יהודית הררי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודית הררי
יהודית הררי, שנות ה-50 של המאה ה-20
יהודית הררי, שנות ה-50 של המאה ה-20
לידה 4 באוקטובר 1885
פינסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 ביוני 1979 (בגיל 93)
תל אביב-יפו, מדינת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה יהודית איזנברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג חיים הררי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יהודית הררי (איזנברג) (4 באוקטובר 1885, ה' בחשון תרמ"ו7 ביוני 1979, י"ב בסיוון תשל"ט,) הייתה מחנכת, מורה, גננת וסופרת, ממייסדי תל אביב. ממקימי ארגון חובבי הבמה העברית וחברת מועצת תיאטרון הבימה. זוכת פרס כבוד לחינוך של עיריית תל אביב בשנת 1965, ממייסדי הסתדרות המורים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בפינסק אשר בבלארוס. הוריה, בלהה לבית יהושע משל ואהרן איזנברג, עלו לארץ-ישראל בשנת 1886, כשהייתה פעוטה. בשנה הראשונה גרו ביפו, בשעה שהאב התמחה בחקלאות בראשון לציון. עם קניית נחלתם בוואדי חנין (היא נס ציונה), תחילה התגוררו באוהל בין הבדואים, לאחר מכן במרתף בפרדס ראובן לרר עד גמר בניין הבית בוואדי חנין[1].

אל המרתף של משפחת איזנברג באו אורחים רבים, ביניהם "ביל"ויים", עסקני חובבי ציון ואורחים מהגולה[2]. באחת הישיבות במרתף נודע לאהרון אייזנברג שבין המושבה כפר בתיה לוואדי חנין עומדת למכירה חלקת האדמה "דוראן" (ח'ירבת דוראן) שהייתה שייכת למשפחת רוק ביפו. איזנברג פנה לידידו יהושע חנקין ושניהם ארגנו את רכישת האדמה. באותה שנה נוסדה בוורשה החברה "מנוחה ונחלה" אשר רכשה את האדמות וכך נוסדה המושבה החדשה רחובות[3]. בשנת 1890 החל אהרון אייזנברג לנהל את עבודת הנטיעה של "מנוחה ונחלה" והמשפחה עברה למושבה והייתה בין מייסדיה[4].

ביתה של משפחת איזנברג ברחובות שימש מרכז ליהודים ולא-יהודים, אדוקים וחופשיים שביקרו במושבה רחובות ונקרא בצחוק בשם "מלון איזנברג"[1]. בית איזנברג, שהיה אחד הבתים הראשונים ברחובות שימש שנים רבות מרכז לכל הפעולות הנוגעות לביסוסה והתפתחותה של המושבה[5].

בלהה ואהרון נתנו לבנותיהם ובניהם, שבעה במספר, השכלה זהה וחינכו אותם לתורה ועבודה. כולם קיבלו חינוך אקדמי. יהודית סיימה בית ספר עממי ברחובות והשלימה את לימודי התיכון בעזרת מורים פרטיים (ישראל בלקינד, אסתר שפירא, ישראל אהרוני, יצחק כהן), עקב חסרונם של בתי ספר תיכוניים בארץ ישראל[1].

בשנות ילדותה גדלה בחיק הטבע "בין הגפנים והשקדים, בין עצי הזית, השקמים החרובים, ההדרים ועצי האקליפטוס, בין רועי הצאן ופועלי הכרם"[5][6]. החיים במושבה הצעירה רחובות היו תוססים ומלאי עניין, "על גבעת האהבה היו הצעירים מתאספים בערבים, מדליקים מדורה, שרים ומשוחחים על עתיד היישוב ועל עבודה עברית"[7].

נישואים וחיי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודית הררי בשנת 1906

בגיל 13 פגשה את מי שעתיד להיות בעלה, חיים הררי (בלומברג), תלמיד מקוה ישראל, נער שהגיע בגפו לארץ-ישראל כדי ללמוד חקלאות[8]. בתום לימודיו בשנת 1901 הוא חזר לרוסיה, והיא הבטיחה שתחכה לו עד שישוב[9]. במשך שש שנים התכתבו באדיקות, למורת רוחם של אהרון ובלהה איזנברג, שחששו לשמה הטוב של בתם. את חליפת המכתבים תיעדה בפירוט רב בספרה "בין הכרמים". תלאות רבות עברו על הזוג הצעיר באותן שנים, כל אחד בנפרד, אך אהבתם לא שככה.

לאחר שש שנים הוא חזר לארץ ישראל לטובת משרת מורה בגמנסיה הרצליה. כעבור שנה, ב-1907, נישאו. יהודית, שעבדה באותה עת כמורה וגננת בבית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד בירושלים, עזבה את משרתה ועברה להתגורר עם בעלה הצעיר ביפו[10]. חיים הררי, מורה ואיש חינוך בעצמו, לימד בגימנסיה הרצליה עד מותו בשנת 1940. הוא דגל בתפיסת שוויון במישור יחסי המגדר. בשל הסתייגותו מהסטנדרט הכפול לגבי טוהר מיני לפני הנישואים, שעודד גברים להתנסויות מיניות ואסר זאת מכל וכל בקרב הנשים, הוא עצמו התחייב לטוהר מיני לפני נישואיו[11] ביחסיהם ניתן להבחין בחתירה לשויון אך גם בתחושה סמויה שהבכורה ניתנת למאוייו של הבעל[12]. כעבור שנת נישואים, ביולי 1908 נולד בנם היחיד, יזהר[13].

יהודית וחיים הררי יזמו וארגנו את "חובבי הבמה העברית", קבוצות דרמטיות של שחקנים ושחקניות חובבים שהעלו מחזות בתקופה שבה לא היו תיאטראות עבריים בארץ. הוא היה שחקן ובמאי והיא השתתפה בפועל ומילאה תפקידים ראשיים בהצגות רבות שהועלו[14]. בין היתר שיחקה בהצגה מירל'ה אפרת מאת יעקב גורדין[15]. ותיקי תל אביב סיפרו כי ההצגות המוצלחות של הזוג הררי נודעו למרחוק ומשכו אליהן לא רק את תושבי תל אביב ויפו אלא גם את יושבי המושבות[16]. לאחר שהוקם התיאטרון הלאומי הבימה שימשה כחברה במועצת התיאטרון[1].

בשנת 1907 נמנו עם המשפחות מתושבי ותושבות יפו שהתאגדו להקמת העיר העברית הראשונה והשתתפו בהגרלת המגרשים של אגודת אחוזת בית והיו בין 66 משפחות מייסדי תל אביב. הם הגרילו מגרש ברחוב יהודה הלוי, אולם עקב רצונם לגור בקרבת הגימנסיה הפעילו לחץ על ועד אחוזת בית על מנת שיתנו להם את המגרש ברחוב אחד העם 10 שהובטח קודם לכן לחייקיל שיף. הלחץ נשא פרי ומשפחת הררי קבלה את המגרש שביקשה[17].

מורה ומחנכת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גננת צעירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנעוריה כיוונה עצמה להוראה. כשהייתה בת 16, לאחר השתלמות של שנתיים בגן הילדים העברי הראשון שנוסד בראשון לציון על ידי אסתר שפירא גינזבורג, ייסדה את הגן העברי השני ברחובות[18]. בגיל 17 הזמינה אותה מנהלת בית הספר לבנות על שם אוולינה דה-רוטשילד בירושלים, חנה לנדוי, לעבוד כגננת ומורה לעברית בבית הספר, שם גם השתלמה בהוראה בסמינר העברי אנגלי להכשרת מורות[1]. בעבודתה שם, על אף גילה הצעיר, השפיעה רבות על הנהלת בית הספר, בין היתר בהגברת לימודי העברית בקרב התלמידות, הרחקת האנגלית מגן הילדים והכיתות הנמוכות והחדרת תודעה יהודית-לאומית על ידי הקמת ספריה עברית בבית הספר, שעד אז כללה רק ספרי קודש ותפילה[19].

הוראה והשתלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות נישואיה לחיים הררי, עברה ליפו ולימדה במכינה של הגמנסיה העברית הרצליה עד הולדתו של בנה יזהר ב-1908[20]. דוד סמילנסקי, עמית הוראה לאותן שנים, סיפר כי "תמיד הייתה מוקפה ילדים וילדות, אשר רחשו חיבה מיוחדת למורה המחנכת המנוסה וצייתו להוראותיה"[21]. בשנת 1910 שבה ללמד בגמנסיה הרצליה עד לשנת 1913, בה יצאו יהודית וחיים הררי להשתלמות מטעם הגימנסיה בפריז.

