יהדות קנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אחוז היהודים באוכלוסייה הכללית לפי פרובינציות (2001)

יהדות קנדה הייתה מבין הקהילות היהודיות הראשונות, בהן קיבלו היהודים שוויון זכויות. הקהילה היהודית בקנדה מונה קרוב כ-375 אלף איש (נכון ל-2010).‏[1]

יהדות קנדה היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגיגת יום העצמאות של ישראל בטורונטו, 2010

יהדות קנדה מגוונת מבחינת אופייה. יש בה אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים וחילונים. היא מקיימת מגוון של מוסדות קהילתיים ביניהם בתי-ספר יומיים, בתי ספר של יום ראשון, ספריות ומוסדות תרבות ואמנות. בין השנים 1990 ל-2000 גדלה יהדות קנדה ב-15%, ברובה מהגירה מחבר המדינות ומישראל. הקהילה היהודית בטורונטו היא הגדולה בקנדה וכוללת כ-200,000 יהודים לעומת מונטריאול שבה כ-100,000 יהודים. רוב היהודים בטורונטו מתגוררים בחלקה הצפוני של העיר.

ישראלים בקנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנדה חיים קרוב למאה אלף ישראלים מרביתם בעיר טורונטו וסביבותיה. הגירה לקנדה של ישראלים התגברה החל משנות השבעים, בעקבות שינוי חוקי ההגירה שאפשרו למשפחות צעירות ומשכילות, לקבל ויזת הגירה למדינה. כיום מהגרים לקנדה כ-3000-2000 ישראלים מדי שנה. ישראלים-קנדים בולטים שפעלו רבות בתחומי עיסוקם, הן בקנדה והן בישראל, הם האדריכל משה ספדיה, ובעל ההון והיזם, דוד עזריאלי.

סקירה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת גיוס קנדית מתקופת מלחמת העולם הראשונה, הכתובה ביידיש וקוראת לגיוס יהודים לצבא. בכרזה נראה חייל המסיר את כבליו של יהודי, האומר "שחררו מעליי את כבליי והפכתי לבן חורין, כעת אסייע לשחרורם של האחרים".

יהודים מעטים ישבו בקנדה לפני ייסודה בשנת 1867. החל מסוף המאה ה-19 היגרו אליה יהודים רבים ממזרח אירופה, שראו במדינה החדשה יעד מועדף בו יוכלו לחיות בחופש ושוויון. רוב היהודים התיישבו במונטריאול, בטורונטו ובעיר ויניפג. כך היו בקנדה 2,456 יהודים ב-1881, בערך 3,000 ב-1887, 16,401 ב-1901 (0.13% מהאוכלוסייה), 74,564 ב-1911 (1.03%), 125,197 ב-1921 (1.42%), 155,614 ב-1931 (1.5%), 168,585 ב-1941 (1.5%) ו-204,836 (1.5%) ב-1951. ב-1929 הטילה ממשלת קנדה הגבלות על כניסת מהגרים, ובשנות השלושים נכנסו לקנדה 10,000 יהודים. עוד 2,000 נוספים, מגרמניה ואוסטריה, הורשו להיכנס ב-1940, אלא שהם נכלאו משך כשנה, כ"נתיני אויב". ב-1947 נכנסו לקנדה כ-20,000 פליטי שואה.

לאחר קשיים התחלתיים, רוב יהודי קנדה השתייכו לקראת אמצע המאה ה-20 למעמד העירוני הבינוני, ורבים מהם הגיעו למעמד גבוה, כלכלית, חברתית והשכלתית, והשתלבו בחברה כחברי פרלמנט, אנשי עסקים מצליחים, עורכי עיתונים וכיוצא בזה. הארגון המייצג הראשי של יהודי קנדה היה Canadian Jewish Congress. מבחינה פוליטית, לא הגיעו יהודי קנדה לעוצמה שהגיעו אליה יהודי ארצות הברית. עוד נבדלו יהודי קנדה מיהודי ארצות הברית בכך שאחוז גבוה יותר מהם השתייכו לזרם האורתודוקסי ביהדות, וגם אלה שנטו לזרמים אחרים - כמו הקונסרבטיבים והרפורמים - היו בדרך כלל, יותר מסורתיים מעמיתיהם האמריקניים. המבנה הפלורליסטי של החברה בקנדה, תרם לשימור היהדות בצורתה המסורתית יותר, בהיעדר יחסי של לחצים לטמיעה בחברת רוב, או להשתלבות ב"כור היתוך", אם כי הם לא נעדרו לגמרי. כן תרם לכך העיתוי המאוחר, יחסית לארצות הברית, של ההגירה לקנדה.

