יהדות בבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יהדות עיראק)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתובה מעיראק

יהדות בבל (או יהדות עיראק) היא הקהילה היהודית באזור מסופוטמיה, או עיראק כיום. ראשיתה במאה ה-6 לפנה"ס, לפני כ-2600 שנה, לאחר חורבן בית המקדש הראשון על ידי בבל הקדומה והיא הקהילה היהודית העתיקה ביותר הידועה בתבל.

הקהילה היהודית בבבל העתיקה הייתה הראשונה לפתח חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף על אדמת נכר, ובשעתו הייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה. קהילת בבל כונתה בתקופות מסוימות "הגולה" בה' הידיעה, והעומדים בראשה כונו "ראשי הגולה" (בארמית ריש גלותא). ליהדות בבל היו הווי וצביון תרבותי מיוחדים, אשר הדריכו את העם היהודי כולו במשך מאות שנים, בכל רחבי תבל.

גלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלות בבל

תחת שליטתו של נבוכדנצר השני, כבשה האימפריה הבבלית את ממלכת יהודה, ובשנת 586 לפנה"ס החריבה את בית המקדש הראשון. בעקבות זאת הוגלו רבים מיהודי הארץ לבבל, באירוע הקרוי גלות בבל.

מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 539 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל תחת האימפריה הפרסית לחזור לארץ ישראל (שיבת ציון), וזאת הודות להצהרת כורש. עם זאת העדיפו יהודים רבים להישאר בבבל מסיבות כלכליות, ורק חלק מועט עלה לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן באו עליות נוספות מבבל לארץ ישראל, בראשותם של זרובבל, עזרא ונחמיה, אולם רוב הקהילה היהודית נשארה בבבל.

בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת בית המקדש השני, המשיכה הקהילה היהודית בבבל לשגשג - הרחק מהסערות שפגעו בארץ ישראל. מחורבן בית שני בשנת 70 לספירה, גדל היישוב היהודי וקלט אלפי פליטים מיהודה. תחת שלטון האימפריה הפרתית נהנו היהודים מיחס הוגן של השלטונות, וקיבלו רשות לנהל את ענייני התרבות והחברה בעצמם. בראשית המאה הראשונה אף הייתה ממלכה יהודית בנהרדעא. בשנים הללו, בתנאי המחיה נוחים בבבל, שגשגו חיי הרוח של האומה ופרח בה הלימוד התורני. בתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי - התלמוד הבבלי, המסכם דיונים בהלכה ואגדה, שנערכו בישיבות הגדולות בבבל: ישיבת סורא, ישיבת פומפדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.

אחד הגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה ה-3 ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, נתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה, ובכך יצרה מקום מבטחים עבור יהודי ארץ ישראל הנרדפים, ובעיקר לאחר שהשלטונות הביזנטים ציוו על סגירת את הסנהדרין בשנת 363, ורבים מיהודי ארץ ישראל נמלטו ממנה.

אחרי חתימת התלמוד, המשיכה היצירה התורנית בבבל לפרוח בראשותם של הסבוראים, ולאחריהם הגאונים, שיצרו ושכללו צורה חדשה של ספרות הלכתית הנקראת ספרות השו"ת, המבטאת את עלייתם של מרכזי תורה במקומות נוספים, כגון ספרד. ראש הקהילה היהודית בבבל, שהיה מוכר כנציג היהודים על ידי השלטונות הפרסיים, נקרא בשם "ראש הגולה" (בארמית: 'ריש גלותא').

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-7, סייעו היהודים בידי הכובשים הערבים וזכו בשל כך ליחס הוגן ולאישור זכויותיהם.[דרוש מקור] ישיבות סורא ופומבדיתא נפתחו מחדש, ראשיהן, הגאונים, משכו תלמידים מכל תפוצות ישראל, שכן התפשטות האסלאם הקלה על הקשרים בין היהודים, שהיו עתה תחת שלטון אחד. ענן בן דוד הנשיא במאה ה-8 גרם לעליית היהדות קראית בבגדאד. היו מקרים בהן השליטה הועברה לסירוגין בין ה'ריש גלותא', אשר ייצג את הסמכות השלטונית לבין הגאונים, אשר ייצגו את הסמכות הדתית. יש הטוענים שוויכוח שהתעורר לגבי השושלת במאה השמינית לספירה, גרם לעלייתו של פלג דתי[דרושה הבהרה].

