יהודה ליב וילנסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודה ליב וילנסקי

ד"ר יהודה ליב ניסן וילֶנסקירוסית: Лев Вольфович (Иегуда Лейб Нисан) Виленский; יולי 1870, תמוז תר"ל17 בספטמבר 1935, י"ט באלול תרצ"ה, חיפה) היה פעיל בתנועה הציונית, מראשי הוועד למען עבודה עברית וממייסדי ההתאחדות העולמית של הציונים הכלליים. רבה של העיר ניקולאייב בשנים 19031905.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילנסקי נולד בקיץ 1870 בעיירה צֶ'צֶ'רְסְקרוסית: Чечерск) שליד העיר גומל, בפלך מוהילוב שבאימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה), במשפחת רבנים חסידי חב"ד. סבו, רבי דוב בער וילנסקי, היה "רב מטעם" בבוברויסק במשך 28 שנה, עד מותו.‏[1] אביו, ברוך זאב (וולף) וילנסקי, אף הוא חסיד חב"ד, היה מראשוני חובבי ציון בעירו קרמנצ'וג, וממשתתפי ועידת היסוד של הוועד האודיסאי ב-1890.

למד ב"חדר" ובהוראה פרטית עד כניסתו לגימנסיה ממשלתית בפולטבה, שם סיים את לימודיו ולאחר מכן יצא לגרמניה ולמד פילוסופיה וכימיה בבית הספר הטכנולוגי הגבוה בברלין (כיום Technische Universität,‏ TU). ב-1889 היה ממייסדי אגודת הסטודנטים הציונים בברלין "אגודה מדעית יהודית-רוסית", עם ליאו מוצקין, שמריהו לוין, נחמן סירקין וחיים ויצמן. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת בזל ב-1894 בתואר דוקטור בכימיה (כותרת הדיסרטציה: "Beitrage zur Kenntnis des 1, 2, 4-Triamidonaphtalins und seiner Abkömmlinge").

בשובו לרוסיה בשנת 1895 הצטרף לאגודת "בני משה" והיה מראשוני התנועה הציונית, בה פעל עד מותו כעבור 38 שנים. ב-1897 נשלח כציר לקונגרס הציוני הראשון מטעם העיר קרמנצ'וג, והשתתף בקונגרסים ברציפות עד הקונגרס ה-19. במהלך השנים היה מראשי הוועד למען עבודה עברית וממייסדי ההתאחדות העולמית של הציונים הכלליים.

בשנת 1896 התגורר במינסק והיה בעל בית חרושת. בשנים 18971903 התגורר בקרמנצ'וג, ושם נולדו לו ולאשתו הדסה לבית ליפשיץ ילדיהם שמואל ומרים (ב-1903 נולד ילדם השלישי, עמנואל). בסוף שנת 1902 נבחר לרב הקהילה בעיר ניקולאייב, חרף התנגדות על רקע היותו חסר סמיכה לרבנות. הוא עבר לניקולאייב עם משפחתו וכיהן כרב העיר עד סוף 1905. בפעילותו הציונית נמנה עם חברי הסיעה הדמוקרטית של צעירי הציונות, ובשנת 1902 השתתף בוועידת מינסק. בתקופה זו יצא את גבולות רוסיה, ועד 1910 התגורר בברלין כחמש שנים, עד שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בהיותו נתין רוסי, נאלץ לשוב לרוסיה. הוא התגורר במינסק, בפטרבורג ובחארקוב. במחצית הראשונה של המלחמה נפטרה אשתו. לאחר מהפכת 1917 נבחר בחארקוב למנהיג הסניף המקומי של התנועה הציונית ולראש הקהילה היהודית, עמד בראשן עד 1919, והשתתף במועצה היהודית הלאומית של אוקראינה ובקונגרס הציוני הכול-רוסי (1917). בשנת 1920, לאחר שנידון למוות על ידי שלטונות רוסיה בגין פעילותו הציונית, עלה לארץ ישראל, שם ישב בנו הצעיר עמנואל. באותה שנה עלתה בתו, ואחריה גם בנו שמואל.