היחס לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הציונות בקנדה ב-1887, עת ייסד מורה לעברית במונטריאול בשם אלכסנדר הרכבי (Harkavy) חברה בשם "חובבי ציון". בשל חוסר תמיכה מהקהילה החליטו שלושים חבריה לפרקה. חמש שנים אחר כך הוקמה "חובבי ציון" שנית. הפעם הצטרפו חמישים חברים, הם שיגרו שליח לא"י שיברר את אפשרויות ההתיישבות בה, אספו כמה אלפי דולרים לקניית קרקע וכמה משפחות התיישבו במטולה ב-1895. לנוכח קשיים מצד השכנים הערבים והשלטונות חזרו המתיישבים, והחברה התפרקה בשנית. התעוררות חלה עם ייסוד התנועה הציונית ב-1897, וב-1898 נוסדה במונטריאול "אגודת ציון" שקראה, בין היתר, לרכישת אדמות בא"י ולקדם את יישובה. תוך כשנה נוסדו סניפים בטורונטו, וויניפג, המילטון ואוטווה. אלה אוגדו ב-1899 ב-Federation of Zionist Societies of Canada בראשות קלרנס דה סולה (de Sola). בין 1912 ל-1914 קמו בקנדה שלוש חברות שהשתתפו במפעל האחוזות (קניית אדמות שיוכשרו עבור בעליהן על ידי פועלים יהודים בא"י, עד להתנחלות הבעלים). בסופו של דבר יוזמה זאת נכשלה.

החל מתחילת המאה העשרים שגשגה הציונות בקנדה. למעשה, בעוד היו לה מתחרים כלשהם בתחילת המאה - הבונד, האורתודוקסים והרפורמים - מאז שנות ה-20 לא נתקלה הציונות בהתנגדות רצינית, כאשר גם הלא-פעילים היו לכל הפחות אוהדים פסיביים. עדות אחת לכך היא שראשי התנועה הציונית היו אישים בולטים - בדרך כלל אנשי עסקים מצליחים - בקהילה. המתנגדים היה יהודים רפורמים או קומוניסטים ומשקל שני חוגים אלה לא היה גדול. יתרה מזו,הפדרציה הציונית של קנדה (ZOC), הייתה הגוף הארצי היחיד של יהודי קנדה בין 1920 ל-1934, כאשר הקונגרס היהודי-קנדי, שהוקם כדי לטפל בבעיות הפנים של יהודי קנדה, לא פעל באותן שנים. הצלחה מיוחדת הייתה לתנועה הציונית בפריפריה, שמחוץ למונטריאול וטורונטו.

ל-ZOC הייתה תנועת נוער בשם יהודה הצעיר (Young Judaea), שנוסדה על ידי דב יוסף (Bernard Joseph). זאת, כמו ה-ZOC, הדגישה נאמנות לעם היהודי ותמיכה בבית לאומי, אך לא דרשה הגשמה אישית. כך למשל, קיימה התנועה דיונים הרצאות ופעולות בנושא היסטוריה, ספרות ותרבות יהודית, עם השלכות לאקטואליה, כמו גם פעולות תרבות וספורט. תרומתה המעשית התבטאה באיסוף כספים, בעיקר עבור קק"ל. לתנועה היו סניפים ברחבי קנדה והציונות בגרסתה המתונה, שאינה מדגישה הגשמה, שמשה כר נוח לתפוצתה הרחבה למרות בקורת שנשמעה פה ושם. לדוגמה, היו ל"יהודה הצעיר" בטורונטו ב-1927 כ-650 חברים, בקהילה שמנתה כ-45,000.

