יהודי גרמניה הנאצית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית כנסת עולה בלהבות במהלך ליל הבדולח, 10-9 בנובמבר 1938

יהודי גרמניה הנאצית היו הקהילה הראשונה אשר סבלה תחת מדיניות הגזע הנאצית. המדיניות הנאצית נגד יהדות גרמניה נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. מזמן עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נמלטו מגרמניה רוב היהודים שגרו בה ועברו לארצות הברית, אמריקה הדרומית, ארץ ישראל ובריטניה. יהודים מצאו מקלט בארצות השונות. בסוף שנות ה-30 גבר זרם המבקשים לעזוב, ובעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית החמירה. מדינות העולם השונות הסכימו לקלוט רבים מהפליטים, אך לא הגדילו בדרך כלל את מכסות ההגירה מעבר למיכסות שקבעו. בריטניה הסכימה להתיר לילדים יהודים מגרמניה עד גיל 17 להגר לתחומה במבצע הקינדרטרנספורט.

בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, נקלטו במדינות שונות בעולם כ - 400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית (כולל אוסטריה). רוב היהודים שלא יצאו בזמן משטחי גרמניה הנאצית, כ-225,000 איש, הושמדו במסגרת הפתרון הסופי במהלך שנות המלחמה.

שלב ראשון - הבידוד החברתי - 1933-1934[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדי בית הילדים אהבה בברלין מתחפשים לכבוד פורים 1933

בשנות ה–20 היו כ–500,000 יהודים בגרמניה. הם נהנו משוויון חוקי וחברתי, ובדרך כלל נטמעו בחברה הגרמנית במעמד הבינוני ומעלה, ואף מילאו תפקידי מפתח ברפובליקת ויימאר. היו להם ארגונים פוליטיים ודתיים רבים, כגון "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית",ו"אגודת ישראל". עם זאת, היו להם בעיות אחדות של ארגון הקהילות יחדיו, בעיות עם המפלגה הנאצית, שילוב יהודי מזרח אירופה ביהודי גרמניה, כיצד לשלב בין הציונות לפטריוטיזם הגרמני ועוד.

הטענה הגרמנית לפיה היהודים שולטים בעולם סייעה לגרמניה לפעול כנגד היהודים מבלי לקבל על כך גינוי תקיף ונחרץ ממדינות העולם. יהודים בארצות הברית ובברית המועצות, בנסותם להשפיע על שלטונות מדינתם לסייע ליהודי גרמניה, היו לכאורה מאששים בכך טענה זו.

בשנים 1933-1934 טרם חשף היטלר את כוונותיו האמיתיות, משום שחשש מדעת-קהל שלילית כלפי שלטונו מצד מדינות אירופה. הסוואת מטרותיו מהעולם ומהעם הגרמני ברובו אפשרה את הגשמתן באין מפריע.

יום החרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חרם אחד באפריל 1933
1 באפריל 1933, חיילי אס אה ניצבים לפני חנות הכלבו N. Israel ובידיהם שלטים: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!"

ב-1 באפריל 1933 התקיים יום החרם, שבו פשטו פלוגות של בריונים, אנשי האס אה (שכונו "החולצות החומות"), על בתי-עסק יהודיים, חיבלו בציוד ובסחורה, פרעו בשכונות היהודיות והיכו ביהודים. בראש החרם עמד יוליוס שטרייכר, בפיקוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה. משמרות של אנשי האס-אה עמדו בפתחי חנויות יהודים ומנעו מקהל גרמני להיכנס. הופץ חומר תעמולה אנטישמי, שהורה להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים. יום החרם היה הצעד המשמעותי הראשון נגד היהודים בגרמניה הנאצית.

לחרם היו מטרות אחדות מבחינת מדיניות הפנים של גרמניה. אחת מן המטרות הייתה הטבעת החותם הנאצי בקרב כל האוכלוסייה הגרמנית, כך שהאידאולוגיה תגיע לכל שכבות הציבור ותיראה כ"יצירת סדר חדש". זאת עשו בעזרת מכנה משותף – שנאת היהודים. יום החרם שימש גם כאמצעי לקרב לאידאולוגיה הנאצית את בני המעמד הבורגני, וזאת בדרך של פגיעה באותו מגזר אצל היהודים. יהודים רבים בגרמניה התפרנסו ממסחר, והחרם הכלכלי היה אמור למוטט את הקהילה היהודית כולה.

מטרת הנאצים בשלב זה היה לגרום לבידול חברתי של היהודים ולאלצם להגר מגרמניה, וכך לאפשר לבורגנים הגרמנים הלא-יהודים להתפתח כלכלית במקום היהודים. יעדים נוספים של החרם היה האחדה ("גלייכשלטונג") של העיתונות הגרמנית והפיכתה לאנטישמית, וכן האחדת המפלגה הנאצית ובדיקת יכולת הארגון והפעולה של המפלגה. היו בה קיצונים אשר קראו לפעולה מיידית, והיטלר חשש מאנרכיה שתפשה במפלגה ולכן מצא לנכון לתעל את הכעס כלפי היהודים.