באוניברסיטת הסורבון למדה ספרות כללית וצרפתית, פסיכולוגיה, פדגוגיה, היסטוריה ומדעי הטבע. לאחר שנת לימודים אחת, פרצה מלחמת העולם הראשונה, והזוג הררי עבר לז'נבה והמשיך שם את לימודיו. במהלך לימודיה עבדה שנתיים בעבודת מחקר במעבדה הפסיכולוגית, בהנהלת הפסיכולוג פרופסור אדואר קלפרד. במקביל למדה שיטת מונטסורי והתמחתה בחינוך מיוחד לפי שיטת ד"ר דקרולי. בשנת 1919 סיימה את לימודיה ב"מוסד העליון למדעי החינוך ז'ן ז'אק רוסו", שהיה מסונף לאוניברסיטת סורבון בפריז, וקיבלה דיפלומה[1].

מייסדת, מנהלת ופעילת ציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שבני הזוג חזרו לארץ נשלחה ללמד בסמינר למורות וגננות על שם לוינסקי. באותו זמן ניהלה את "בית התינוקות" של הסמינר ואת בית הספר הדוגמאי בנוה צדק שאותו ייסדה. שם הנהיגה את שיטות הלימוד של מונטסורי ודקרולי, הכניסה רהיטים חדשים ואמצעי עבודה מודרניים, שהונהגו אחר כך בכל בתי הספר העבריים בארץ[22].

מפאת ריבוי תלמידים ותלמידות הועבר בית הספר לרחוב גאולה ומאז נקרא בשם "גאולה". עם הקמת בניין בית הספר החדש ברחוב בלפור (תל אביב), עבר בית הספר למשכנו הסופי ומאז נקרא בית הספר בלפור, אותו ניהלה עד לשנת 1955. לאחר מכן מונתה למנהלת בית הספר לדוגמה על יד הסמינר למורים ע"ש לוינסקי[1].

בנוסף למעורבותה בחיי החינוך בעיר, כחברת "מרכז הגננות", הסתדרות המורים וארגון המנהלים, תרמה גם לחיים התרבותיים והחברתיים המתנהלים בה. לטענתה, העדיפה להתמקד בעבודה חינוכית וסרבה להיבחר כבאת כוח מטעם הנשים למוסדות עירוניים וממשלתיים. בשנת 1958, כשמלאו 50 שנה לעבודתה בהוראה, יצאה לגמלאות. לדבריה, התמסרה לעבודה ספרותית, אך בפועל המשיכה לעבוד בהתנדבות בהנהלת ארכיון החינוך והנהלת קל עילן, קרן לימודים על-יסודי לילדים נפגעים[23].

בשנת 1965 הוענק לה פרס כבוד במסגרת הפרס לחינוך של עיריית תל אביב על שירותה בטיפוח החינוך העברי היסודי בארץ, על שילוב שיטות חדשות בחינוך ובהוראה ועל כינון מוסדות חינוך חדשים[24].

קבר יהודית וחיים הררי בבית הקברות טרומפלדור

נפטרה ב-7 ביוני 1979, בגיל 94. נטמנה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב[25].

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנה של הררי היה חבר הכנסת יזהר הררי. נכדה, בנו של יזהר, הוא פרופ' חיים הררי, פיזיקאי חתן פרס ישראל.

אחיותיה ואחיה הם לאה אייזנברג אידלסון, שנמנתה עם מייסדי תל אביב, חנה אייזנברג (פרומקין), בן כרמי אייזנברג, אמציה אייזנברג (שהיה ממנהלי פיק"א בארץ-ישראל), עובד אייזנברג ויהושע אייזנברג, אשר שימש מנהל בתי המשפט.

כתביה הספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחילה לכתוב בגיל צעיר. מכתביה בעילום שם התפרסמו בכתב העת "המליץ", סיפורים קצרים ומאמרים שלה התפרסמו בכתבי העת "העומר" (בעריכת ש. בן ציון), "הפועל הצעיר", "בוסתנאי", "גננו", "הד החינוך", "הארץ", "זמנים" ועוד רבים[1].

