך בנובמבר 1932 קיבל את מירב הקולות וצלח בתוכניתו.‏[5] הוא ידוע בשל התפקיד שמילא בימי שואת יהודי הונגריה.

ב-1896 היו 538 עדות מסונפות ללשכה הארצית הנאולוגית, מתוכן 179 קהילות-אם מבוססות והיתר כפופות אליהן. כמעט כולן שכנו במרכז ובמערב המדינה, באזורים המפותחים כלכלית.‏[22] בזירה הפוליטית, היו חברי הפלג – כמו הנוצרים הפרוטסטנטים – מזוהים עם המחנה הליברלי, ששאף ליצור זהות לאומית מגיארית אחידה וחילונית לבני העמים השונים בממלכה. נציגיהם בפרלמנט תמכו במדיניות המגיאריזציה הנוקשה שננקטה כלפי המיעוטים האתניים, במאבק בזכויות-היתר של הכנסייה הקתולית ובקידום חקיקה אזרחית שנועדה להחליש את שליטתה של זו בחברה הכללית.‏[23] בשנות ה-90 של המאה ה-19 הובילו הנאולוגים את המערכה הציבורית להפיכת היהדות ל"דת מקובלת" (bevett vallás) על ידי המדינה, מעמד שנשלל ממנה עד עתה; הכרה כזו הקנתה תמיכה כספית מצד הרשויות, חייבה אספקת שירותי דת במוסדות רשמיים כמו הצבא ואפשרה לבני אמונות מקובלות אחרות להצטרף אליה כמומרים. ב-15 במאי 1895 אישר הפרלמנט את החוק הנדרש.‏[24] עם זאת, הממשלה דחתה שוב ושוב את מינויים של רבנים מייצגים לבית העליון, כפי שניתן לדתות האחרות. לבסוף, רק עמנואל לעף נבחר לתפקיד זה ב-1927, והוא היה היחיד שכיהן בו, במקביל לאורתודוקסי יעקב קופל רייך.

פנים בית הכנסת החדש של סגד.

ב-1920, לאחר חוזה טריאנון, אבדו להונגריה חבליה הצפוניים שהיו מיושבים אורתודוקסים בצפיפות.‏[25] החלוקה בין שלוש הסיעות ביהדות הונגריה הוסיפה להתקיים, גם מבחינת ההכרה חוקית של השלטונות, בסלובקיה וברוס התת-קרפטית שהועברו לשלטון צ'כוסלובקיה;‏[26] בנובמבר 1926 הוקמה ברית עדות נאולוגית עצמאית במדינה.‏[27] בשטחי טרנסילבניה שסופחו לרומניה הצטרפו הנאולוגים ומרבית הסטטוס קוו לזרם המערבי.‏[28] באזורים שהועברו לממלכת יוגוסלביה הקימו הנאולוגים ב-1919 ועד ארצי,‏[29] שמנה 70 קהילות ב-1930.‏[30] בבורגנלנד שנמסרה לאוסטריה הייתה רכניץ הנאולוגית היחידה שנותרה מחוץ לפדרציה האורתודוקסית שקמה בחבל ב-1922.‏[31]

השואה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתכתיב וינה הראשון והשני, ולאחר מכן בעקבות הכיבושים במלחמת העולם השנייה, הושבו להונגרים רבים מהשטחים שהחזיקו בהם לפני טריאנון. האוכלוסייה היהודית במדינה גדלה מאוד: מ-445,000 ב-1930 ל-725,000 ב-1941. שיעור הנאולוגים בתוכה הצטמצם בחדות בהתאמה לכך, מ-66% ל-36%.‏[32] מתוך 740 הקהילות שנסקרו בהונגריה באפריל 1944, ערב תחילת השילוחים למחנות, היו 167 משויכות לוועד הקונגרסאי.‏[33]

ב-1948, לאחר השואה, היוו הנאולוגים כמעט 80% מהיהודים שנותרו בחיים.‏[25] ב-20 בפברואר 1950, בלחץ השלטון הקומוניסטי החדש, בוטלו הארגונים הקודמים והוקמה "הנציגות הארצית של בני דת ישראל בהונגריה."‏[34] עד לנפילת מסך הברזל, היה סמינר בודפשט, שהוסיף לפעול ברוח התנועה, המוסד היחיד להכשרת רבנים בכל הגוש המזרחי.‏[35] הסמכות הדתית הבולטת ביותר של הנאולוגים בתקופת המלחמה הקרה הייתה הרב אלכסנדר שייבר, ראש הסמינר. ב-1989, כשהתאפשר שוב לקיים חופש דת, הוקמה פדרציית הקהילות היהודיות (MAZSIHISZ), שנועדה להיות בלתי-מפלגתית. היא נעשתה לנאולוגית למעשה עם פרישתם מחדש של האורתודוקסים ב-1993. נכון ל-2011 פעלו בארץ 42 בתי-כנסת של הפלג. במפקד האוכלוסין של 2011 הזדהו 10,965 איש כיהודים; מתוך 6,920 שבחרו לתרום אחוז ממסיהם לאחד הארגונים, 5,263 הפנו את חלקם לנאולוגים.‏[36] היהדות הקונסרבטיבית רואה בהם "תנועה אחות, הלכתית ולא-אורתודוקסית" והן מקיימות קשרים, אף כי הנאולוגים לא הצטרפו ל'מסורתי עולמי', הארגון הבינלאומי של התנועה.‏[37]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]



הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לסקירה מקיפה של תהליך זה, ראו: מיכאל סילבר. שורשי הפילוג ביהדות הונגריה: תמורות תרבותיות וחברתיות מימי יוסף השני ועד ערב מהפכת 1848. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1985.
  2. ^ פטאי, עמ' 225.
  3. ^ סילבר, Impact on Haskalah, עמ' 136-140.
  4. ^ Michel K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. עמ' 117, 124.
  5. ^ 5.0 5.1 נתנאל קצבורג. ההנהגה המרכזית של הקהילות בהונגריה. ציון, חוברת נ'. החברה ההיסטורית הישראלית, 1986. עמ' 1 (למטה).
  6. ^ 6.0 6.1 סילבר, Impact, עמ' 121-127.
  7. ^ Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, 1995. עמ' 194.
  8. ^ כ"ץ, עמ' 54.
  9. ^ כ"ץ, עמ' 53-55.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 David Ellenson, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Pres, 2003. עמ' 40-42.
  11. ^ 11.0 11.1 Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. Harvard University Press, 1992. עמ' 35-36.
  12. ^ Kinga Frojimovics. Jewish Budapest: Monuments, Rites, History. Central European University Press, 1999. עמ' 114.
  13. ^ Margit Balogh, Jenő Gergely. Egyházak az újkori Magyarországon, 1790-1992: kronológia. MTA Történettudományi Intézete, 1993 . עמ' 51.
  14. ^ Howard Lupovich. Between Orthodox Judaism and Neology: The Origins of the Status Quo Movement. Jewish Social Studies, גיליון 121. אוניברסיטת אינדיאנה, 2003. עמ' 127.
  15. ^ Raphael Patai. The Jews of Hungary: History, Culture, Psychology. Wayne State University Press, 1996. (להלן: פטאי) עמ' 322.
  16. ^ Anna Szalai. In the Land of Hagar: the Jews of Hungary, History, Society and Culture. Beth Hatefutsoth, 2002. עמ' 109.
  17. ^ Gabriel A. Sivan. Neology. התפרסם בתוך: Adele Berlin. The Oxford Dictionary of the Jewish Religion. Oxford University Press, 2011. עמ' 532-533.
  18. ^ 18.0 18.1 יהודה שוויצר. רבנים קונסרבטיבים בקהילות המתבוללות בהונגריה.
  19. ^ CCAR Yearbook 1911, עמ' 225.
  20. ^ Jacques Kornberg‏. Theodor Herzl: From Assimilation to Zionism. Indiana University Press (1993). ISBN 9780253112590. עמ' 14.
  21. ^ פטאי, עמ' 340-341.
  22. ^ Kinga Froimovich. Who Were They? Characteristics of the Religious Trends of Hungarian Jewry on the Eve of their Extermination. התפרסם ב: Yad Vashem Studies, גיליון 35, 2007. עמ' 149.
  23. ^ Paul A. Hanebrink. In Defense of Christian Hungary: Religion, Nationalism, and Antisemitism, 1890-1944. Cornell University Press, 2006. עמ' 21-22.
  24. ^ פטאי, עמ' 363.
  25. ^ 25.0 25.1 Anna Szalai. In the Land of Hagar: the Jews of Hungary, History, Society and Culture. Beth Hatefutsoth, 2002. עמ' 109.
  26. ^ Yehudah Don‏,Viktor Karády. A Social and Economic History of Central European Jewry. Transaction Publishers, 1990. עמ' 216.
  27. ^ The Jews of Czechoslovakia: Historical Studies and Surveys, Volume 2. Jewish Publication Society, 1971. עמ' 352.
  28. ^ הארי קולר,(2004) Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie. ע' 733
  29. ^ Eric Roman. Austria-Hungary and the Successor States: A Reference Guide from the Renaissance to the Present. Infobase Publishing, 2003. עמ' 395.
  30. ^ Daniel Judah Elazar. People and Polity: the Organizational Dynamics of World Jewry. Wayne State University Press, 1989. עמ' 374.
  31. ^ August Ernst. Geschichte des Burgenlandes. Verlag für Geschichte und Politik, 1987. ISBN 9783702802608. p. 244.
  32. ^ פרוימוביץ', עמ' 144.
  33. ^ פרוימוביץ', עמ' 147.
  34. ^ תולדות היהודים בהונגריה, 1945-1989. (בהונגרית)
  35. ^ Avrum Ehrlich, Encyclopedia of the Jewish Diaspora: Origins, Experiences, and Culture, vol.3, ABC-CLIO Publishing House, 2008. עמ' 978.
  36. ^ András Kovács and Aletta Forrás-Biró. Jewish life in Hungary: Achievements, challenges and priorities since the collapse of communism. Institute for Jewish Policy Research, 2011.
  37. ^ Daniel J. Elazar‏, Rela Mintz Geffen. The Conservative Movement in Judaism: Dilemmas and Opportunities. SUNY Press, 2012. ISBN 9780791492024. עמ' 133, 174.