בחרם ניתן למצוא מאפיינים ברורים של האידאולוגיה הנאצית: החרם מבוצע בידי האומה הגרמנית כולה, הנמצאת במאבק מתמיד מול העם היהודי. בהנחיות יום החרם נכתב לפגוע "במקומות הרגישים", על-פי האמונה שהיות והיהודים הם נצלנים יש לפגוע קשות בכלכלתם.

תגובת העולם החופשי הייתה מיידית. מדינות רבות ובהן הולנד, צרפת, בלגיה, בריטניה וארצות הברית, הודיעו על הטלת חרם כלכלי על גרמניה. הנאצים המבוהלים הפסיקו את החרם הכלכלי באותו יום.

פיטורי יהודים ושריפת ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הנאצים הייתה לנשל את היהודים מרכושם ולהפרידם מן האוכלוסייה הגרמנית. באפריל 1933 נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהורה לפקידים לא-ארים לפרוש ממשרותיהם במשרדי הממשלה. 2,000 יהודים פוטרו מעבודתם במשרדי הממשלה, במוסדות החינוך, בבתי-המשפט, במערכות העיתונים ובמרכזי הבידור. כמו כן הופסקה עבודת הרופאים היהודים בקופות החולים.

ב-10 במאי 1933 נערכה שריפת ספרים פומבית בכיכר בבל בברלין, שבה הועלו באש כתבים של סופרים יהודים וכתבים שגינו את המשטר הנאצי. כמו כן נאסר על שימוש בפרי התרבות היהודית כגון המוזיקה, המחזות, הפיזיקה (אלברט איינשטיין), הפסיכולוגיה (זיגמונד פרויד). בספטמבר 1933 הקים השלטון מחלקת תרבות חדשה, שריכזה את תחומי התרבות. יהודים לא התקבלו לשורותיה, ונמנע מהם כל עיסוק בפעילות תרבותית. היהודים הוגבלו בעיסוק במקצועות חופשיים, ומספרם במוסדות להשכלה גבוהה הוגבל לאחוז אחד.

השלב השני - הבידוד החוקי - 1939-1935[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי נירנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוקי נירנברג

חוקי נירנברג הם שני חוקי יסוד שנתקבלו בנירנברג במושב הרייכסטאג ב-15 בספטמבר 1935. עיקרם שלילת אזרחות הרייך המלאה מתושבי גרמניה היהודים, והוראות-חוק שתכליתן המוצהרת לשמור על טהרת הגזע הארי.

הוראות-ביצוע לחוקים אלה המשיכו להתפרסם זמן רב אחרי קבלת החוקים עצמם והם שימשו יסוד "חוקי" לרדיפת היהודים, לנישולם מעמדותיהם הציבוריות והכלכליות, להחרמת רכושם, וכן לרדיפות יהודים ויהודים למחצה על רקע גזעי.

בחוקי נירנברג בוטלה האזרחות של היהודים בגרמניה. עוד, נאסר עליהם להציג ולהניף את דגל הרייך. נאסר על יהודים להעסיק משרתות שהן למטה מגיל 45 (תחילת גיל הבלות). נוסף על כך, נאסרו לחלוטין נישואי תערובת. אנשים כאלה אולצו ללכת ברחובות הערים כשהם מושפלים עם שלטים.

אט אט התחילה אפליה של יהודים. ליהודים נאסר לשבת על ספסלים ציבוריים בגנים, נאסר עליהם לבקר במוזיאונים, בבתי קפה, בתיאטראות, בבתי קולנוע, בבריכות שחייה וכו'. בוטלו רישיונות הנהיגה שלהם, נאסר על יהודים לערוך קניות אלא לשעה בלבד. נאסר על יהודים להחזיק מעילי פרווה, מי שעבר על החוק היה צפוי לעונש מוות. נאסר על יהודים להחזיק חיות בית, אסור היה להם להביט מחלון ביתם החוצה, בבתי יהודים נותק החשמל והגז, נאסר להחזיק עציצים, להאזין מוזיקה כל שעות היום ורבים עוד האיסורים. המוני יהודים קיבלו מכתבי פיטורים ממערכות העיתונים, מבתי החולים, מהממשלה, מהאוניברסיטאות, מהתזמורות וממקומות עבודה נוספים.

האריזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חוקי נירנברג פורסמו חוקים נוספים, במסגרת תהליך האריזציה של המשק הגרמני: הפקעת בתי-עסק; שלילת רישיונות עבודה מעורכי-דין והרחקת יהודים ממקומות עבודה, כשלב בתהליך ניתוקם מחיי הכלכלה במדינה; כל יהודי נדרש להצהיר על רכוש מעל 5,000 מארק. עד סוף 1938 השתלטו הגרמנים על רכוש היהודים כולו, שנגזל מהם בעזרת שטרות מכר חוקיים לכאורה, אף שהסכום הנקוב בהם היה פרוטות.