מצבם של היהודים היה תלוי ביחס של השליט. לרוב נהנו מביטחון, אך היו נתונים תחת איום של גזירות - כגון איסורו של החליף עומר השני בראשית המאה ה-8 להתלבש בהידור או לחיות חיי מותרות, או גזרתו של החליף אל-מתוכל במאה ה-9, שחייב אותם לענוד אות קלון צהוב. בתקופת הח'ליף אל-מאמון צוו בשם הח'ליף הגדיר את היהודים כ"אומה הגרועה ביותר" והורה על הריסת בתי כנסת בבגדאד, כמו כן יש דיווחים על גירוש יהודים מהעיר.‏[1] בשנת 437 לספירה המוסלמית (1045-1046) פרצו מהומות בין מוסלמים סונים ושיעים בבגדאד, אך לבסוף שני הצדדים עברו לבזוז את בתי היהודים בעיר והרסו בתי כנסת עתיקים.‏[2] בבגדאד בשנת 1121 תחת הח'ליף אל-מסתרשד, יצא צו שחייב את היהודים ללבוש שני תלאים צהובים, שרשרת סביב הצוואר עליה כתוב "ד'ימי", ושאר סממנים מזהים. על פי מכתבים מהגניזה הקהירית הצו נאכף על ידי "גברים ונשים מוסלמים אכזריים" שתפקידם היה להשפיל ולהכות יהודים שהפרו את הצו, וקבוצות של צעירים שהיכו יהודים ברחובות ברחבי העיר בגדאד.‏[3] במהלך תקופות אחרות יצאו המונים בבגדאד להפגנות בעד הטלת מגבלות חמורות יותר על הלא-מוסלמים, והח'ליפים נענו להם.

בסביבות שנת 1038, שנת מותו של ר' האי גאון, רבי בנימין מטודלה דיווח שמצא במסעו בבבל בסוף המאה ה-12 כ-40,000 יהודים.

עם שקיעת הח'ליפוּת בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל, עזבו אותה יהודים רבים אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבש על ידי המוסלמים, ובמיוחד ספרד וכן לשטחים שהיו תחת שלטון האימפריה הביזנטית. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות, ולירידת כוחה המכריע של יהדות בבל. בימי הכבוש המונגולי במאה ה-13 היה מצב היהודים תקין, ואחדים מהם שרתו במשרות חשובות בחצר השולטאן. בתקופת השלטון הפרסי הורע מצב היהודים.

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית חל במצבם שיפור, אף שהיו גם תקופות שבהן נרדפו ורבים מהם מצאו מקלט בפרס ובהודו. הכל היה תלוי בפחה, השליט מטעם השלטון העות'מאני. במאה ה-19 עסקו רוב היהודים במסחר והם השתתפו בחיים הציבוריים של הממלכה. ב-1908, בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, קיבלו רשמית שוויון זכויות וחופש דת. כמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק לפרלמנט העות'מאני. עם זאת, בתגובה להכרה של השלטון העות'מאני במעמדם השוויוני של מיעוטים לא-מוסלמים, פרצו מהומות אנטי-יהודיות בבגדאד, במהלכן נפצעו עשרות יהודים.‏[4]הקשר עם ארץ ישראל המשיך להתקיים במהלך התקופה העות'מאנית ולאחריה (תקופת המנדט), בעיקר קשר דתי או אחר. בימי פייסל הראשון, כאשר הבריטים שלטו למעשה, הובטחו זכויות היהודים, 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט והם שותפו במוסדות השלטון, במנהל ובמסחר.

בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. הבריטים, שהיו מודעים לכישרון המסחר יוצא הדופן של יהודי עיראק, אף העמידו במכרזים לרשות יהודי עיראק מספר קווי יבוא ויצוא של חברת איי הודו המערבית, חברת הספנות המלכותית של בית המלוכה, אשר היוותה את קו הלוגיסטיקה העיקרי בכל שטחי האימפריה הבריטית, מנמל בצרה למזרח הרחוק. יהודים שלטו בנתח גדול מהיבוא והיצוא של עיראק והסחר בין עיראק למזרח הרחוק. היהודים קיוו שהשלטון הבריטי בעיראק יימשך ואף חתמו עצומה לשם כך שהועברה לממשל הבריטי, והובילה לעצומה דומה מצד המיעוט הנוצרי, אך בשנת 1921 הוקם המשטר המלוכני בעיראק בראשות המלך פייסל הראשון.

בתקופה זו כיהן יהודי בשם ששון יחזקאל כשר האוצר של עיראק בשנים 1920-1923, ותרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות. מעמד היהודים נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון. בשנת 1933, עלה לשלטון גאזי מלך עיראק והחלה אפליה כלפי היהודים ומעמדם הורע. רבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בנוסף, החלה בממלכה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית של הנאצים והמופתי של ירושלים, ואחר כך, פרצו פרעות בעת המרד ב-1941 הידועים בכינוים הפרהוד. פרעות אלו סימנו את תחילת קיצה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל.

בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי", אף על פי שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבי"ס של "כל ישראל חברים" שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב"חדרים", בגלל שמרנות דתית). בשנת 1853 ייסדה קבוצת עולים מעיראק את בית הכנסת חסדאל בעיר העתיקה בירושלים.

רבנים בבגדד: עומדים מימין לשמאל: הרב יחזקאל עזרא, הרב אליה בסא, הרב שמעון מרדכי, הרב ששון כדורי, הרב יהודה פתייה, הרב חיים מועלם יושבים מימין לשמאל: הרב שמואל אברהם מג'לד, עזרא כהן, משה חיים שמאש, אברהם הלל, ששון אליה משה הלוי ויצחק אברהם מג'לד. בגדאד, 1910

פעילות ציונית במובן המודרני החלה בעיראק עוד בתחילת המאה ה-20. בשנות ה-20 וה-30 פעלה "ההסתדרות הציונית של ארם-הנהריים" באישור או בהעלמת עין מצד השלטונות. נשיא ההסתדרות היה אהרן ששון ("המורה") והיו פעילים בה אישים נוספים בעלי מעמד בקהילה היהודית כגון עו"ד סלמן שינה. באמצע שנות ה-30 הציונות הוצאה מחוץ לחוק על ידי הממשל העיראקי, ועקב כך הפעילות הציונית נאלצה להמשיך תחת מעטה חשאיות. היא קיבלה תנופה בעיקר לאחר מאורעות הפרהוד. בין השנים 1941-1951 פעלה בעיראק מחתרת ציונית שהייתה ארגון חשאי אשר פעל בקרב הקהילה היהודית. מטרות המחתרת היו: חינוך עברי וציוני, הגנה ועליה לארץ ישראל. מחתרת זו פעלה בשלוש זרועות עיקריות: תנועת החלוץ, פעילות מטעם ההגנה ("השורה"), ותנועת העפלה לארץ ישראל.

יהודים בבליים עומדים לצד קבר הנביא יחזקאל בצ'יפיל שבעיראק, 1932

בחג השבועות בשנת תש"א 1941, התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוי המרד של רשיד עלי. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם, כחודש קודם לכן בוצע פוגרום בעיר בצרה. לעזרתם של היהודים בבצרה חשו מספר תושבים מוסלמים, אשר הגנו עליהם; והגם כי נבזז רכוש רב, לא היו פגיעות בנפש.‏[5] כתוצאה מהפרעות החלה בריחה המונית של יהודי עיראק; הפּרעות שימשו גורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק.

