יהדות נאולוגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזית בית הכנסת הנאולוגי הגדול בבודפשט, השלישי בגודלו בעולם.

נאולוגים (הונגרית:‏ neológ irányzat, "הפלג הנאולוגי") הוא הכינוי השגור לחברי אחד משני ארגוני הקהילות הגדולים ביהדות הונגריה. מבחינה חברתית, נטה ציבור זה להשתלבות באוכלוסייה הכללית; מבחינה דתית, הושפעו הרבנים שהיו מזוהים עמו מהאסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה גם היהדות הקונסרבטיבית. הנאולוגים היו מצויים בעימות מתמיד עם האורתודוקסים, והמחלוקת ביניהם התמסדה ב-1871, כשכמעט כל הקהילות שמגמה זו שלטה בהן קיבלו את התקנות שחוקקו בקונגרס היהודי שנערך בבודפשט ב-1868 והצטרפו לגוף הארצי שהוקם בעקבותיו, בעוד האחרונים יצרו ועד מנהל משלהם. הם נותרו כסיעה נפרדת גם בשטחים שהועברו לאוסטריה, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ורומניה ב-1920, ועודם המגזר הגדול ביותר בין יהודי הונגריה עצמה.

התפתחות הנאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבכל מרכז אירופה, התפוררה החברה היהודית הישנה בממלכת הונגריה תחת לחץ השינויים שהתחוללו מסוף המאה ה-18. כתב הסובלנות של הקיסר יוזף השני הגביל את האוטונומיה המשפטית של הקהילות, כפה מערכת חינוך ציבורית ואפשר התערות הדרגתית בחיי הכלכלה. תהליכי העיור והפיתוח שעברו על הונגריה בעשורים הבאים לא פסחו על אוכלוסייתה היהודית, ורבים מתוכה פנו להשתלבות בחברה הכללית תוך זניחת אורח החיים המסורתי.‏[1] כתוצאה מהרפורמות של הקיסר, כתב רפאל פטאי, "התפתח ניכור בין השמרנים לליברלים מקרב יהודי הונגריה, שיוביל שני דורות מאוחר יותר לפילוג רשמי בין הראשונים, שאימצו את השם 'אורתודוקסים', והאחרונים שכונו 'נאולוגים'."‏[2]

קריאות ראשונות לעריכת שינויים בדת כדי להתאימה לעולם המודרני נשמעו בהונגריה בראשית המאה ה-19 ממספר רבנים, שהמוביל ביניהם היה אהרן חורין מאראד. אף כי השפעתו הייתה קטנה בארצו, הוא מילא תפקיד חשוב בתמיכה ביוזמות דומות בגרמניה, וכתב שו"ת להצדקת ההיכל בהמבורג.‏[3] כמו ביתר אירופה, התפישה החדשה של מקום ההלכה בחיי היהודים הייתה כרוכה בקשר הדוק עם המודרניזציה שעברה עליהם. גברה ההתעלמות מסייגים כמו הקפדה על שמירת שבת והימנעות מאכילה משותפת עם גויים.‏[4] כמו כן, עוד בשנות ה-30 קראו הליברלים בחוגים הלאומיים ליהודים לערוך רפורמה מקיפה בנושאים כמו דיני הכשרות שתאפשר להם להתמזג בחברה כתנאי לאמנציפציה. הן השמרנים והן הקיצונים מבין המתקנים דחו דרישה זאת בתוקף וטענו כי השינויים צריכים להיערך מהיותם ראויים כשלעצמם; עם זאת, היה מתאם מובהק בין מידת ההתערות בחברה לתמיכה בהם,‏[5] וכך גם לגבי רמת ההשכלה.‏[6]

התגבשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח וינה היה המאפיין העיקרי שקבע את מסלולה של הנאולוגיה מבחינת סדרי בית-הכנסת.‏[7] כינוי זה למגמה היה מאוחר מאוד והתקבע בשיח האורתודוקסי רק בסוף שנות ה-1860, בעת הוויכוח סביב הקונגרס. הוא הושאל מרש"ר הירש, שהשתמש בו כדי לתאר את כלל המתקנים, אך נותר בשימוש רווח רק לגבי הסיעה ההונגרית.‏[8] הנוסח הוינאי הובא לפשט על ידי אחד הצעירים שבפרנסים, גבריאל אולמן, ב-1827. אולמן הקים מניין בשם "חסד נעורים", שהפך לבית כנסת נפרד במאי 1830. סגנון זה, שעוצב על ידי יצחק מנהיימר ונועד להתאים את ארחות בית הכנסת לטעמו של הדור הצעיר והמודרני, התמקד בשינויים כמו נשיאת דרשה בשפת המדינה (גרמנית תקנית, ואחר כך הונגרית) במקום ביידיש, הצבת הבימה בקדמת המבנה ולא במרכזו באופן הדומה לכנסייה, עריכת חופה בפנים ולא תחת השמים ותפילה מאופקת יותר. אף כי בהונגריה היו רבנים אינטלקטואלים שעסקו בניתוח ביקורתי של יסודות הדת – הבולט והמשפיע מביניהם היה הרב לאופולד לעף מסגד – משקלם היה נמוך ביחס למקביליהם בגרמניה; היו אלה בעיקר נכבדי הקהילה שהובילו את אימוץ החידושים, והם היו נכונים להסתפק במה שהאידאולוגים הרפורמים גינו כ"שינויים קוסמטיים."‏[9] מיכאל מאיר כתב כי אפילו בשנות ה-60, "הנושאים הבוערים של ה'רפורמה' (הגרשיים במקור) בהונגריה" נגעו לשינויים אסתטיים כמו מיקום הבימה ומקום עריכת החופה, "שהפסיקו מזמן לעורר דיון בגרמניה ואומצו שם על ידי האורתודוקסים המודרניים."‏[10] השפעתם של חלוצי היהדות הרפורמית בגרמניה, בראשות אברהם גייגר, הייתה מועטה ביותר. הפרנסים לא התעניינו ברעיונותיו, והרבנים שעמדו בראש הנאולוגים היו שמרנים מכדי להסכים להחלטות שנתקבלו בכינוסים שערכו הוא ובני חוגו בשנות ה-40. ב-1845 עוד המליץ הכתב סופר ליעקב עטלינגר לצרף את ליב שוואב, חותנו של לעף ורבה של פשט, המרכז הנאולוגי החשוב ביותר, לחותמים נגד אסיפות אלה. אפילו לעף עצמו, שתואר על ידי סילבר כ"דוגמטי מבין המחדשים בהונגריה", ראה בזכריה פרנקל ובשלמה יהודה רפפורט את מוריו. הוא היה בין התומכים בהצעתו של הראשון, שלא התממשה, לערוך התוועדות נגדית בדרזדן. בוגרי בית המדרש לרבנים בברסלאו, בראשותו של פרנקל, היו מבוקשים מאוד בקרב הקהילות ההונגריות הליברליות יותר. עיקר מאמציהם של הנאולוגים באמצע המאה כוונו לכונן מוסד ברוח דומה בארצם.‏[9] חנוך יהודה קאהוט, חניך ברסלאו שכיהן כמזכיר הסיעה הנאולוגית בקונגרס וכרב בשתי עדות שהשתייכו אליה לאחר הקרע עם האורתודוקסים, היה לימים אחד ממייסדיה של היהדות הקונסרבטיבית בארצות הברית, שהתבססה גם היא על תפישתו הדתית של פרנקל.

בהונגריה פעלו גם רפורמים רדיקלים. אלה צברו השפעה של ממש בימי מהפכת 1848 נגד השלטון האוסטרי, כשיצחק איינהורן (אדא הורן) הקים את "אגודת הרפורמה של פשט", שהיו לה תומכים גם בערים אחרות. איינהורן הושפע מרעיונותיו של מורו הרדיקלי שמואל הולדהיים; בין היתר, העביר את השבת ליום ראשון וביטל את המילה. שוואב רדף את אנשיו של הורן וגינה אותם כ"כאלה שהוציאו עצמם מכלל ישראל"; כשנשאל מה ההבדל בינם למחללי שבת ועוברי עבירה אחרים מקרב יהודי פשט, ענה כי הוא מבדיל בין הפועלים מחמת פיתוי לעושים כן ביד רמה.‏[11]