בשנת 1938 חלה החרפה ביחסם של הנאצים ליהודים, לאחר שגרמניה חידשה את מדיניות החוץ התוקפנית כלפי המדינות סביבה. אם לפני-כן היהודים לא היו רצויים, אך הותר להם להמשיך בחייהם הפנימיים בקהילה, הרי שמ – 1938 הוחל בנישולם הכלכלי, עידוד הגירה וגירושם מגרמניה ; רישיונות עבודתם של רופאים ועורכי דין יהודים נשללו; היהודים נדרשו להוסיף לפני שמם את הכינוי "שרה" או "ישראל" בכל מסמך שחתמו, ולהטביע בדרכון את האות J (האות הראשונה של Jude – יהודי בגרמנית) כדי לסמן את יהדותם; נאסר על יהודים לגדל כלבים ולהיכנס לגנים ציבוריים, למופעי בידור, לחנויות או לבתי-מלון שנועדו לגרמנים בלבד; הנסיעה ברכבת הותרה ליהודים בקרונות מסומנים בלבד. היו גם בודדים שנכלאו במחנות ריכוז וכאלה שסבלו מביטויי אלימות נגדם.

במרס 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה (ה"אנשלוס"). בעקבות הסיפוח נוספו לרייך כ–200 אלף יהודים, שהיו כפופים אף הם לחוקי נירנברג. המשרד הגרמני לענייני יהודים, שבראשו עמד אדולף אייכמן, היה האחראי לביצוע החוקים נגד היהודים ולגירושם מאוסטריה. היהודים נושלו מרכושם ואולצו להגר אל מחוץ לשטח גרמניה או אף אל מחוץ לשטחים שבשליטת גרמניה, בהתאם להחלטת הנאצים. הכסף המוחרם שימש למימון גירושם, והיתרה עברה לאוצר הגרמני.

"ליל הבדולח"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ליל הבדולח

באוקטובר 1938 הכריזו הנאצים על גירושם של יהודי גרמניה שאזרחותם פולנית אל שטח פולין. היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים.

על רקע הגירוש, סטודנט יהודי בשם הרשל גרינשפן, שהוריו היו בין המגורשים, התנקש בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת ארנסט פום ראט.

בתגובה להתנקשות נערך ב-9 בנובמבר 1938 פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 91 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ – 7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח" על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה של חנויות היהודים.

לאחר הפוגרום דרשה ממשלת גרמניה מהיהודים לשלם לה קנס על ההרס בסך מיליארד מארק (להחזיר על הכסף שחברות הביטוח היו אמורות לשלם), והיהודים נדרשו לתקן בעצמם את נזקי עסקיהם. מטרת הנאצים הייתה לזרז את הגירת היהודים מגרמניה ואת נישולם מרכושם.

שנות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אחרי קיץ 1943 נותרו בגרמניה רק כמה אלפי יהודים שירדו למחתרת או הסתתרו, וכן בני-תערובת ושאר 'מיוחסים' מפוחדים ומבוהלים, שנשארו בחיים בחסדי הגסטאפו עד סוף המלחמה".‏[1] קשישים התקשו לעזוב את גרמניה בראשית תקופת השלטון הנאצי וחלקם היחסי בין יהודי גרמניה עלה. היו יהודים שנפטרו במסתור. סיפרה מסתירת יהודים בברלין:

מה עושים כשאדם המסתתר בדירתך מת לפתע משבץ הלב? הן אי אפשר להפכו לעשן, להפליטו דרך הארובה שעל הגג... מה עושים, אם כן, בגופה, הגם שהנפטר אינו מופיע כלל ברישומי השלטונות? ... שמנו את הגופה לתוך סל כבסים, כיסינו את הסל בסדינים והגנבנו אותו לעת לילה מהבית. בגן הציבורי הגדול, הטירגרטן, הוצאנו את הגופה מתוך הסל והושבנו אותה על אחד הספסלים.‏[2]

היו יהודים שהעדיפו התאבדות על פני גירוש. כ-10,000 יהודים גרמנים התאבדו בשנות הרייך השלישי – כ-2% מיהודי גרמניה. בשנות הגירושים מברלין, 1941-1943, התאבד אחד מכל 25 יהודים וכן אחד מכל עשרה שקיבלו הודעה על גירושם הקרוב. רובם של יהודים אלה החשיבו עצמם גרמנים נאמנים. רבים מהם סברו שהעובדה האקראית שנולדו להורה יהודי אינה הופכת אותם – גרמנים בעיני עצמם – ליהודים. הם התאבדו בעודם מצטטים את גתה ושילר, מקשיבים לבאך ובטהובן ועונדים את המדליות שקיבלו על שירותם בצבא הגרמני. אחד המתאבדים כתב: "הייתי מעדיף להקריב את חיי למען המולדת". הוא התכוון לגרמניה.‏[3]

מאות יהודים ניצלו בגרמניה בזכות 476 חסידי אומות העולם. רבים נוספים הצילו יהודים ושמותיהם אינם ידועים. היו יהודים שניצלו בזהות בדויה בזכות רשתות מחתרת אנטי נאציות – לפחות לתקופת-מה. כתבה רות אנדריאס פרידריך, פעילה אנטי-נאצית: "אנו שקועים בעבודה קדחתנית. מחליפים תלושי מזון, מתכננים זיופי תעודות, בוחנים אפשרויות מגורים, מחפשים מקומות לנזקקים."‏[4]