מיעוט מקרב יהודי עיראק גלו עם השנים מרצונם או מחוסר ברירה לבריטניה ופיתחו שם קהילה משגשגת אמידה ובעלת אמצעים הקיימת גם כיום ומחזיקה בתפקידי מפתח בחברה ובכלכלה הבריטית.

משנת 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החלטת החלוקה של האו"ם וכתוצאה מפרוץ מלחמת העצמאות, ולאחריה הקמת מדינת ישראל ב-1948, התגברה הרדיפה של היהודים, (בעקבות חללי צבא עיראק במלחמת העצמאות ובשל שבויים מצבא עיראק שטופלו בידי צה"ל) רדיפה שגרמה להתגברות תנועת הבריחה לישראל, בעיקר דרך איראן. ידועה גם הגעה של חלק מבני הקהילה לקיבוץ בית הערבה, ומספר יהודים שניסו להגיע לישראל דרך סוריה.

בשנות ה-50 החל מבצע עזרא ונחמיה שבו הועלו רוב בני הקהילה הנותרים, כתוצאה מהחלטתה של ממשלת עיראק, לפיה כל יהודי יכול לעזוב את המדינה, בתנאי שיוותר על אזרחותו ועל רכושו. במבצע הועלו לארץ ישראל כמעט כל חברי הקהילה - מעל 120,000 נפש, ונותרו אלפים ספורים. בין העולים היו רוב הרבנים, למעט הרב ששון כצ'ורי (או כדורי). השלטונות בטלו את סמכויות בתי הדין הרבניים, והעבירו אותם אל בתי משפט אזרחיים של המדינה, שנעזרו במנהיגי העדה כשדנו בענייני אישות.‏[6] החתונה היהודית המדווחת האחרונה הייתה בשנת 1978, וצעירים יהודיים נוסעים לחוץ לארץ כדי להתחתן, ולרוב אינם שבים לעיראק.

בתקופת שלטון מפלגת הבעת' האנטי-ישראלית, בין השנים 1968-‏1973, היהודים בעיראק סבלו מהתנכלויות של השלטונות אשר מנעו מהם את חופש התנועה והחרימו רכוש, וכ-50 יהודים נרצחו.‏[7] בעקבות זאת, הואצה עזיבת היהודים; וכאלף מהם עזבו בתקופה זאת את עיראק בעזרת המוסד, ששיתף פעולה עם הכורדים.

כמעט כל אלו שנשארו עזבו את המדינה לאחר מלחמת המפרץ ב-1991. בסוף שנת 1994 דווח בעיתונים ערביים, היוצאים לאור בלונדון, על 50 משפחות יהודיות בבגדד. החיים הקהילתיים של יהודי בגדד בשנות ה-90 של המאה ה-20 נסובו סביב "בית הכנסת מאיר טויק", אליו הגיעו עד 25 איש בשבתות ולעד כ-50 בחגים. בראש הקהילה עמד יצחק עזרא עבד-אללה.

בתום מלחמת עיראק בשנת 2003 עלו לארץ כ-40 יהודים, אשר היוו כמחצית מכלל האוכלוסייה היהודית במדינה. לאחריה נותרו בבגדד כ-30 עד 40 יהודים, אשר עוסקים בעיקר בייצור דבש ומוצרי עור. בשנת 2003 נסגר בית הכנסת האחרון, בהיעדר משתתפים במניין. בתחילת 2008 דווח בניו יורק טיימס כי הקהילה היהודית בבגדד כמעט נכחדה. מספר היהודים במדינה, על פי אומדן הסוכנות היהודית, הוא כשמונה נפשות.‏[8]