ב-1850, לאחר דיכוי המרד ההונגרי, פנו האוסטרים המנצחים לעריכת מודרניזציה מקיפה בממלכה. כאמצעי לקדם אותה בקרב היהודים, הם ביקשו להגיש להם הצעות שונות לקביעת סדר הארגון הקהילתי. השלטונות לא אבו לתמוך ברפורמים של הורן, אבל התנגדו באותה מידה לאורתודוקסים שיוצגו על ידי תלמידי החת"ם סופר. לבסוף, כונסה ועידה בספטמבר 1851 שמנתה את לעף, שוואב ותומכים אחרים בעמדותיהם. הם ערכו חוקה לציבור היהודי, שלא התקבלה. יעקב כ"ץ ראה בקובץ ובדיונים שקדמו לו עדות מרכזית ל"מגמה הנאולוגית המתגבשת": הנציגים תמכו בהחלת השינויים האסתטיים שנערכו בערים כמו פשט בכלל הארץ ושאפו להקים סמינר, בו ראו מכשיר לעיצוב דור הנהגה חדש ברוחם, כמוסד היחיד שבו ניתן יהיה להסמיך רבנים. רעיון הסמינר נתפש על ידי השמרנים כאיום חמור. עם זאת, "הזרם הנאולוגי שלל פגיעה בחוקי ההלכה הבסיסיים: בדיני אישות ואיסור והיתר, ולא כל שכן בקביעת סדרי הלוח העברי, שבתותיו וחגיו." מאפיין נוסף היה "הוויתור על נסיון לכפות את קיומן של המצוות – אם בכפייה פיזית באמצעות השלטונות, אם בכפייה חברתית." באותה שעה ביקש הרב מאיר איזנשטטר, נציג האורתודוקסים, כי הממשלה תחזיר לרבנים חלק מהסמכויות שהיו להם בעבר לטפל ב"גורמים כפרניים." כחלק מהמלצותיו תבע שוואב מהשלטונות לפזר את האגודה של הורן, ואלה נענו לו ב-1852.‏[12]

בנוסף ליריבותם עם יורשי החת"ס בפרשבורג, התנגדו לעף והרבנים המקורבים אליו גם לעזריאל הילדסהיימר, שמונה לרבה של אייזנשטט ב-1851 והביא עמו את רעיונות התורה עם דרך ארץ. הם לא חדלו מלתקוף אותו בפרסומיהם. בעוד שסברו כי ה"אורתודוקסים הישנים" לא הציעו דבר לציבור העירוני והמשכיל, תפישתו של הילדסהיימר היוותה איום על בסיס התמיכה שלהם. הם האשימו אותו כי אימוצו את המודרנה היה שטחי בלבד, וכי המוסד שהקים באייזנשטט, בו שולבו לימודי חול, הוא למעשה "ישיבה פולנית בתחפושת." הם התעמתו עמם מספר פעמים בסוגיות שונות. ב-1858 פרסם לעף ביקורת צינית על איכות ההוראה באייזנשטט ותיאר את המוסד כנחות מסמינר ברסלאו ואת הילדסהיימר כבור חשוך שאינו יכול להשתוות לפרנקל. המתח בין הפוזיטיבים-היסטוריים לאורתודוקסים בגרמניה התפוצץ עם פרסום "דרכי המשנה" של האחרון, בו הביע את דעתו כי בהלכה למשה מסיני הכוונה היא למנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה. רש"ר הירש הוקיע את פרנקל ככופר בתורה מן השמים. הילדסהיימר, לעף ותומכיהם נטלו חלק בפולמוס הציבורי.‏[13] הרב מסגד כתב בזכרונותיו כי "הירש גונה כאינקוויזיטור, פרנקל כמין."‏[14] הוא עצמו חיבר טור בעילום שם נגד מורהו שי"ר כשזה הצטרף להתקפה על פרנקל בדרישה להבהרת עמדותיו.‏[15] ספיחי העימות הגיעו לשיאם בהונגריה ב-1863, כשהיינריך גרץ פרסם מאמר בו פירש את ישעיהו נ"ג כהתייחסות לעם ישראל הנגאל ככלל, ולאו דווקא למשיח מסוים. הכנסייה הקתולית תבעה אותו בבית משפט בווינה באשמת כפירה. הילדסהיימר, שהביע חשש מכך שדעת הקהל לא רואה הבדל בין שתי הקבוצות בכל הקשור לשמירת מצוות, ניצל את ההזדמנות להפגין שוב כי ישנם הבדלים דוגמטיים מכריעים ביניהן והחתים מאות רבנים על עצומה נגד ההיסטוריון שגינתה אותו ככופר באמונה במשיח ובאלוהיות המקורות. בני חוגו של לעף, מצדם, עטו אף הם על הפרשה והציגו את הילדסהיימר כקנאי המתנגד למחקר מדעי בכתבי הקודש.‏[13] מתוך כ-350 רבנים שכיהנו אז בהונגריה, בערך 70 ניצבו במחנה הלא-אורתודוקסי.‏[16] חלוקה זו לא השתקפה דווקא בעת הקונגרס ב-1868: שמואל לייב בריל, רב בולט שנחשב לאורתודוקסי, הצטרף למפלגת הקדמה עוד בראשית הדיונים ולאחר מכן קיבל משרת הוראה בסמינר בודפשט.‏[17] הסכסוכים בתוך הקהילות בין שמרנים למודרניסטים והעימותים האינטלקטואליים בין הרבנים הביאו את יהודי הונגריה למצב של מלחמת תרבות במהלך שנות ה-60.‏[16][13]