ביום ראשון שעבר [פברואר 1944] נאלצה הגברת מאירוביץ' לפנות את דירתה בביתה שספג פגיעה ישירה. אתמול היא עזבה את ברלין. את בתה דגמר הצלחנו לשכן בחדר הבחורות של דירת הרווקים שלנו. לאחר כל מתקפה אוירית הולכת ומחריפה מצוקת הדיור. מי יעז במצב כזה לקבל תחת קורת גג ביתו דווקא בת מנשואי תערובת? בעל הבית שלנו אינו מעלה על הדעת מי מתגורר בצל קורתו. הצלחנו לדלג בשאלון הרישום שלנו על השאלה למוצאה הגזעי של דיירת המשנה דגמר מאירוביץ'. לשם מה להבהיל את הסוסים שלא לצורך?‏[5]

ביולי 1944 סיפר יהודי שחי בזהות בדויה בברלין, כנגן בתזמורת:

ערב ערב התארחתי אצל חבורה אחרת של קצינים בכירים. ניהלתי איתם שיחות בענייני אמנות, השתתפתי עמם במסיבות. פעם ביקש מישהו להתלוצץ. "אדון באואר", צעק ופרץ בצחוק רם, "אדון באואר, זה נורא מצחיק, אבל התדע שאתה נראה כמו יהודי?" השיבותי לאיש בצחוק מעוות, כשלאמיתו של דבר אני חש בזיעה הקרה המכסה את מצחי. ולבסוף החלה גם אחת החברות בהנהלת התזמורת לחשוד בי. אז אמרתי לעצמי: עכשיו, קונראד, עליך להיות גבר או למות. העמדתי פני צאצא נעלב מגזע הגרמאנים. תבעתי שיעמידו את המחוצפת בפני בית דין של כבוד. דרשתי חקירה. עמדתי על הדרישה שתיקח את דבריה בחזרה. במעמד כל הנאספים רעמתי כנגדה: "עלמתי, או שאת חוזרת בך מן העלבון הקשה שהטחת נגדי, או שאני מוסר על כל העניין דו"ח לגסטאפו! כגרמני בעל הכרה ונציונלסוציאליסט אינני יכול לעבור על כך בשתיקה שמישהו יטיל ספק במוצאי הארי!" חברה, אני אומר לכם, זה פעל! בהכנעה נסוג הנחש וביקש סליחה. ואני הייתי גיבור היום, גיבור שפעימות לבו המבוהל הדהדו הדהד וגבור מתחת לחולצתו... עוד שני סיורים כאלה ואני כשר להתקבל לבית החולים לחולי רוח.‏[6]

השיקולים שהופעלו בשאלת גירושם ורציחתם של יהודי גרמניה היו שונים מאלו שהתקיימו בנוגע ליתר יהודי אירופה. חלק מיהודי גרמניה היו ותיקי מלחמת העולם הראשונה. חלקם – כ-1,500 יהודים בברלין בלבד – היו עובדי "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה" (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland). חלקם היו בעלי קשרים ומוניטין חברתיים. היו אף יהודים שעבדו כסוהרים וכמלשינים עבור הגסטפו, אם כי חלקם ניצלו את תפקידם כדי לנסות להציל יהודים, או לפחות לעכב את הסגרתם.

גירושם של חלק מהיהודים התעכב עקב מכשולים בירוקרטיים. אלפי יהודים גרמנים קיבלו רנטות (פנסיה וקצבאות אחרות) מהמדינה, כגון נכי מלחמת העולם הראשונה, אלמנות ופקידי ממשלה לשעבר. באוגוסט 1942 ביקש ראש עיריית בון לברר האם יש להמשיך לשלם פנסיות ליהודים הזכאים לכך. עיריית ברלין הודיעה שהיא הפסיקה לשלם, אך משפטניה של עיריית בון השיבו שדבר זה אינו יכול לשמש תקדים בכל הנוגע לבון ושיש לנהוג לפי הכללים המקומיים. לעתים שולמה פנסיה ליהודים עד סוף שלטונו של הרייך השלישי ואפילו הועברה ליהודים גרמנים שגורשו לגטו לודז'.‏[7]

ב-26 במרס וב-27 באוקטובר 1942 התקיימו החלקים השני והשלישי של "ועידת ואנזה", בהם דנו הנאצים שוב ביחס לנישואים בין יהודים לבין בני הגזע הארי וכן לצאצאיהם של הנשואים, בני המוצא ה"מעורב" (Mischlinge). ההצעות כללו גירוש למזרח ועיקור בכפייה. לבסוף לא התקבלה החלטה מחשש שכל אחת מהאפשרויות שנידונו תפגע בקרוביהם הגרמניים הרבים של "בני התערובת". ואכן, כמעט כל היהודים שנותרו בגרמניה באופן חוקי לאחר 1942 היו נשואים ללא יהודים. בהופשטטן, למשל, נמנעו הנאצים מגירושה לטרזין של יהודיה "מיוחסת", כי היא הביאה אישור רפואי לפיו לא תעמוד בטרנספורט. אפילו יהודים שרק בעברם היו נשואים ל"ארים" וכעת דבר לא הבדילם לכאורה מיהודים אחרים, לא תמיד היו יעד מיידי לגירוש: ב-31 בדצמבר 1942 עדיין נותרו בהמבורג 121 יהודים, למרות שכבר היו גרושים מבני זוגם ה"אריים".