בין הכרמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 יצא לאור ספרה האוטוביוגרפי "בין הכרמים", בהוצאת דביר[26]. ספרה זה מגולל את סיפור חייה למן היותה נערה ועד חייה הבוגרים, כאשר במרכזו סיפור אהבתם של חיים הררי ויהודית, וכפי שהם מכונים בספר: "זיו" ו"טליה". שמות בני המשפחה הוסוו בשמות שאולים, אך היא הבהירה בהקדמה כי הסיפור נכתב על פי יומנים, מכתבים ומסמכים שנשתמרו בארכיון המשפחה[27]. ברקע הסיפור המשפחתי מתוארות קורות היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. בספרה זה תיארה בגילוי לב מפתיע את ספקותיה לגבי גורלה הידוע של אישה נשואה באותה תקופה:

ימי החופש חלפו, הגמנסיה נפתחה, זיו עסוק בעבודתו יומם ולילה, על פי רוב הוא חוזר הביתה אחר חצות לילה, טליה מצפה לבואו וסובלת מאוד מהבדידות. [...] חבל שעזבה את מקצוע ההוראה האהוב עליה כל כך והיא מתמסרת רק לבית ולמטבח ולהבלי יום יום. עוד היא חולמת על עבודה בבית הספר, אבל כל המשרות תפוסות. היא מתחיל להיות בלתי מרוצה מחייה. מדוע צריכים הנישואים לשנות את חיי האישה ולשעבדה לבית? מדוע ממשיך הגבר אחר הנישואים לחיות את חייו הרגילים ולמה צריכה האישה לוותר על כל היקר לה?

יהודית הררי, בין הכרמים, עמ' 205, 208

הדמות הנשית המצטיירת בספרה היא חדשנית לאותה תקופה לא רק בשל היותה סקרנית, הרפתקנית וכמהה למימוש עצמי בלימודים ובעבודה אלא גם בשל תעוזתה להציב סימני שאלה בפני תפקידים נשיים מסורתיים. טליה/ יהודית סירבה להשלים עם חיי עקרת הבית שנגזרו עליה ובהזדמנות הראשונה חוזרת ללמד. בגמנסיה נפתחה כיתה נוספת, והיא קיבלה את המשרה.

סיפור ההריון והלידה של טליה/יהודית חושף לפרטים את הקשיים המלווים את האישה במהלך ההריון והלידה. נשות היישוב באותה תקופה לא נהגו לחלוק את קשיי ההריון והלידה באופן פומבי שכזה, מתוך סיבות של צניעות והרצון שלא לפגוע בהאדרת האימהות[28]. טליה/יהודית מתארת בגילוי לב את החולשה, הכאבים והאימה מפני אובדן היכולת להמשיך במקצוע[29].

נוסף לקשיים הפיזיים והנפשיים הבאים בעקבות הריונה, טליה/יהודית חששה בעיקר לאבד את עבודתה ומיהרה להסתיר את תופעות ההריון ואת חולשתה. הררי תיארה גם כיצד נחלץ זיו/חיים לעזרתה במילוי מטלות הבית אך גם את עוגמת הנפש ותחושת הנטישה כאשר בעלה הטרוד בענייני הציבור נהג להיעדר מהבית[30]. עוד תיארה חוויית לידה קשה, לידת מלקחיים, שבסופה היה חשש שלקתה בהרעלת דם ו"היא מרחפת בין החיים למוות"[31]. לאחר מספר ימים החליטו הרופאים להעבירה לבית החולים "שערי צדק" בירושלים. בעלה חזר לעסוק בענייניו ומיעט לבקרה, בעוד "מחכה היא בכליון עיניים לבואו"[32].

לאחר ההחלמה מהלידה שבה טליה/יהודית לביתה ביפו. היא גילתה שהגמנסיה מצאה לה מורה מחליף. "הגמנסיה החליטה שמוטב לה לקבל רווק במקום אשה נשואה ואם לתינוק. כל תוכניותיה של טליה להמשיך בעבודתה נתמוטטו."[33] הררי הצביעה על הקושי החברתי והמעשי של אישה יהודיה נשואה בראשית המאה העשרים לשלב את תפקידה כאישה ואם עם המשך העשייה המקצועית. יתר על כן, ביטאה את שאט הנפש מההכרח שנכפה עליה להיות עקרת בית והחליטה שלא להיכנע לצו החברתי, והתחילה לקיים שיעורים פרטיים בביתה[34].

