יהוד מדינתא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מטבעות הנושאים את השם "יהד" (באלפבית עברי עתיק), כשהאות ד' נכתבת כבר באלפבית ארמי
מטבע יהֻד מדינתא. צד ימין: דימוי נשר או בז

יהֻד או יהוד מְדִינְתָּא הוא שמה הארמי של רשות הממשל העצמי היהודי בארץ ישראל בתקופה הפרסית במאה ה-6 לפנה"ס.

מקורות במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם ידוע מן הפסוק:

""יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא (=ידע אדוני המלך) דִּי אֲזַלְנָא (=שהלכתי) לִיהוּד מְדִינְתָּא, לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא (=לבית האלוהים הגדול)"." (ספר עזרא, ה, ח).

המילה הארמית מדינתא דומה למילה מדינה בעברית, המוזכרת גם היא בהקשר התקופה:

"וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה" (ספר עזרא, ב, א).

הממשל העצמי היהודי בחבל יהודה אשר בראשו עמדו יהודים שמונו על ידי הממלכה הפרסית נודע גם בשם "פחוות (=ממשל/ממשלה) יהודה".‏[1].

הפחווה, הנזכרת בספר עזרא ה', ח, הייתה מקום ישיבתם של שבי ציון, ונאספו אליה גם בני שבטים אחרים. שם הפחווה הוא חלק מתהליך השתרשות המילה "יהודי", בזיקה לחבל יהודה:

"‏וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל-הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשֶּׁבִי וְעַל-יְרוּשָׁלָםִ" (ספר נחמיה, א, ב).‏[2]

יהוד מדינתא הייתה יחידה מנהלית עצמאית, אשר הנפיקה מטבעות קטנים עם האותיות "יהֻד".

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 538 לפנה"ס פרסם המלך כורש את קריאתו "הצהרת כורש", שבהּ קרא ליהודים לשוב אל ארץ ישראל ולהקים בה ממשל עצמי יהודי. בעקבות קריאתו, החלה שיבת ציון, אשר כללה חלק מגולי בבל; הם פנו אל בניה מחודשת של היישוב וקימום ההריסות בירושלים. מלכי פרס שלאחר כורש נטו חסד ליהודים, אישרו בניית בית המקדש השני ומימון שוטף של הוצאותיו מקופת הממלכה. תחת שליטת מלכי פרס זכו היהודים בארץ ישראל לממשל עצמי דתי ופולחני מלא, אך ללא ריבונות מדינית. כדי לצמצם סיכויים למרד מנעו מצאצאי בית דוד לקחת חלק בהנהגת הממשל העצמי של פחוות יהודה. גבולותיה של יהודה החדשה הצטמצמו במידה משמעותית לעומת שטחה טרם חורבן הבית הראשון: שטח פחוות יהודה עמד על כ-1,600 קמ"ר בלבד. היא חולקה לפלכים ובהם ערים מרכזיות וערי משנה. במקרא נזכרים חמישה פלכים, אך הדעה הרווחת היא שהיו ששה: ירושלים, בית הכרם, קעילה, בית צור, מצפה ויריחו. הערים הגדולות בתקופה זו היו ירושלים, עזה, יריחו, לכיש ועכו. שאר תושבי הארץ היו שבטים ערבים (בני קדר), אדומים ופלשתים, שעליהם נוסף גורם חדש בארץ: שומרונים – צאצאיהם של גולים שהובאו על ידי אשור ובבל לארץ ישראל והשתקעו בהּ.

מאז מתן הצהרת כורש התחוללה ביישוב היהודי בארץ ישראל צמיחה מחודשת. העולים הגיעו בכמה גלי עליות ובראשם מנהיגים מקרב הגולה בבבל. גל העלייה הראשון בהנהגת ששבצר "הנשיא ליהודה" כלל 50,000 נפש. לאחריו התמנו זרובבל בן שאלתיאל כ"פחת יהודה", עזרא הסופר ונחמיה. חלק מהעליות תוארו בספרים עזרא ונחמיה.

בנית ההתיישבות ושיקום ההריסות נתקלו בקשיים והתנהלו באיטיות. בשנה הראשונה לחזרתם של הגולים, הוקם באתר הר הבית והמקדש החרב המזבח וחודשה עבודת הקורבנות. בשנה השנייה לחזרתם של הגולים, הונחה אבן הפינה לבית המקדש השני. הפעולות הללו עוררו את חשדותיו של המנהל הפרסי השליט ואת מורת רוחם של השומרונים. בקשתם של השומרונים להשתתף בהקמת המקדש סורבה והם בנו מקדש משלהם בהר גריזים. התקבל האישור מן המלך הפרסי דריווש הראשון לבניין המקדש. משום ההשהיה בהקמת המקדש השני הפצירו הנביאים חגי וזכריה בעם להאיץ קצב הקמתו. לאחר איסוף תרומות למימון הבנייה ובנייה מאומצת לפי ההלכה והמנהג, נחנך בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס.

בשלהי התקופה התגברה השפעתה של התרבות ההלניסטית. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל מידי הפרסים, ובכך תמה התקופה הפרסית והחלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצאים הם בעיקר משלהי התקופה (המאה ה-4 לפנה"ס): מטבעות יהֻד, מטבעות שהונפקו בפחוות יהודה כשעליהם מוטבעת המילה Phoenician yodh.svgPhoenician he.svgEarly Aramaic character - daled.png ("יהד") באלפבית עברי עתיק. בחלק מהמטבעות החל השימוש באלפבית הארמי לצד האלפבית העברי העתיק. כמו כן, נמצאו בולות וידיות של קנקני חרס, שעליהם הוטבע Phoenician yodh.svgPhoenician he.svgDaleth.svg, (י'-ה' באלפבית עברי עתיק, ד' באלפבית ארמי) וכן בולות שנכתב עליהן Phoenician yodh.svgHe0.svgEarly Aramaic character - vav.pngDaleth.svg ("יהוד", בכתיב מלא; י'-ו' בעברי עתיק, ה'-ד' בארמי).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏בספר נחמיה ב ז' נאמר "פחוות עבר הנהר", אך מיד לאחר מכן נזכרת "יהודה" בהקשר לכך.
  2. ^ השם "יהודית" עבור שפת היהודים נזכר בספר מלכים ב, יח, וכן במקבילה שבספר דברי הימים ב' ל"ב. ראו עוד אצל: משה בר אשר, איש יהודי היה בשושן הבירה, פרשת תצוה ושבת זכור, תשנ"ט, באתר אוניברסיטת בר-אילן.