רודי באל (אנ') שיחק בשורות נבחרת גרמניה באולימפיאדת ברלין 1936 והמשיך לשחק הוקי קרח מקצועני בגרמניה במשך כל שנות המלחמה וההשמדה, עד 1944. גם לאחר מכן נשאר בגרמניה כשיהדותו ידועה ורק אחרי המלחמה היגר לדרום אפריקה, שם הצטרף לאחיו היינץ באל שהיגר עוד ב-1936. ארהרד מילך, סגנו של גרינג בחיל האוויר, היה יהודי למחצה; עשרות אלפי יהודים למחצה ולרביע שירתו בוורמכט במלחמת העולם השניה, אם כי המספרים המדויקים שנויים במחלוקת.‏[8]

כשיהודיה היתה נשואה ל"ארי" או כשהילדים של בני הזוג המעורב גדלו כנוצרים, בדרך כלל היה הצד היהודי מוגן מגירוש לפני סוף 1944. הועלו הצעות לעקר יהודים שהיו בני זוגם של נוצרים וכך להימנע מגירושם אך הצעות אלה לא יושמו בגרמניה. גינתר, הוברטוס וקרל-היינץ שפלר, שירתו בצבא הגרמני כדי להגן על אמם היהודיה, הלנה לבית וייס. גינתר שרת עד סוף המלחמה בתקווה שכל עוד הוא משרת בצבא, הגסטפו יניח לאמו. קלאוס זבילסקי והוריו שרדו בברלין עד סוף המלחמה מכיוון שהאב היה הרוקח היחיד בבית החולים היהודי שהמשיך לפעול תחת פיקוח נאצי עד סוף המלחמה לשם טיפול ב"מישלינגה" (יהודים למחצה ולרביע). "בסופו של דבר ניצלו רוב בני התערובת מהשילוחים", כותב פרידלנדר.‏[9]

בהנובר, העיר השניה בגודלה בצפון מערב גרמניה, נותרו 189 יהודים בינואר 1944 ועוד שישה יהודים שנולדו לנישואי תערובת אך הוגדרו "יהודים על פי התוקף" (Geltungsjuden) כי חונכו על פי הדת היהודית. בפברואר 1945 גורשו לטרזין היהודים מקרב הזוגות המעורבים וכן חלק מהיהודים למחצה בשטוטגרט, בהמבורג, בהנובר ובערים גרמניות רבות אחרות. כמעט כולם שרדו. בתום המלחמה נותרו מ-4,800 יהודי הנובר פחות מ-100 יהודים, שרובם ניצלו בזכות נישואין ללא יהודים. אחרי שחרור ברלין עלו מהמחתרת כ-1,400 יהודים. בשום עיר אחרת לא עלה מספר היהודים השורדים על 50.‏[10]

אלפי יהודים נותרו בגרמניה, חלקם בגלוי, במשך כל שנות הרייך השלישי. הדבר התאפשר מכיוון שמול כוונות ההשמדה של המשטר הטוטליטרי צצו אינטרסים מקומיים ואישיים, אינטרסים כלכליים וחברתיים, וכן אי בהירות של החוק. כך נותר ליהודים, ובעיקר ליהודים למחצה, סיכוי לשרוד. יש בכך עדות לאופן שבו היו מסוגלים חלק מהיהודים לסבור, גם בעיצומם של השילוחים למזרח, כי יש להם סיכוי לשרוד בגרמניה - ויש בכך עדות לאהבתם לגרמניה, אותה החשיבו רובם למולדתם.

ההגירה מגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ינואר 1939, המוני יהודים צובאים על משרדי חברת הנסיעות Palestine & Orient Lloyd ברובע שרלוטנבורג, ברלין
ילדים יהודים מגרמניה מגיעים באניה ללונדון בבריטניה במסגרת הקינדרטרנספורט

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי גרמניה הגיבו למדיניות הנאצית בכמה דרכים. הרוב החליטו לנוכח הנסיבות הקשות להגר מהמדינה, אך היו שהאמינו כי הסערה תחלוף, כפי שהיה בעבר בעת גילויי אנטישמיות, משום שהתקשו להאמין שבארץ תרבותית כמו גרמניה הזוועה תימשך לאורך זמן. היות שהמדיניות הנאצית כלפי היהודים הייתה לא-עקבית ומדורגת, התקשו חלק מהיהודים להבין את הצפוי להם בהמשך. היו שהתארגנו לקדם את הבאות, והקימו ב-1933 את "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה".

רוב היהודים שהיגרו מגרמניה נקלטו בארצות הברית, דרום-אמריקה, בריטניה, אוסטרליה ומערב אירופה, והיו שעלו לארץ-ישראל כחלק מהעלייה החמישית . ההגירה נערכה בשלושה שלבים:

  • בשלב הראשון, בראשית שנות השלושים ועד 1935, יכלו יהודי גרמניה להגר ממנה עם כל רכושם, ו-57 אלף יהודים עזבו. רבים מהם קיוו לשיפור המצב, ואף היו מעטים שחזרו לגרמניה ב-1934, לאחר גל הנאציזם הראשון.
  • בשלב השני, 1935-1938, לאחר חוקי נירנברג, היגרו מגרמניה 75 אלף יהודים
  • בשלב השלישי, מ-1938, לאחר "ליל הבדולח", היגרו מגרמניה כ-150 אלף יהודים.