חלוקת הקהילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרע ביהדות הונגריה

ב-1867, יחד עם כינון המשטר הדואלי שהפך את האימפריה האוסטרית לאוסטרו-הונגריה, הוכרזה בהונגריה אמנציפציה מלאה. לקראתה עלתה היוזמה בקרב ראשי היהודים בפשט להגיש לממשלה תזכיר ובו הצעה לכינון ארגון הנהגה מרכזי. האורתודוקסים חששו מאוד מההצעה, וראו בה מזימה שתאפשר ליריביהם להשתלט על יהודי הממלכה ולקדם את השקפתם. הם גמרו אומר לסכל את התוכנית. כשלא הצליחו לשכנע את השלטונות לבטל את הכינוס, ניסו לשתק את הקונגרס באמתלות שונות. לבסוף, הגישו אולטימטום בדרישה לקבוע כי השולחן ערוך יהווה בסיס לכל החלטה שתתקבל. כשהנשיא סירב לקבל זאת בטענה כי מדובר בנושא דתי וכי הקונגרס אינו מוסמך לדון בכך, פרשו האורתודוקסים ופתחו במסע לחצים על הממשלה בדרישה לאפשר להם שלא להצטרף לארגון המתוכנן. עמדתם התקבלה והם פנו לכונן ועד מנהל משלהם.

כמעט כל הקהילות הליברליות הצטרפו לארגון החדש שהוקם ב-2 במרץ 1871 על יסוד התקנות שהתקבלו בקונגרס, "הלשכה היהודית הארצית." אלה שהסתנפו לוועד זה נודעו בקיצור גם כ"קונגרסאים" (Kongresszusi), אם כי הכינוי "נאולוגים" מזוהה אתם באותה מידה.‏[18] מספר מצומצם של עדות שנטו לעמדה זו – קבוצות מיעוט שפרשו מעדות האם האורתודוקסיות שלהן עקב החלוקה הארצית אך העדיפו לא להצטרף ללשכה, או כאלה שתמכו בשינויים מתונים – לא הצטרפו לארגון, אלא נותרו במעמד של עצמאי של סטטוס קוו[19] הממשלה ההונגרית, מצדה, הכירה בחלוקה הארגונית בין היהודים אך הוסיפה לראות בהם בני אותה דת, למרות שהאורתודוקסים הצהירו כי הנאולוגים משתייכים לאמונה נפרדת. השלטון הגדיר את שלוש הקבוצות כ'פלגים' (irányzat), אך לא כזרמים דתיים (vallásfelekezethez).‏[20]

בטבלה למטה מצויה התפלגות האוכלוסייה היהודית בממלכת הונגריה לאורך השנים לפי חברות בקהילות שהשתייכו ללשכה היהודית המרכזית, ללשכה האורתודוקסית האוטונומית או לסטטוס קוו. מ-1920, עקב חוזה טריאנון, אבדו שטחים נרחבים שמרבית היהודים בהם היו דתיים שמרנים: סלובקיה ורוס התת-קרפטית שנמסרו לצ'כוסלובקיה וטרנסילבניה הצפונית שעברה לרומניה. מפקד 1944 נערך באפריל, בשטחיה הונגריה שלאחר טריאנון בלבד, לפני תחילת השילוחים למחנות; מפקד 1948 שיקף את אובדן החיים בשואה.‏[21]