בסיפור קורות חייה של טליה לאחר נישואיה באה לידי ביטוי תפיסתה של הררי בדבר חשיבות השתתפותה של האישה בבניין הארץ ולא רק ככזו המאפשרת לגברים לממש את שאיפותיהם אלא כמי שמובילה בעצמה עשייה חינוכית וציבורית. הררי סיפרה כיצד יוזמה ותעוזה אפשרו לה להבקיע את תקרת הזכוכית של נשים נשואות באותה תקופה, אשר שללה מהן את היכולת להגשים את שאיפותיהן המקצועיות. התיאור החושפני של ייסוריה הפיזיים והנפשיים לאחר לידת בנה ושל תחושת אובדן החירות הוא חד פעמי בכתבי נשים באותה העת[28].

אשה ואם בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1958 התפרסם ספרה "אשה ואם בישראל" בהוצאת מסדה, העוסק באישה היהודיה מתקופת התנ"ך ועד העשור למדינת ישראל. את ספרה הקדישה ל"נשי-ישראל" והעלתה על הכתב את תרומתן ופועלן של נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. בפרק המבוא כתבה:

בספרי 'אשה ואם בישראל' מסופר על נשי-ישראל שלקחו חלק פעיל בחיי האומה לטובה ולרעה, ביחוד על אלה שפעלו בכל הדורות למען העם, ושמרו במולדת ובגולה על קיום האומה ותרבותה. על האישה היהודית שהאירה את בית ישראל במחשכי הגלות,[...] על הנשים שהשתתפו בבנין מולדתנו, בהחייאת לשוננו, בהפרחת שממותינו, בהגנה על אדמותינו [...]. רבים הם הגברים בעמנו וביחוד הנשים שאינם יודעים הרבה על חיי האישה הישראלית ועל פעולותיה שפעלה, מקוה אני שמספר זה ילמדו להכיר את אחיותיהם ואימותיהם.

יהודית הררי, אישה ואם בישראל: מתקופת התנ"ך עד שנת העשור למדינת ישראל, תל אביב: מסדה, 1958