אוסטריה הצטרפה ליוצרי בעיית הפליטים במרץ 1938, כאשר סופחה לרייך השלישי. לאחר הצטרפותה של אוסטריה לרייך הוטלו גזרות אנטישמיות רבות וכבדות על יהודי אוסטריה: יהודים גורשו לגבול הפולני, מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז ורבים הושפלו בעבודות בזויות. בחודש הראשון של שלטון הרייך על אוסטריה התאבדו כ-500 יהודים. נקודת המפנה שהחלה את ההגירה מאוסטריה הייתה פוגרום "ליל הבדולח" שאחריו החלה הגירה המונית (כ-66%) של יהודים מאוסטריה.

בסוף שנות השלושים החלה מדיניות נאצית חדשה של הנאצים שעודדה את היהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה מרצונם, במטרה "לנקות" את הרייך הגרמני מיהודים. אייכמן התמנה כאחראי לביצוע המדיניות. נאסר על יהודים לקחת עמם את רכושם, למעט הלבוש שעל גופם. מדיניות זו הופעלה גם על יהודי צ'כיה, שסופחה לגרמניה זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה.

בסך הכל, מראשית השלטון הנאצי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרו מגרמניה 282 אלף יהודים, כמחצית מיהודיה ואליהם נוספו עוד 117 אלף מהגרים יהודים משטחי אוסטריה המסופחת לגרמניה. אלה היו ארצות היעד העיקריות שקיבלו את המהגרים היהודים משטחי גרמניה הנאצית‏[11]:

  • ארצות הברית - 95,000
  • דרום אמריקה - 75,000
  • ארץ ישראל - 60,000
  • בריטניה - 40,000

קשיי ההגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים שהיגרו מגרמניה היו צריכים להתגבר על שורה ארוכה של קשיים, מפנים ומחוץ:

  • ההתנגדות היהודית להגירה: "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" המליצה ליהודים בתחילת שנות השלושים להישאר בגרמניה, בתקווה כי גל האנטישמיות יחלוף, ומתוך נאמנות מוחלטת למולדת הגרמנית. הוויכוחים סביב נושא ההגירה היהודית עיכבו את יציאתם של היהודים מגרמניה. לאחר פרסום חוקי נירנברג עודדה ההנהגה היהודית הגירה מגרמניה, ואכן רבים עזבו אותה. המנהיגים היהודים הקפידו להישאר בגרמניה מתוך תחושת מחויבות לקהילתם, ואחרים חשו כי משהוסדר חוקית מעמד היהודים (אף אם לרעה) לא יוחמר עוד היחס ליהודים.
    יהודים מבוגרים רבים, שסירבו להגר מגרמניה, רצו לחלץ את ילדיהם ממנה. לשם כך הקימה רחה פראייר את ארגון עליית הנוער, שהעביר לארץ ישראל את קבוצת הנוער הראשונה ב–1934. במסגרת הארגון עלו כ–5,000 בני נוער לארץ עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ממשלת בריטניה יזמה גם את קינדרטרנספורט במסגרתו הועברו 10,000 ילדים יהודים מגרמניה לבריטניה.
  • ההגבלות הגרמניות על לקיחת רכוש: המדיניות הנאצית עודדה הגירת יהודים מגרמניה, אך מנעה מהיהודים לעזוב עם רכושם. היהודים, שחששו כי רכושם יוחרם, עיכבו את יציאתם מגרמניה. הפתרון לבעיות הרכוש בתחילת שנות השלושים נמצא בהסכם ה"העברה" שנחתם בין ההסתדרות הציונית לבין הממשלה הנאצית באוגוסט 1933, שקבע כי היהודים יפקידו את כספם בקרן גרמנית, ותמורתו תישלח לארץ כסחורות גרמניות.
  • ההגבלות הבריטיות על ממדי הכניסה לארץ ישראל: הבריטים, ששלטו בארץ, לא אפשרו כניסה חופשית לא"י ליהודי אירופה, אלא על פי מכסות העלייה. עשרות אלפי יהודים מגרמניה עלו לארץ במסגרת העלייה החמישית. יהודים נוספים שביקשו להגיע לארץ ישראל נאלצו להיכנס לארץ בדרכים לא-חוקיות. המעפילים נכנסו לארץ באשרות תייר, בתעודות סטודנט, באמצעות נישואים פיקטיביים או כספורטאים במכבייה החמישית שנערכה ב–1932. באותה תקופה החלה ההעפלה דרך הים, ובשנת 1934 הגיעו לארץ האוניות "ולוס" ו"אוניון". עד 1939 העפילו לארץ דרך הים כ–20 אלף עולים.
  • הגבלה על מספרי המהגרים: מדינות כמו ארצות-הברית, בריטניה ואחרות קלטו עשרות אלפי יהודים מגרמניה לשטחיהן, אך הביקוש עלה על ההיצע. היו מהגרים יהודים שניסו להגר למדינות אחרות ומצאו את השערים חסומים בפניהם. בסוף שנות השלושים החלה מדיניות נאצית חדשה של הגסטאפו, שלחצה על היהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה מרצונם, במטרה "לנקות" את הרייך הגרמני מיהודים. אייכמן התמנה כאחראי לביצוע המדיניות. נאסר על יהודים לקחת עמם את רכושם, למעט הלבוש שעל גופם. מדיניות זו הופעלה גם על יהודי צ'כיה, שסופחה לגרמניה זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה. פליטים מעטים בלבד הצליחו להגיע בדרך לא-חוקית לארץ ישראל.