שנה קונגרסאים/ניאולוגים (%) אורתודוקסים (%) סטטוס קוו (%) יהודי הונגריה (סך הכל)
1880 238,947 (38.2%) 350,456 (56.1%) 35,334 (5.7%) 624,737
1910 392,063 (43.1%) 472,373 (51.9%) 45,155 (5.0%) 909,591
1920 300,026 (63.4%) 146,192 (30.9%) 27,092 (5.7%) 473,310
1930 292,155 (65.7%) 134,972 (30.4%) 17,440 (3.9%) 444,567
1944 269,034 (62.1%) 156,418 (36.1%) 7,653 (1.8%) 333,105
1948 106,130 (79.3%) 23,451 (17.5%) 4,281 (3.2%) 133,862

כזרם ממוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפירוד ועד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמינר בודפשט ב-1902.

גבריאל סיון כתב כי לאחר פרישת האורתודוקסים אימצו העסקנים שהנהיגו את הלשכה קו זהיר; הם חששו כי הממשלה תאמץ את קביעת הצד השני לפיה הם מהווים דת חדשה, ושאפו למודוס ויונדי ולמזעור הפערים. לאופולד לעף, שהלך והתקרב לעמדותיו של אברהם גייגר, איבד את רוב השפעתו עוד בטרם הקונגרס שהוא עצמו התנגד אליו. במהלך הפילוג הביע תמיכה בזכותם של האורתודוקסים לנהל את ענייניהם בעצמם. הנהלת סמינר בודפשט, שהוקם לבסוף ב-1877 לפי מתכונת האבטיפוס בברסלאו ובו הוכשרו מרבית רבני הנאולוגים, ניתנה למשה אריה בלוך. בוגריו "היו בדרך כלל דומים למדי לעמיתיהם הנאו-אורתודוקסים ממערב אירופה."‏[22] נוסח התפילה שומר במלואו למעט קהילות ספורות שהשמיטו את כל נדרי או אב הרחמים, ו"השינויים הדרסטיים ביותר" היו הכנסת עוגב ומקהלה מעורבת לבתי הכנסת.‏[23] מבקר מטעם איחוד הרבנים הרפורמים בארצות הברית ששהה בהונגריה ב-1905 ציין באכזבה כי לא הונהגו אפילו טקסי קונפירמציה לצעירים;‏[24] משפחתו של בנימין זאב הרצל ערכה את הבר-מצווה שלו בבית הכנסת הגדול של בודפשט ב-1873, אך נאלצה לארח את הקונפירמציה בביתה הפרטי.‏[25] רבני הקונגרסאים לא נקראו להביע את דעתם לעתים קרובות. השפעתם הייתה מועטה והציבור, שנותר כיתר ההונגרים מחויב להשתייך לעדה דתית ולשלם לה מסים, היה אדיש. הם היו מעורבים בסוגיות הלכתיות בודדות. ב-1895, כשהונהגו לראשונה נישואים אזרחיים שאפשרו לבני הדתות השונות להתחתן, דחו הכל את עמדתו של הרב רוזנברג מאראד שהציע להכיר באיחודים כאלה, ועמנואל לעף הפריך את טיעוניו. בעת מלחמת העולם הראשונה, בתקופה בה רבו העגונות, עסקו בסמינר במחקר נרחב בשאלת התרתן, ובעת מלחמת העולם השנייה, כשהממשלה אסרה על שחיטה כשרה מטעמים של צער בעלי חיים, הם אסרו הימום חשמלי של הבהמה כדי לעקוף את החוק.‏[23] פולמוס אחר שרבני הנאולוגים נקראו להשתתף בו היה המאבק בציונות, הנושא היחיד שגישר על הקרע. ב-8 בספטמבר 1897 פרסמו שני הארגונים הארציים הצהרה משותפת בעיתונות, במפגן חסר תקדים של אחדות. הרב שמואל כהן מפשט, שנותרה מרכזם של הקונגרסאים, כתב: " בהונגריה, הציונות השואפת להפוך זרם דתי ללאום לעולם לא תזכה בתומכים". הרב אריה ליפשיץ, יו"ר הוועד המנהל האורתודוקסי, הוסיף: "ביחס לציונות, האורתודוקסים עומדים בדעה אחת עם היהודים המתקדמים. אף הם מגנים את התנועה הפזיזה, החוטאת נגד הדת ונגד הפטריוטיות גם יחד. המגיארים בני דת משה חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה."[26]