בין המפלגות האידאולוגיות בלטו פועלי ציון הציונים-סוציאליסטים, שהתאחדו עם אחדות העבודה, ולהם תנועת נוער הבונים שהייתה מסונפת לתנועה בארצות הברית, והמזרחי, ולה תנועת הנוער "מזרחי הצעיר" או "המשמרת הצעירה". כן נכרה פעילות שולית של התנועה הרוויזיוניסטית, שהחלה להתארגן בקנדה ב - 1926, ולה תנועת נוער בית"ר. באגף הסוציאליסטי הרדיקלי יותר פעלה תנועת הנוער השומר הצעיר, שבמשך השנים כמה מאות מחניכיה עלו לא"י (וחלקם חזרו). אחדים מהם היו בין מייסדי קיבוץ עין השופט ב-1931, או שהצטרפו אליו אחר כך. כן פעלו, בדרך כלל בכיוון דומה אידאולוגית: גורדוניה, החלוץ הצעיר, צעירי ציון.

הצהרת בלפור עוררה התלהבות בקרב יהודי קנדה, אפילו הלא-ציונים, וזו מצדה תרמה להגברת הפעילות הציונית שהתבטאה בעיקר באיסוף כספים. כ-300 יהודים קנדים התנדבו אל הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. בניגוד לאיסוף הכספים, בו יהודי קנדה הגיעו להישגים ניכרים ביחס לגודל הקהילה בתקופות שמצבם הכלכלי של יהודי קנדה היה טוב, הרי ביתר התחומים: קביעת מדיניות והשפעה עליה, חינוך, אידאולוגיה, ובעיקר עלייה לא"י, התנועה הציונית בלטה הרבה פחות, לא מעט עקב העובדה שרוב ציוני קנדה, אם כי ראו בחיוב הקמת בית לאומי ליהודים בא"י, לא ראו בו בית לאומי לכל יהודי העולם, אלא רק לזקוקים לו. הפעילות התרבותית הציונית הייתה דלה יחסית והוגבלה לתנועות הציוניות האידאולוגיות, המזרחי ופועלי ציון, ולתנועות הנוער. השתתפותם של הפעילים הציוניים בוועידות ובקונגרסים, כמו גם בביקורים בא"י הייתה מינורית (למשל, מנהיג ZOC, ארצ'י פריימן (A.J. "Archie" Freiman), ביקר בא"י פעם אחת).

אחד הארגונים הציוניים ששגשג בקנדה היה ההסתדרות הציונית הדסה שנוסדה ב-1916. בין המפעלים בהם תמכה היה בי"ס חקלאי לנערות בנהלל ואחר כך נרתמה במרץ לעליית הנוער. ארגון בני ברית הקנדי, שקם ב-1875, החל ב-1919 לאסוף כספים למוסדות עבריים בא"י. במשך שנות פעילותה הפגינה התנועה הציונית בקנדה "עצמאות" הן כלפי התנועה הציונית בארצות הברית, הן כלפי התנועה הציונית העולמית. עד מלחמת העולם השנייה ראו עצמם ציוני קנדה כקשורים יותר לציונים הבריטיים ואל משרדי ההנהלה הציונית בלונדון מאשר לציוני ארצות הברית, להוציא את המפלגות הציוניות האידאולוגיות או הדתיות, בהן הקשר אל מעבר לגבול היה הדוק יותר. מלחמת העולם השנייה, שהקשתה על הקשר עם בריטניה, גרמה הידוק-מה של הקשרים בין ציוני ארצות הברית וקנדה, אך אלה נותרו רופפים.

ליהודי קנדה לא הייתה בעיה להפגין נאמנות לא"י לצד נאמנות לקנדה, מה גם שקנדה, בהיותה חלק מהאימפריה הבריטית, חלקה את המחויבות לסיוע לבית לאומי. היותה של קנדה חלק מן האימפריה, מצד אחד, אך מדינה עצמאית, מצד שני, ומציאותם בה של אוהדים רבים לציונות, חלקם רבי השפעה, מצד שלישי, גרמה לתנועה הציונית - לא בהצלחה מרובה, לנסות להשתמש בה לעתים כ"דלת אחורית" להשפעה או לאיסוף מידע על בריטניה. כמו בארצות הברית, החל מסוף שנות השלושים, ובעיקר מתחילת שנות הארבעים, ידעה הציונות פריחה בקנדה, כאשר בנוסף לאיסוף כספים גובר והולך, התחזקו גם הצדדים החינוכיים והתרבותיים שבציונות הקנדית. כן גדל מספר החברים, כולל בתנועות החלוציות, שמנו כ-500 צעירים ב-1941, כאשר בקרב "יהודה הצעיר" התחזק הזרם החלוצי, עד כדי כך שב-1944 ה-ZOC ראה צורך "למתן" אותו. ב-1944 ייסד "השומר הצעיר" חוות הכשרה בפרסקוט (Prescott) שבאונטריו.