יהודה ליב וילנסקי

פעילותו הציונית נמשכה ברחבי העולם מטעם קרן היסוד, וכבר בשנת 1921 יצא וילנסקי בשליחות הקרן למסע ‏תעמולה בדרום אמריקה. לאחר ביקורו בצ'ילה מונה לקונסול כבוד שלה בירושלים. בשנים שלאחר מכן פעל גם באירופה – בארצות הבלטיות (לטביה, ליטא ואסטוניה), ברומניה, בפינלנד ובגרמניה. בשנת 1932 פרש מפעילות עקב היותו חולה סרטן, התגורר בחיפה וכתב את זיכרונותיו בסדרת מאמרים שהתפרסמה בעיתון "הארץ" בשנים 19351937.

בקיץ 1935 נסע ללוצרן כדי לעבור ניתוח לטיפול בסרטן, אך החליט לשוב לארץ ונותח בבית חולים פרטי בחיפה. הניתוח הצליח, אך לבו נחלש וכעבור ימים ספורים נפטר בביתו שבחיפה. בן 65 במותו.

על שמו רחוב בחיפה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו הבכור של יהודה ליב וילנסקי, שמואל וילנסקי, היה מהנדס בניין. הגיע לארץ ישראל כנער כדי ללמוד במחזור השני של גימנסיה הרצליה שבתל אביב הקטנה. ב-1914 יצא עם קבוצת תלמידים לחופשת קיץ ברוסיה, ובגין המלחמה לא יכול היה לחזור, וסיים שם את לימודיו בגימנסיה ולאחר מכן למד באוניברסיטה והוסמך בהנדסת בניין. גויס לצבא הרוסי, וב-1921 עלה לארץ ישראל עם אשתו. היה פעיל ב"הגנה", ובמלחמת העולם השנייה התנדב לשרת בפלוגת הנדסה 745 של חיל המהנדסים המלכותי (745 Artisan Works Coy. R.E, "פלוגת סולל בונה"), בדרגת קפטן. לאחר המלחמה עבד במקצועו, תחילה במשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות ואחר-כך ב"סולל בונה", שם היה ממנהלי מחלקת הבנייה. נישא לד"ר הנרייטה (גניה) בראון (בתו של ד"ר זאב בראון, כירורג, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים "הדסה" בצפת), ילידת ניקולאייב שעלתה לארץ ישראל ב-1921 ועבדה עד מותה כרופאה בקופת חולים והייתה מנהלת בית החולים בטבריה.‏[2] היה אב לשתיים, רות יעקבי והדסה לויט, וסב לנכדים. וילנסקי נפטר בפברואר 1966 (11 שנים לאחר מות אשתו בינואר 1955).‏[3]

שני ילדיו האחרים הסבו את משפחתם ל"ילן", כראשי התיבות של שמו (יהודה ליב ניסן). בתו, מרים ילן-שטקליס, ילידת 1900, הייתה סופרת ומשוררת עברייה, מחברת ספרי ילדים‎ ושירי ילדים, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים (1956). למדה פסיכולוגיה ומדעי החברה באוניברסיטת חארקוב ולאחר מכן מדעי היהדות בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, והשלימה תואר בספרנות בבית הספר לספרנות בפריז. עלתה לארץ ישראל ב-1920, בגיל עשרים. בתחילה עבדה במשרדי "הדסה", אך לאחר זמן מה התקבלה לעבודה כספרנית במחלקה הסלאבית בבית הספרים הלאומי, שם עבדה עד לפרישתה. בסוף שנת 1929 נישאה למשה שטקליס, פרופסור לארכאולוגיה פרה-היסטורית באוניברסיטה העברית בירושלים, מחשובי הפרהיסטוריונים של ארץ ישראל (בהמשך התגרשו בני הזוג, והוא נישא למאיירת בינה גבירץ). לזוג לא נולדו ילדים. ילן-שטקליס נפטרה במאי 1984.

בנו הצעיר, עמנואל ילן (וילנסקי), יליד 1903, היה אדריכל וארכאולוג חובב, פרופסור בטכניון. בגיל 16, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נשלח לארץ ישראל ללמוד בגימנסיה הרצליה, כאחיו לפניו. לאחר מכן למד אדריכלות באנגליה ואחר-כך בגרמניה, ושם הוסמך ב-1926. בשנים 1927 עד 1933 כיהן כאדריכל ראשי במשלחת הארכיאולוגית במזרח הקרוב של אוניברסיטת הרווארד והמכון לחקר המזרח בשיקגו. אחר-כך עבד כאדריכל פרטי, וב-1935 הצטרף לסגל הטכניון כמרצה בפקולטה לארכיטקטורה. היה פעיל ב"הגנה", כיהן כמנהל הש"י בחיפה, וביוני 1940, בעת מלחמת העולם השנייה, הקים וניהל בחיפה את "המשרד לחקירות מיוחדות" של חיל האוויר הבריטי, שחקר עולים שהגיעו ממדינות הציר בראשית המלחמה במטרה לאתר מטרות להפצצות אסטרטגיות. במלחמת השחרור שירת בצה"ל והופקד על הייצור הביטחוני בצפון. השתחרר בדרגת רב-סרן. לאחר מכן היה לפרופסור בפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון. ייסד וניהל את המרכז לחקר בנייה כפרית שבמסגרת המוסד למחקר ופיתוח של הטכניון. כן היה ממייסדי המרכז לחקר ההתתיישבות ברחובות בראשות רענן ויץ. כיהן במשך כ-16 שנים כאדריכל ראשי בחבל הצפון.‏[4] ילן נישא ליהודית לבית מכליס והיה אב לשתיים וסב לנכדים. בתו נורית נישאה לעוזי רוזן (רוזנבאום), אדריכל ומתכנן ערים (נהרג במלחמת ששת הימים) והייתה אם לשניים. בתו יעל בן משה היא אמנית ומחנכת באמנות.‏[5] בנם הבכור של יעל ורם, איתן בן משה, אף הוא אמן.‏[6] ילן נפטר ב-1981.

אסופת זיכרונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה ל"נ וילנסקי, פרקים מחיי הצבוריים: בצרוף חומר ביוגרפי נוסף; הובא לבית הדפוס בידי מרים ילן שטקליס, ירושלים: [חמו"ל], תשכ"ח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עזריאל שוחט, מוסד הרבנות מטעם ברוסיה: פרשה במאבק בתרבות בין חרדים לבין משכילים, חיפה: אוניברסיטת חיפה, תשל"ו,‬ עמ' 126.
  2. ^ ד"ר הנרייטה וילנסקי, דבר, 3 בינואר 1955 (נקרולוג); מ. י., ד"ר הנרייטה (גניה) וילנסקי, דבר, 3 בפברואר 1955 (הספד).
  3. ^ שמואל וילנסקי, דבר, 22 בפברואר 1966 (נקרולוג).
  4. ^ יעקב מעוז, עמנואל ילן (1903–1981): דברים לזכרו, אופקים בגיאוגרפיה 59 (2004), 6–10 – קורות חייו ופועלו ורשימת פרסומים, באתר כתב העת, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה.
  5. ^ תערוכה בבית האומנויות קיבוץ העוגן, גלריית גוונים, קיבוץ העוגן.
  6. ^ קורות חיים באתר של איתן בן משה; זוכה פרס האמן הצעיר 2007, מוזיאון חיפה לאמנות; מיכל וילצקי, האמן 17: איתן בן משה, וואלה! תרבות, 1 בנובמבר 2007; גליה יהבביקורת: איתן בן משה: אפוקליפסה זוהרת, באתר הארץ, 25 בינואר 2012.