פרסומים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מן המרתף אל הרפת" – סיפור קצר, נדפס בכתב-העת "העומר" כרך א', תרס"ז
  • "סטירת לחי" – סיפור קצר, נדפס בכתב העת "בוסתנאי"
  • "עבודה לכבוש", "בתרומה" – מאמרים בהוצאת אגודת הסופרים, ניסן תרפ"ה
  • "העטלף" מאת י.ה. פבר - תרגום מצרפתית
  • "יציאת מצרים" מאת פלינדרס פטרי – תרגום מאנגלית; פורסם בכתב העת "מולדת"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'הררי, יהודית', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 190. (הספר בקטלוג ULI)
  • זרובבל חביב, מזמרת הארץ: ליובל הגבורות של יהודית הררי, תמורות, גיליון ב-ג, תשכ"ו, עמ' 48–49.
  • דוד סמילנסקי, יהודית הררי, בתוך: עם בני ארצי ועירי: פרשות אישים ופרקי זכרונות, הוועד הצבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז"ל והוצאת מסדה, תשי"ח, עמ' 321–326.
  • יפה ברלוביץ (עורכת), אעברה-נא בארץ מסעות בארץ-ישראל של אנשי העלייה הראשונה, תל אביב: משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1992, עמ'282-295.
  • יפה ברלוביץ, הסופרות בנות העלייה הראשונה. בתוך: סיפורי נשים בנות העלייה הראשונה, עמ' 187–195.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 יהודית הררי, תולדותיה, ללא תאריך. באדיבות הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש אביעזר ילין, אוניברסיטת תל אביב
  2. ^ יהודית הררי, פרקי עלייה ופרקי חיים, ספר שרפשטיין: מאסף לדברי חינוך, מחקר וספרות יפה מוגש לפרופיסור צבי שרפשטיין למלאת לו שמונים וחמש שנים, תל אביב: ועד היובל בניו-יורק והסתדרות המורים בישראל, 1970. עמ' 354
  3. ^ יהודית הררי, פרקי עלייה ופרקי חיים, ספר שרפשטיין, עמ' 356
  4. ^ יפה ברלוביץ (עורכת), אעברה-נא בארץ: מסעות בארץ-ישראל של אנשי העלייה הראשונה, תל אביב: משרד הביטחון, 1992
  5. ^ 1 2 עם בני ארצי ועירי: פרשות אישים ופרקי זכרונות, תל אביב: הוועד הצבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי, תשי"ח. עמ' 321
  6. ^ יהודית הררי, בין הכרמים, א, הוצאת דביר, 1948. עמ' 18
  7. ^ יהודית הררי, פרקי עלייה ופרקי חיים, ספר שרפשטיין, עמ' 357
  8. ^ יפה ברלוביץ, אעברה-נא בארץ: מסעות בארץ-ישראל של אנשי העלייה הראשונה, עמ' 283, הררי, בין הכרמים, עמ' 20
  9. ^ הררי, בין הכרמים, עמ' 62
  10. ^ הררי, בין הכרמים, עמ' 148,199
  11. ^ בילי מלמן, מן השוליים אל ההיסטוריה של הישוב: מגדר וארץ ישראליות, ציון, תשנ"ז. עמ' 257
  12. ^ שילה, פרטי כציבורי: איטה ילין ויהודית הררי כותבות אוטוביוגרפיה. קתדרה, עמ' 126
  13. ^ הררי, בין הכרמים, עמ' 213, שילה, פרטי כציבורי: איטה ילין ויהודית הררי כותבות אוטוביוגרפיה, קתדרה, עמ' 212
  14. ^ ברלוביץ, אעברה-נא בארץ: מסעות בארץ-ישראל של אנשי העלייה הראשונה, עמ' 283; דוד תדהר (עורך), "יהודית הררי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך טו (1966), עמ' 4803
  15. ^ יהודית הררי (איזנברג) באתר המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה (המילא"ה), מתוך: מדריך מאה שנה לתיאטרון העברי מאת שמעון לב-ארי
  16. ^ דוד סמילנסקי, עם בני ארצי ועירי: פרשות אישים ופרקי זכרונות, עמ' 324
  17. ^ נאור מ. ולוינסון ע., בתוך נאור מ. (עורך), מי היו 66 מייסדי תל אביב? תל אביב בראשיתה: 1934-1909: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר., יד יצחק בן-צבי. 1984
  18. ^ דוד תדהר (עורך), "יהודית הררי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 831
    עזאי פ., יהודית הררי בת 80. הארץ, 28.12.1965
  19. ^ יפה ברלוביץ, אעברה-נא בארץ: מסעות בארץ-ישראל של אנשי העלייה הראשונה, עמ' 284, דוד סמילנסקי, עם בני ארצי ועירי: פרשות אישים ופרקי זכרונות, עמ' 323
  20. ^ שילה, פרטי כציבורי: איטה ילין ויהודית הררי כותבות אוטוביוגרפיה, קתדרה, עמ' 212
  21. ^ דוד סמילנסקי, עם בני ארצי ועירי: פרשות אישים ופרקי זכרונות., עמ' 323
  22. ^ דוד סמילנסקי, עם בני ארצי ועירי: פרשות אישים ופרקי זכרונות., עמ' 325
  23. ^ יפה ברלוביץ, אעברה-נא בארץ: מסעות בארץ-ישראל של אנשי העלייה הראשונה, עמ' 283
  24. ^ דוד תדהר (עורך), "יהודית הררי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך טו (1966), עמ' 4803 עזאי פ., יהודית הררי בת 80. הארץ, 28.12.1965
  25. ^ יהודית הררי למנוחות, דבר, 10.6.1979
  26. ^ מרגלית שילה, ‏פרטי כציבורי: איטה ילין ויהודית הררי כותבות אוטוביוגרפיה, קתדרה 118, ינואר 2006, עמ' 66-41
  27. ^ הררי, בין הכרמים, 1948
  28. ^ 1 2 מרגלית שילה, פרטי כציבורי: איטה ילין ויהודית הררי כותבות אוטוביוגרפיה, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל וישובה, טבת תשס"ו, עמ' 130
  29. ^ הררי, בין הכרמים, עמ' 210-211
  30. ^ הררי, בין הכרמים, עמ' 212
  31. ^ הררי, בין הכרמים, עמ' 213
  32. ^ הררי, בין הכרמים, עמ' 214
  33. ^ הררי, בין הכרמים, עמ' 220
  34. ^ הררי, בין הכרמים, עמ' 220-222