היותה של קנדה חברה רב-לאומית ורב-דתית מלכתחילה עודד הן את חיזוק הזהות הדתית, הן את חיזוק הזהות הלאומית היהודית, ובעקיפין גם את הציונות. כל זה השתלב בהיעדר לחצים ובהיעדר נטייה לשנות את המאפיינים הישנים ממזרח-אירופה, שכללו רגש לאומי-יהודי, לכיוון "מערבי" יותר. יתרה מזאת, הציונות בקנדה נהנתה מתמיכתם של מנהיגים פוליטיים מקומיים בולטים, כמו ראש הממשלה מקנזי קינג (Mackenzie King). אלה נכחו בוועידות ציוניות, שלחו איחולי הצלחה, מברקי תמיכה וכיוצא בזה. הציונות נהנתה גם מאהדה ניכרת בציבור הכללי, שהתחזקה לאחר מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה. פרט לחיזוק מעמד התנועה הציונית באופן כללי, סייעה תמיכה זאת הן בהעלאת יוקרתה של הקהילה היהודית, שרוב בניה בין מלחמות העולם היו מהגרים, הן בחיזוק מעמד הציונות בקרב יהודי קנדה והיוותה סיבה נוספת לשגשוגה של האחרונה. בנוסף, הבולטים מקרב המתנגדים לציונות בארצות הברית ומערב אירופה, היהודים הרפורמים, נעדרו כמעט באותן שנים בקהילה היהודית בקנדה. קשיים, במידה שהיו, נבעו ממצבם הכלכלי הקשה של רוב המהגרים היהודים לקנדה באותה עת. כל העת חלה התקדמות איטית בהיקף התרומות ובמספר הסניפים. עד שבסוף שנות העשרים יכולה הייתה יהדות קנדה לגייס סכום נכבד עבור הקק"ל - כמיליון דולר - ששימש לצורך קניית אדמות עמק חפר.

אחד ממאפייניה העיקריים של הציונות בקנדה היה היותה בלתי-מפלגתית בעיקרה, כאשר כל הזרמים לרוב משתפים פעולה. ואופייניים לציוני קנדה, כמו לציוני ארצות הברית ויתר הארצות האנגלו-סכסיות, חוסר עניין ואף חוסר הבנה לדקויות אידאולוגיות. בכל זאת, סבלו לעתים המאמצים - בדרך כלל גיוס הכספים - מפיצול, כאשר מן הזרם המרכזי התפצלו, ופעלו בנפרד, הסוציאליסטים, הדתיים והרוויזיוניסטים. מאפיין אחר, כאמור, הוא, כבארצות הברית, העדר כמעט מוחלט של עלייה, כאשר גם מקרב העולים, אחוז נכבד חזרו.

ניתן לומר, לסיכום, שהציונות שמשה הרבה יותר כמכשיר, חשוב אמנם, לגיבוש זהות לאומית יהודית בפנים הקהילה היהודית בקנדה, מאשר כיעד רציני להגשמה אישית. כך תמכו ציוני קנדה ברעיון של מדינה ליהודים כמקלט לאלה הזקוקים לו, כאשר הם לא נכללים, לדעתם, באותה הגדרה. בסה"כ נהנו היהודים בקנדה מחיים נוחים, בסביבה חופשית ושלווה. הם היו גאים בארצם ואסירי תודה לארץ שקלטה אותם ואפשרה להם לחיות ברווחה וללא רגשי נחיתות. כך, עלייה לא"י היא בגדר הינתקות קשה, הדורשת החלטה אמיצה ויכולה להיעשות רק מנימוקים ציוניים-יהודיים עמוקים.

מביטויי אפליה לקבלה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבם של היהודים בצפון-אמריקה בכלל, ובקנדה בפרט, בשנות העשרים והשלושים היה טוב בהרבה מאשר זה של היהודים באירופה באותה תקופה. התבססותה של הדמוקרטיה בקנדה הבטיחה כי היהודים נהנו משוויון זכויות על פי חוק.

עם זאת בקרב חוגים רדיקלים בימין הקיצוני, בעיקר בקוויבק, נשמעו קולות שיצאו נגד היהודים. בין שתי מלחמות העולם סבלו היהודים מאנטישמיות ומתופעות של אפליה, בעיקר, בפרובינציה זו. בחוגים רדיקלים זיהו את היהודים הן עם הקומוניסטים שעלו לא-מכבר לשלטון בברית המועצות, כאשר כמה ממנהיגיהם היו אכן ממוצא יהודי, ונפוץ החשש מהתפשטות משטרם לארצות אחרות - מצד אחד, הן עם "הבנקאות העולמית" - מצד שני. בשנות העשרים בלטה האנטישמיות בקרב תומכי הימין הקיצוני בין דוברי הצרפתית בקוויבק, כאשר הסמן הקיצוני היה השבועון הקתולי Le Croix שב - 1924 קרא להיפטר מהיהודים, ולהחרימם. גם L'action Catholique, שפנה לכמרים קתוליים דוברי צרפתית, הלך בדרכים דומות. שבועונים אחרים פרסמו קריקטורות אנטישמיות. בערך באותה תקופה התארגן בקרב אותם חוגים מסע להחרמת עסקים יהודיים. אך נראה שברמת חיי היום-יום של היהודים לא ניכר הדבר ביותר. העובדה שקנדה הייתה מדינה דמוקרטית היוותה מחסום בפני עליית כוחם של הגורמים הרדיקלים. בשנות השלושים, הרבה בשל השפעת הנאצים בגרמניה, גאו אף יותר גלי האנטישמיות, בהם בלטה תנועת Jean Canada, בקרב דוברי הצרפתית. היו בנוסף, גם בקרב קבוצות קטנות של תומכי הימין הקיצוני בין דוברי האנגלית, תופעות של מצעדים של קבוצות דמויות פלוגות-סער פשיסטיות ולעתים תקריות אלימות על רקע אנטישמי, פגיעה בבתי-כנסת וכיוצא בזה. דוברי האנגלית שבין הקנדים נחשפו גם לתעמולה אנטישמית מארצות הברית, במיוחד זו שנפוצה בחלקיה הצפוניים הסמוכים לגבול קנדה, כמו למשל לדירבורן אינדיפנדנט (Dearborn Independent) של הנרי פורד (Ford), בשנות ה - 20, שנים בהם שלח הקו קלקס קלאן (Ku Klux Klan) זרועות גם לקנדה, ולשידוריו של האנטישמי האמריקני צ'ארלס קוגלין (Coughlin) בשנות ה - 30, שמרכז פעילותם היה במישיגן. תופעות אחרות היו הגבלות ואפליה בקבלת יהודים לאוניברסיטאות, למקומות עבודה ומניעת מגוריהם באזורים מסוימים, אי-קבלתם למועדונים פרטיים, לקבוצות ספורט וכיוצא בזה. הקונגרס היהודי-קנדי נאבק בגילויי האנטישמיות. לאווירה המתוארת הייתה השפעה שלילית באשר להיתרי הגירת יהודים לקנדה, בתקופה בה היתרים אלה נדרשו ביותר להצלת יהודי מזרח ומרכז אירופה, כאשר גם החוקים והתקנות הקיימים זכו לעתים לפירוש לחומרה. בשנות השלושים קלטה קנדה 4000 מיהודי אירופה. עם כל הנאמר, האנטישמיות בקנדה לא חרגה לממדים שמעבר לאי-נוחות והרגשה כללית רעה עבור היהודים, ומעשית פגעה בהם רק מעט מאד. כל זאת באווירה של משבר כלכלי עמוק בחלק גדול מן הזמן, וכאשר גם מיעוטים אחרים סבלו מתופעות של אפליה.

לאחר המלחמה, עם הבנת גודל ממדי השואה באירופה חל שינוי לטובה ביחס ליהודים. האנטישמיות הפכה להיות מוקצית מחמת מיאוס, ונפתחו שערי ההגירה ליהודים פליטי השואה מאירופה. התבססותה של תודעה רב-תרבותית בקנדה החל משנות השישים של המאה חיזקה את ביטויי הסובלנות והפתיחות בחברה.

מלחמת העולם השנייה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ - 17,000 יהודים שרתו בצבא הקנדי, על כל זרועותיו, 16,441 גברים ו - 279 נשים. 163 יהודים קנדים שרתו בצבאות אחרים של בעלות הברית. 5,889 מן המתגייסים שרתו בחיל-האוויר. 596 שרתו בצי ו- 10,235 בצבא. הקונגרס היהודי קיים מאמצים רבים ככל שביכולתו כדי לעודד יהודים הכשירים לשירות להתגייס. מאמץ זה נדרש כיוון שהשירות באירופה היה התנדבותי. 429 יהודים נהרגו בקרבות.

בעת מלחמת העולם השנייה, עם הגיע הידיעות על גורל יהדות אירופה, ואחריה, גברה המגמה של התחזקות התנועה הציונית, שהחלה עוד קודם. בין היתר, גדל היקף גיוס התרומות, גברו המאמצים להשפיע ככל שניתן, באמצעות גיוס פוליטיקאים ובאמצעות יחסי-ציבור, כנגד "הספר הלבן" שהגביל מאד את אפשרות הגעתם של פליטי השואה לא"י. גברו המאמצים לגייס לעזרת הציונות גם אישים לא-יהודים, והדבר נעזר באהדה-מלכתחילה לציונות שרווחה בציבור הקנדי ושגברה לאחר תום המלחמה. אלה שההצלחה בכך הייתה מוגבלת בשל היות קנדה חלק מהאימפריה הבריטית. בעת המלחמה נעשה כל זאת במקביל למאמצי הצלה, ככל שניתן, של יהודים באירופה. בנוסף, ניכרה העמקה של הפעילות הציונית, למשל, נפתחו מספר מחנות הכשרה עבור התנועות החלוציות, כמו גם מחנות קיץ עבור התנועות הפחות-חלוציות והתחזקה המגמה האידאולוגית והמגשימה, אם כי כל זה לא התבטא בכמות עולים משמעותית. בזמן מלחמת העצמאות סייעה יהדות קנדה לישראל במשלוח ציוד, ותרומות, ובכ - 250 מתנדבים שהצטרפו לצה"ל (כמעט כולם יהודים) במסגרת מח"ל.

גל הגירה גדול של יהודים הגיע למדינה לאחר השואה. בשנות החמישים נוספו אליהם יהודים מצפון-אפריקה שהגיעו בעיקר לקוויבק דוברת הצרפתית. בשנות השבעים, בעקבות עליית התנועה הבדלנית בקוויבק, עברו יהודים רבים ממונטריאול לטורונטו.

יהדות חרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנדה ישנם ריכוזים גדולים של יהודים חרדים.

במונטריאול מתגוררות אלפי משפחות בשתי שכונות עיקריות, רובם משתייכות לזרם הליטאי-מודרני. רב הקהילה החרדית הוא הרב יונתן בנימין וייס. הקהילות החסידיות הן חסידות בעלז המונה כמה מאות חסידים, חסידות סאטמר (על שני פלגיה), חסידות ויז'ניץ (על שני פלגיה) וחסידות ויז'ניץ מונסי, חסידות באבוב (על שני פלגיה), חסידות סקווירא, חסידות חב"ד, חסידות קלויזנבורג וחסידות טאש. לחלק מהקהילות ישנם גופי כשרות ומערכות שחיטה.

בסמוך למונטריאול, קיימת קרייה חסידית של חסידות טאש ובה מרכז החסידות.

בטורונטו ישנה קהילה גדולה, אף היא רובה ליטאית, ומיעוטה מחסידי גור וחסידי חב"ד.

יהודים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמעוני, גדעון. יהדות קנדה בפרספקטיבה השוואתית. גשר. תש"ם 1980. עמ' 82 - 87.
  • Bercuson. David Jay. The Secret Army. Toronto: Lester & Orpen Dennys. 1983.
  • Canadian Jewish Congress. Canadian Jews in World War II. Part I: Decorations. Montreal 1947.
  • Canadian Jewish Congress. Canadian Jews in World War II. Part II: Casualties. Montreal 1948.
  • Tulchinsky. Gerald J. J. Branching Out: The Transformation of the Canadian Jewish community. Toronto & NYC. 1998
  • Weiss Jeffrey & Craig. I Am My Brother's Keeper: American Volunteers in Israel's War of Independence 1947 - 1949. Schiffer Military History. Atglen, Pa. 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות אמריקה הצפונית

ארצות הברית · מקסיקו · קנדה