הממסד הנאולוגי הושתת על כמה רמות: הקהילות, המחוזות והלשכה הארצית. קונגרס כלל-יהודי נועד להיות מכונס מדי פעם בפעם, אך פרישת האורתודוקסים סיכלה מתווה זה. ב-1907 דחתה הממשלה נסיון להתוועדות כזו מחשש שהיעדרות האורתודוקסים תבסס הכרה בדעת הקהל בקיומם של שני זרמים נפרדים, דבר שהיה מנוגד למדיניותה הרשמית. היעדרו של גוף נבחרים זה העביר את הסמכויות למעשה לידי נשיאי המחוזות, שבחרו את יו"ר הלשכה. הראשון שמילא תפקיד זה, ממרץ 1871, היה מרטון שווייגר, אם כי בפועל ניהל את העניינים מזכירו יוסף שימון. ב-1905, עם מות שווייגר, ירש אותו מור מזיי שנפטר ב-1925. מחליפו, שנכנס לתפקיד ביוני 1927 עקב סיבוכים בירוקרטיים, היה פרנץ מזיי. הוא מת כעבור חודש. ממלא מקומו אדולף קונר התפטר בפברואר 1932. מרכיב מרכזי של הפוליטיקה בלשכה היה החיכוך בין ראשי קהילת פשט הגדולה והעשירה – ב-1880 היו לה 64,000 חברים, מתוך כ-230,000 נאולוגים בכל הונגריה; ב-1930 עלה המספר ל-173,000, כמעט 60% מכלל הארץ – לבין הממסד הרשמי. עם התפטרות קונר החליט שאמו שטרן, הנשיא בפשט, לרוץ בבחירות להחלפתו ולאחד את שתי המשרות. יוזמתו של שטרן עוררה התנגדות עזה, אך בנובמבר 1932 קיבל את מירב הקולות וצלח בתוכניתו.‏[8] הוא ידוע בשל התפקיד שמילא בימי שואת יהודי הונגריה.

ב-1896 היו 538 עדות מסונפות ללשכה הארצית הנאולוגית, מתוכן 179 קהילות-אם מבוססות והיתר כפופות אליהן. כמעט כולן שכנו במרכז ובמערב המדינה, באזורים המפותחים כלכלית.‏[27] בזירה הפוליטית, היו חברי הפלג – כמו הנוצרים הפרוטסטנטים – מזוהים עם המחנה הליברלי, ששאף ליצור זהות לאומית מגיארית אחידה וחילונית לבני העמים השונים בממלכה. נציגיהם בפרלמנט תמכו במדיניות המגיאריזציה הנוקשה שננקטה כלפי המיעוטים האתניים, במאבק בזכויות-היתר של הכנסייה הקתולית ובקידום חקיקה אזרחית שנועדה להחליש את שליטתה של זו בחברה הכללית.‏[28] בשנות ה-90 של המאה ה-19 הובילו הנאולוגים את המערכה הציבורית להפיכת היהדות ל"דת מקובלת" (bevett vallás) על ידי המדינה, מעמד שנשלל ממנה עד עתה; הכרה כזו הקנתה תמיכה כספית מצד הרשויות, חייבה אספקת שירותי דת במוסדות רשמיים כמו הצבא ואפשרה לבני אמונות מקובלות אחרות להצטרף אליה כמומרים. ב-15 במאי 1895 אישר הפרלמנט את החוק הנדרש.‏[29] עם זאת, הממשלה דחתה שוב ושוב את מינויים של רבנים מייצגים לבית העליון, כפי שניתן לדתות האחרות. לבסוף, רק עמנואל לעף נבחר לתפקיד זה ב-1927, והוא היה היחיד שכיהן בו, במקביל לאורתודוקסי יעקב קופל רייך.

פנים בית הכנסת החדש של סגד.