המוזיקה של יהודי עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליהודי בגדאד היה בית ספר מיוחד לעיוורים בו נלמדו בעיקר תחומי הנגינה והשירה, וכך מספר רב מהמוזיקאים המובילים היו עיוורים. מספר רב של יהודים היו מפורסמים בשל כישוריהם המוזיקליים ובתחרות המוזיקה של העולם הערבי אשר נערכה בשנות ה-40 בקהיר זכתה המשלחת העיראקית, שהורכבה ממוזיקאים יהודים וזמר אחד מוסלמי. בקרב מוסלמים בעיראק, מקצוע המוזיקה נחשב בתקופה זאת למקצוע ירוד, ולכן היהודים היו דומיננטים בסצנת המוזיקה. יהודים זכו להרכיב את התזמורת הממלכתית העירקית ביניהם הכנר הנודע והמלחין ששון עבדו, המלחין ונגן הקאנון בעל שם עולמי יוסף זערור שהיה מנהל תזמורת רשות השידור בעיראק, נגן הקנון אברהם סלמאן, החלילן אלבר אליאס ועוד. רובם של העולים עלו לארץ והמשיכו את יצירתם המוזיקלית בדרך לא דרך, ביניהם המהנדס והמלחין סלים אל נור, נגן העוד יוסף שם טוב, נגן העוד והזמר אליאס שאשא, האחים סלאח ודאוד אל כוויתי המלחינים והנגנים הידועים, הזמר פילפל ג'ורג'י ואחרים. חלק לא מבוטל מהנגנים, בהגיעם לישראל, המשיכו את מלאכת המוזיקה כתחביב ובמטרה לשמר את ציביון המוזיקה העיראקית, ביניהם הכנר והזמר שלמה בנאי ונגן העוד אלי שגב. האחרונים ניגנו בחפלות של התזמורת העיראקית (צ'לרי) בשיתוף עם נגני תזמורת קול ישראל בערבית. התזמורת המזרחית של רשות השידור הישראלית בניצוחו של זוזו מוסא (יליד מצרים) הייתה למעשה מורכבת מנגנים עיראקים. התזמורת ביצעה שירים ערבים באיכות גבוהה ביותר. על המחלקה העירקית בתזמורת היה אחראי הכנר ששון עבדו. התזמורת ביצעה הקלטות רבות של שירים מוכרים בעולם הערבי, הקלטות שירים עיראקים והקלטות מקוריות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם בן־יעקב, יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, הוצאת קרית־ספר, ירושלים תשכ"ה; מהדורה שנייה 1979.
  • חיים סעדון (עורך), עיראק, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", ירושלים: הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2002.
  • נסים קזז, היהודים בעיראק במאה העשרים, ירושלים: הוצאת מכון בן צבי, 1991.
  • יצחק בצלאל, לבדם במבצר הקץ: כך נעלמה יהדות עיראק, תל אביב: ספרית מעריב, 1976.
  • רפאל הירשמן, רבותינו שבבבל, משפחה, מוסף "קולמוס", 39.
  • רפאל הירשמן, "כאשר עלה הלל מבבל", משפחה, מוסף "קולמוס", 40.
  • אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא,ירושלים: מרכז זלמן שזר,2007.פרק חמישי: יחסי רבי עם התפוצה בבבל, עמ' 156-143.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Moshe Gil, Jews in Islamic Countries in the Middle Ages, Brill, 2004, p.284.
  2. ^ Ibid, p. 416.
  3. ^ S. D. Goitein, Mediterranean society: the Jewish communities of the Arab world as portrayed in the documents of the Cairo Geniza, University of California Press, 1967-1993, vol. 2, p. 287
  4. ^ Yaron Ayalon; Ariel I. Ahram. "Baghdad." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.
    Iraq in Encyclopaedia Judaica.
  5. ^ מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה.
  6. ^ ניסים קזז, קהילה בהתחסלותה, נהרדעא, 15, אייר התשנ"ה, עמ' 7-6.
  7. ^ NEW ARREST OF IRAQI JEWS, March 23, 1973. Public Library of US Diplomacy.
  8. ^ ‏STEPHEN FARRELL, Baghdad Jews Have Become a Fearful Few, The New York Times Site‏.


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד