יהודי גלותי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהודי גלותי הוא מושג שמקורו באנטיתזה שהציגה הציונות ליהדות של הגלות, בעיקר באירופה במסגרת התפיסה של שלילת הגלות. היהודי הגלותי מתואר כיהודי פסיבי, חלש, העוסק ב"עסקי אוויר" (ביידיש: "לופט גשעפט" (Luftgeschäft), כלומר עיסוקים שאין בהם עבודה ממשית או יושר, אלא תיווך או פנקסנות, כעריכת דין וניהול חשבונות), וסובל מנחת ידם של הגויים מבלי להגיב. הציונות ביקשה ליצור אנטיתזה לדימוי זה ולבנות בארץ ישראל יהודי חדש: אקטיבי, חזק, העוסק בעבודת האדמה ומגן על עצמו מפני התקפות הגויים.

שימוש בביטוי זה מופיע בראשית ימי הציונות במאמרו של יוסף ויתקין, "כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה" שפורסם בשנת 1908:

והאיכרים, השקועים ביותר ב"חיי שעה", שכחו את "חיי העולם" – את עתידות בנינם ועתידות בניהם... הפועל הנכרי נוח להם מכמה טעמים: הוא בריא ומסוגל לעבודה, יותר זול ופחות תובעני; לפעמים ישמש לאיכרינו לא רק כפועל, אלא גם כמורה בעבודות רבות שהם עוד טירונים בהן, ויחד עם זה הוא כמעט תמיד משרת נכנע, משרת, שאפשר לנצל אותו באין מפריע, ושמקבל באהבה מיד בעליו את התגלוּת כוחו ואדנותו... והכנעה כזו מצד הפועל היא, עלינו להודות, חביבה מאוד על יהודי גלותי, שהוא בעצמו היה כל ימיו בבחינת "ונפשי כעפר לכּל תהיה.

הצגת האנטיתזה שביסוד הביטוי מופיעה בתיאור שנתן המו"ל לספרו של ישראל זמיר, "אבי, יצחק בשביס-זינגר":

במשך 20 שנה, מאז היות הילד ישראל בן חמש, לא התראה איתו אביו, הסופר וחתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס-זינגר. כאשר חזרו השניים ונפגשו בניו-יורק, בשנת 1955, עמדו זה מול זה זרים ושונים. האב, יהודי גלותי, מיסטיקן המאמין בשדים, ברוחות ובהשגחה העליונה, והבן, חבר קיבוץ סוציאליסט ומטריאליסט, הבז לאמונותיו הטפלות של אביו.

כיום משמש המונח בעיקר ככינוי גנאי בפי אנשי הימין בישראל כנגד אנשי השמאל, בדמותם את גישתם של אנשי השמאל לסוגיות הביטחון והשטחים כגישה של יהודי גלותי המתרפס בפני הפריץ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליעזר שביד, "שלילת הגולה" כיסוד האתוס הציוני, חיפה: חמו"ל, תש"ם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]