בעיית הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהגרים יהודים עולים על סיפון האונייה סנט לואיס בנמל המבורג
פליטים יהודים מן הספינה "סנט לואיס" בצרפת

כשבעיית הפליטים היהודים החריפה, ניסה חבר הלאומים למצוא לה פתרון. הוא מינה נציב מטעמו לענייני פליטים, אך הצעותיו לפתרון נדחו על ידי מדינות אירופה. יהודי מערב אירופה הציעו להציל את הילדים היהודים מגרמניה, ולאחר מאמצים קשים הועברו 11 אלף בני נוער לאנגליה, לארצות-הברית, לארץ-ישראל (עליית הנוער) ולכמה מדינות נוספות. גישתן של המדינות לבעיית הפליטים נבעה לא מעט מהעובדה שלא תמיד גילו גמישות רבה ביחס לחוקי ההגירה הכללים שהיו נהוגים במדינותיהם. הם הסכימו לקבל יהודים להגירה על פי הקרירטיונים הקיימים, ורק לעתים רחוקות הסכימו לסטות מכללים אלה.

האם המדינות המערביות הדמוקרטיות עשו די הצורך על מנת לפתור את בעיית הפליטים היהודים שחיפשו מקלט מפני הנאצים? הם אמנם הסכימו לקלוט רבבות יהודים פליטים והביעו הומניות וסימפטיה, אך לא הסכימו להגירה חופשית, ובפועל הגבילו את הגירת היהודים לתוכן רק לבעלי אשרות עבודה או אשרות כניסה. בעיקר תרם לכך המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-1929, ותוצאותיו עדיין הורגשו בעולם המערבי. גם ארצות הברית, שאף ניסתה ליזום צעדים לפתרון הבעיה, לא הייתה מוכנה לקליטת כמות גדולה יותר של מהגרים יהודים מעבר ל-95 אלף היהודים שהיגרו אליה.

בריטניה פתחה בשנות ה-30 את שעריה בפני פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה. לאחר סיפוח אוסטריה, איפשרו הבריטים הגירה של מאות פליטים יהודים לבריטניה עצמה אך אסרו על הגדלת מכסות ההגירה של יהודים לארץ-ישראל. הבריטים נהגו בגמישות כלפי בעיית הפליטים היהודיים וקלטו אותם אל המדינה, חרף חוקי ההגירה שנשארו בתוקף ומנעו מפליטים הגירה חופשית אל המדינה.

הפיליפינים בהנהגתו של הנשיא מנואל קייזון‏[12] אפשרו לכ-1,000 פליטים להגיע ולהתגורר בפיליפינים. רובם שרדו את המלחמה כולל הכיבוש היפני.

ארצות הברית נקטה במדינות שונה מזו של בריטניה כלפי הפליטים. הקונסוליה של ארצות הברית בגרמניה העניקה אשרות כניסה למדינה רק בהתאם לחוקי ההגירה הקיימים, ולא הסכימה להתגמש בנושא. למרות שארצות הברית קלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, היה עדיין הביקוש להגירה גדול מהכמות שהסכימה לקלוט. בארצות הברית נשמעו דעות שטענו כי הפליטים היהודים יהוו נטל כלכלי על ארצות הברית, הנמצאת בתהליך שיקום כלכלי ומתמודדת עם השפעות המשבר הכלכלי הקשה. נשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט, לא פעל רבות לגבי הבעיות בגרמניה ובאירופה, ורק לאחר סיפוח אוסטריה גילה יוזמה מעטה שלא נתנה תוצאות ממשיות, ויזם את ועידת אוויאן.

הוועידה התכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים לא יהודים אחרים, בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית. מרבית המדינות שהשתתפו בוועידה סירבו לאפשר כניסת פליטים נוספים לשטחן מעבר לכמות הפליטים שהסכימו לקבל במסגרת מכסות ההגירה הקיימות. ועידת אוויאן לא השיגה כמעט דבר פרט להקמתה של ועדה בין ממשלתית לענייני פליטים. אף שקלטו רבבות של פליטים הראו המדינות הדמוקרטיות כי נכונותם להציע פתרון כולל לבעייתם של כל הפליטים היהודים והפליטים בכלל היא מוגבלת.

לאחר ליל הבדולח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלנור רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות־הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושויץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.

באמצע 1939, בעקבות "ליל הבדולח", הפליגו 900 יהודים באונייה "סנט לואיס" מנמל המבורג בגרמניה אל קובה. שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים, והאונייה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את הפליטים. אחרי מסע של כחודש בים הודיעו הולנד, בלגיה, צרפת ובריטניה על נכונותן לקלוט את היהודים, והאונייה הוחזרה לאירופה לפיזור היהודים במדינות אלה. חיי היהודים שנקלטו בבריטניה ניצלו, אך לרוע מזלם של היהודים שנקלטו בהולנד, בלגיה וצרפת, מדינות אלו נכבשו מאוחר יותר על ידי הנאצים, ומרביתם נספו בשואה.

שלב ההשמדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה כ-225,000 יהודים. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. חלק קטן מן הפליטים היהודים שנמלטו או גורשו מגרמניה נמצאו במדינות ובשטחי אירופה שנכבשו בהדרגה בידי הגרמנים. חלקם המשיכו את מסע הימלטותם מזרחה, דרומה או מערבה ככל שהתקדמו הכיבושים הגרמניים, ואחרים נלכדו בשטחים שנכבשו ומצאו עצמם שוב, וביתר שאת, קורבנות לרדיפה הנאצית.

תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה. בתחילת 1942 החל ריכוז יהודי גרמניה בבתי יהודים אך השלטון הנאצי נמנע מליצור גטאות בגרמניה.

בוועידת ואנזה שהתקיימה בברלין בינואר 1942 נתקבלו ההחלטות על המנגנון לביצועו של הפתרון הסופי. בפרוטוקול הוועידה צוין מספר היהודים בשטחי גרמניה "הישנה" כ-131,800, ובאוסטריה עוד 43,700. לאלה יועד גורל דומה לזה של כלל יהודי אירופה, 11 מיליון במספר. במהלך כשנה לאחר הוועידה קיבלו יהודי גרמניה הנותרים צווי גירוש בהם נדרשו להתייצב בתחנות הרכבת של ערי גרמניה השונות, שם הועלו על רכבות ונשלחו אל מחנות ההשמדה.

ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein – גרמנית: נקייה מיהודים). יוצאי דופן מעטים שניצלו מן ההשמדה היו חלק מאלה שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים, בני תערובת (מי שכונו Jüdischer Mischling), חולים ורופאים מבית החולים היהודי בברלין וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם. רק בודדים מבין יהודי גרמניה ששרדו את המלחמה מחוץ לגבולות גרמניה שבו אליה לאחר המלחמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם ברקאי, תקווה וכיליון: עיונים בתולדות יהודי גרמניה במאות ה-19 וה-20, ירושלים: הוצאת מכון ליאו בק, תשס"ט 2009.
  • רבקה אלקין, הלמות הלב: המשכיות ותמורה בפעולות הסעד והרווחה של יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי 1933-1945, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2004. ‬
  • חידושים בחקר תולדות יהודי גרמניה ומרכז אירופה, קובץ, ירושלים: מכון ליאו בק, 2010.
  • דניאל פרנקל, המדיניות הציונית ושאלת יהודי גרמניה, 1933-1938, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ט 1989.
  • ליטל בר, חבילות של חסד, משלוחים מיהודים בדנמרק לאחיהם בגרמניה בזמן השואה, יד ושם ירושלים, 65, אביב תשע"ב, 2012, עמ' 15.
  • משה צימרמן, גרמנים נגד גרמנים: גורלם של היהודים 1938-1945, תל אביב: עם עובד, 2013.
  • לוסי דווידוביץ',המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982.חלק ב':השואה, בין חירות לגיטו:היהודים בגרמניה 1938-1933, עמ' 212-183.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרגליות אברהם וכוכבי יהויקים, תולדות השואה: גרמניה, ירושלים, יד ושם, תשנ"ח, 2 כרכים, ע' 593
  2. ^ פרידריך רות אנדריאס, יומן ברלין, ירושלים, ראובן מס, 1967, ע' 111
  3. ^ מרגליות אברהם וכוכבי יהויקים, תולדות השואה: גרמניה, ירושלים, יד ושם, תשנ"ח, 2 כרכים, ע' 931
  4. ^ פרידריך רות אנדריאס, יומן ברלין, ירושלים, ראובן מס, 1967, ע' 101, 108
  5. ^ מרגליות אברהם וכוכבי יהויקים, תולדות השואה: גרמניה, ירושלים, יד ושם, תשנ"ח, 2 כרכים, ע' 931
  6. ^ פרידריך רות אנדריאס, יומן ברלין, ירושלים, ראובן מס, 1967, ע' 129
  7. ^ מרגליות אברהם וכוכבי יהויקים, תולדות השואה: גרמניה, ירושלים, יד ושם, תשנ"ח, 2 כרכים, ע' 577
  8. ^ בראיין מארק ריג בספרו "החיילים היהודיים של היטלר" טוען שהיו 150,000. מקורות אחרים מציגים אומדן נמוך בחצי או אף פחות מכך. ראו הערך על בני תערובת (מישלינגה) באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם.
  9. ^ פרידלנדר שאול, גרמניה הנאצית והיהודים, ירושלים, יד ושם ועם עובד, 2009: 337
  10. ^ פרנקל דניאל ואברהם תמר (עורכים), פנקס הקהילות: גרמניה, כרך 4 (צפון מערב גרמניה), חלק 1, ירושלים, יד ושם, תשס"ז: 624-625; פרידלנדר שאול, גרמניה הנאצית והיהודים, ירושלים, יד ושם ועם עובד, 2009: 609-610
  11. ^ Holocaust Encyclopedia, German Jewish Refugees, 1933-1939, באתר מוזיאון השואה האמריקני
  12. ^ תום שגבשערורייה בכיתה ג', באתר הארץ, 27 ביולי 2007