ב-1920, לאחר חוזה טריאנון, אבדו להונגריה חבליה הצפוניים שהיו מיושבים אורתודוקסים בצפיפות.‏[30] החלוקה בין שלוש הסיעות ביהדות הונגריה הוסיפה להתקיים, גם מבחינת ההכרה חוקית של השלטונות, בסלובקיה וברוס התת-קרפטית שהועברו לשלטון צ'כוסלובקיה;‏[31] בנובמבר 1926 הוקמה ברית עדות נאולוגית עצמאית במדינה.‏[32] בשטחי טרנסילבניה שסופחו לרומניה הצטרפו הנאולוגים ומרבית הסטטוס קוו לזרם המערבי.‏[33] באזורים שהועברו לממלכת יוגוסלביה הקימו הנאולוגים ב-1919 ועד ארצי,‏[34] שמנה 70 קהילות ב-1930.‏[35] בבורגנלנד שנמסרה לאוסטריה הייתה רכניץ הנאולוגית היחידה שנותרה מחוץ לפדרציה האורתודוקסית שקמה בחבל ב-1922.‏[36]

השואה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתכתיב וינה הראשון והשני, ולאחר מכן בעקבות הכיבושים במלחמת העולם השנייה, הושבו להונגרים רבים מהשטחים שהחזיקו בהם לפני טריאנון. האוכלוסייה היהודית במדינה גדלה מאוד: מ-445,000 ב-1930 ל-725,000 ב-1941. שיעור הנאולוגים בתוכה הצטמצם בחדות בהתאמה לכך, מ-66% ל-36%.‏[37] מתוך 740 הקהילות שנסקרו בהונגריה באפריל 1944, ערב תחילת השילוחים למחנות, היו 167 משויכות לוועד הקונגרסאי.‏[38]

ב-1948, לאחר השואה, היוו הנאולוגים כמעט 80% מהיהודים שנותרו בחיים.‏[30] ב-20 בפברואר 1950, בלחץ השלטון הקומוניסטי החדש, בוטלו הארגונים הקודמים והוקמה "הנציגות הארצית של בני דת ישראל בהונגריה."‏[39] עד לנפילת מסך הברזל, היה סמינר בודפשט, שהוסיף לפעול ברוח התנועה, המוסד היחיד להכשרת רבנים בכל הגוש המזרחי.‏[40] הסמכות הדתית הבולטת ביותר של הנאולוגים בתקופת המלחמה הקרה הייתה הרב אלכסנדר שייבר, ראש הסמינר. ב-1989, כשהתאפשר שוב לקיים חופש דת, הוקמה פדרציית הקהילות היהודיות (MAZSIHISZ), שנועדה להיות בלתי-מפלגתית. היא נעשתה לנאולוגית למעשה עם פרישתם מחדש של האורתודוקסים ב-1993. נכון ל-2011 פעלו בארץ 42 בתי-כנסת של הפלג. במפקד האוכלוסין של 2011 הזדהו 10,965 איש כיהודים; מתוך 6,920 שבחרו לתרום אחוז ממסיהם לאחד הארגונים, 5,263 הפנו את חלקם לנאולוגים.‏[41] היהדות הקונסרבטיבית רואה בהם "תנועה אחות, הלכתית ולא-אורתודוקסית" והן מקיימות קשרים, אף כי הנאולוגים לא הצטרפו ל'מסורתי עולמי', הארגון הבינלאומי של התנועה.‏[42]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]



הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לסקירה מקיפה של תהליך זה, ראו: מיכאל סילבר. שורשי הפילוג ביהדות הונגריה: תמורות תרבותיות וחברתיות מימי יוסף השני ועד ערב מהפכת 1848. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1985.
  2. ^ פטאי, עמ' 225.
  3. ^ Michel K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. עמ' 117.
  4. ^ יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, התשנ"ה (להלן "כ"ץ"). עמ' 42-46.
  5. ^ סילבר, Impact on Haskalah, עמ' 136-140.
  6. ^ Moshe Carmilly. Jews in the Hungarian Economy, 1760-1945. Magnes Press, 1992. עמ' 171.
  7. ^ סילבר, impact, עמ' 124.
  8. ^ 8.0 8.1 נתנאל קצבורג. ההנהגה המרכזית של הקהילות בהונגריה. ציון, חוברת נ'. החברה ההיסטורית הישראלית, 1986. עמ' 1 (למטה).
  9. ^ 9.0 9.1 סילבר, Impact on Haskalah, עמ' 121-127.
  10. ^ Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, 1995. עמ' 194.
  11. ^ כ"ץ, עמ' 54.
  12. ^ כ"ץ, עמ' 53-55.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 David Ellenson, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Pres, 2003. עמ' 40-42.
  14. ^ Leopold Löw, Gessamelte Schriften Teil 1, עמ' 258.
  15. ^ חיים לנדרר. R’ Shlomo Yehuda Rapoport (Shir), Champion of Jewish Unity in the Modern Era. עמ' 118 למטה.
  16. ^ 16.0 16.1 Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. Harvard University Press, 1992. עמ' 35-36.
  17. ^ Kinga Frojimovics. Jewish Budapest: Monuments, Rites, History. Central European University Press, 1999. עמ' 114.
  18. ^ Margit Balogh, Jenő Gergely. Egyházak az újkori Magyarországon, 1790-1992: kronológia. MTA Történettudományi Intézete, 1993 . עמ' 51.
  19. ^ Howard Lupovich. Between Orthodox Judaism and Neology: The Origins of the Status Quo Movement. Jewish Social Studies, גיליון 121. אוניברסיטת אינדיאנה, 2003. עמ' 127.
  20. ^ Raphael Patai. The Jews of Hungary: History, Culture, Psychology. Wayne State University Press, 1996. (להלן: פטאי) עמ' 322.
  21. ^ Anna Szalai. In the Land of Hagar: the Jews of Hungary, History, Society and Culture. Beth Hatefutsoth, 2002. עמ' 109.
  22. ^ Gabriel A. Sivan. Neology. התפרסם בתוך: Adele Berlin. The Oxford Dictionary of the Jewish Religion. Oxford University Press, 2011. עמ' 532-533.
  23. ^ 23.0 23.1 יהודה שוויצר. רבנים קונסרבטיבים בקהילות המתבוללות בהונגריה.
  24. ^ CCAR Yearbook 1911, עמ' 225.
  25. ^ Jacques Kornberg‏. Theodor Herzl: From Assimilation to Zionism. Indiana University Press (1993). ISBN 9780253112590. עמ' 14.
  26. ^ פטאי, עמ' 340-341.
  27. ^ Kinga Froimovich. Who Were They? Characteristics of the Religious Trends of Hungarian Jewry on the Eve of their Extermination. התפרסם ב: Yad Vashem Studies, גיליון 35, 2007. עמ' 149.
  28. ^ Paul A. Hanebrink. In Defense of Christian Hungary: Religion, Nationalism, and Antisemitism, 1890-1944. Cornell University Press, 2006. עמ' 21-22.
  29. ^ פטאי, עמ' 363.
  30. ^ 30.0 30.1 Anna Szalai. In the Land of Hagar: the Jews of Hungary, History, Society and Culture. Beth Hatefutsoth, 2002. עמ' 109.
  31. ^ Yehudah Don‏,Viktor Karády. A Social and Economic History of Central European Jewry. Transaction Publishers, 1990. עמ' 216.
  32. ^ The Jews of Czechoslovakia: Historical Studies and Surveys, Volume 2. Jewish Publication Society, 1971. עמ' 352.
  33. ^ הארי קולר,(2004) Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie. ע' 733
  34. ^ Eric Roman. Austria-Hungary and the Successor States: A Reference Guide from the Renaissance to the Present. Infobase Publishing, 2003. עמ' 395.
  35. ^ Daniel Judah Elazar. People and Polity: the Organizational Dynamics of World Jewry. Wayne State University Press, 1989. עמ' 374.
  36. ^ August Ernst. Geschichte des Burgenlandes. Verlag für Geschichte und Politik, 1987. ISBN 9783702802608. p. 244.
  37. ^ פרוימוביץ', עמ' 144.
  38. ^ פרוימוביץ', עמ' 147.
  39. ^ תולדות היהודים בהונגריה, 1945-1989. (בהונגרית)
  40. ^ Avrum Ehrlich, Encyclopedia of the Jewish Diaspora: Origins, Experiences, and Culture, vol.3, ABC-CLIO Publishing House, 2008. עמ' 978.
  41. ^ András Kovács and Aletta Forrás-Biró. Jewish life in Hungary: Achievements, challenges and priorities since the collapse of communism. Institute for Jewish Policy Research, 2011.
  42. ^ Daniel J. Elazar‏, Rela Mintz Geffen. The Conservative Movement in Judaism: Dilemmas and Opportunities. SUNY Press, 2012. ISBN 9780791492024. עמ' 133, 174.