יואב גלבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

יואב גֶלבֶּר (נולד ב-25 בספטמבר 1943) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה ובמרכז הבינתחומי הרצליה וראש מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלבר נולד בשנת 1943 לכרמלה ועמנואל. אביה של אמו כרמלה היה משה נחשון (קיפר), איש חינוך עברי, מייסד הגימנסיה העברית ברובנה ומורה למתמטיקה בגימנסיה הרצליה. אביו, עמנואל גלבר (1917–1987), בנו של ההיסטוריון נתן מיכאל גלבר, היה מפקד חיל ההספקה בצה"ל (1949–1957), בדרגת אלוף משנה, ושגריר.

משפחתו נדדה בנסיבות התקופה (מלחמת העולם השנייה, המאבק ומלחמת העצמאות) ממקום למקום בארץ ישראל, ב-1952 התיישבו ברמת גן. הוא למד בבתי הספר התיכוניים אהל שם, הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה ותיכון עירוני א' בתל אביב, אותו סיים בשנת 1961.

ביולי 1961 התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים. גלבר עבר את הגיבוש ליחידות החטיבתיות והתקבל לסיירת הצנחנים. בצנחנים הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. בשנת 1963 לאחר שסיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר שימש מדריך כיתתי בבית הספר לקצינים. לאחר מכן שב לצנחנים ושימש כמפקד מחלקה, סגן מפקד פלוגה, קצין מבצעים ומפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח עד שנת 1966. לאחר הפסקת בת שנתיים ללימודי התואר הראשון, שבה עבר לירושלים, חזר לשירות, היה מפקד פלוגה בסיירת חרוב ולחם במלחמת ההתשה[1]. בשנים 1971 - 1969 היה מדריך מחלקתי וסגן מפקד פלוגה בבית הספר לקצינים‏[2]. לאחר מכן שימש כמפקד המדרשה הצבאית לחינוך בירושלים עד שנת 1973. תוך כדי מילוי התפקיד האחרון השלים את לימודי התואר השני. במלחמת יום הכיפורים הצטרף לגדוד הצנחנים 890 ולחם בקרבות החווה הסינית וממערב לתעלת סואץ[3]. גלבר החליף את אחד ממפקדי הפלוגות בגדוד שנהרג‏[4]. גלבר שירת שירות חובה וקבע 13 שנים, עד יולי 1974.

בשנת 1968 נישא לרות, ונולדו להם ארבעה ילדים (בהם ענת גלבר, אלופת ישראל ואלופת העולם לאוניברסיטאות בדיבייט). לאחר שחרורו מצה"ל עברו לגור באחת משכונותיה של ירושלים — שכונת שטרן בשולי קריית יובל, אליה עברו בשנת 1975 ובה גרו עד שנת 1983. בתקופה זו התעוררה תנועת "האוהלים" בירושלים ולבקשת נוער השכונה שימש כיושב ראש "האוהל" המקומי. בשנת 1986 עזבו את ירושלים ומאז הוא מתגורר עם משפחתו בחיפה.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחודש לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, בה השתתף, הושאל מטעם הצבא לוועדת אגרנט, שחקרה את המלחמה ושימש לה עוזר מדעי עד סיום עבודתה בפברואר 1975. במסגרת עבודתו עם הוועדה ארגן לחבריה את חומר המקורות והעדויות, כתב טיוטות לאחדים מפרקי הדו"ח והפיק את הדין-וחשבון הסופי של הוועדה. במהלך העבודה השתחרר משירות הקבע בצה"ל אך המשיך את עבודתו בוועדה עד לסיום עבודתה. במסגרת שירות המילואים שימש בשנים 1977–1987 מפקד יחידת מודיעין אוגדתית. בשנת 1988 עבר קורס מח"טים ולאחר-מכן שימש בתפקידי מטה במפקדת האוגדה עד שנת 1995. והגיע לדרגת סא"ל. בשנת 1987 הצטרף לצוות ההקמה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה במתכונתו החדשה ("תוכנית ברק") ושימש יועץ אקדמי של התוכנית עד שנת 1997.

כראש "אוהל" קריית יובל, פעל להכללתה של השכונה בפרויקט שיקום השכונות בשנת 1978, ולאחר-מכן שימש בהתנדבות כיושב ראש ועדת ההיגוי המקומית של הפרויקט והנהלת המתנ"ס שהוקם בשכונה במסגרתו. בשנים אלו עסק בבעיות פרטניות ובפרויקטים חברתיים וחינוכיים בתחומים מגוונים, למן תוכניות טיפול בגיל הרך, דרך חינוך משלים ולא פורמלי לילדים ולנוער השכונה, הכנת הנוער לקראת הגיוס לצה"ל, בעיות הכשרה ותעסוקה למבוגרים, בריאות הציבור ועד להתמודדות עם בעיותיה של אוכלוסיית הקשישים הגדולה שחיה אז בשכונה. הפסיק את הפעילות הזו ועזב את השכונה לאחר שהתחיל בעבודתו באוניברסיטה.

באפריל 1982 מונה על ידי נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט משה לנדוי, לחבר בוועדת בכור שחקרה את פרשת רצח ארלוזורוב בשנת 1933. כעבור חמישה חודשים, בספטמבר של השנה ההיא, התפטר מן הוועדה במחאה על סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקור את האירועים במחנות סברה ושתילה במהלך כיבושה של מערב ביירות. לאחר ההתפטרות פתח בשביתת-שבת מול משרד ראש הממשלה עד לקבלת ההחלטה על מינויה של ועדת כהן לחקירת האירועים הללו.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצעירותו היה חבר במפלגת רפ"י. בשנים 1990–1993 היה חבר בקבוצת "השדרה הכפולה", ובשנים 1994–1999 היה חבר מפלגת צומת. בשנת 1996 מונה לחבר מליאת רשות הגנים הלאומיים. לאחר איחוד רשות הגנים הלאומיים עם רשות שמורות הטבע בשנת 1998 שימש כממלא-מקום יושב ראש המליאה של הרשות המאוחדת לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, ולאחר-מכן כחבר רגיל במליאה. וכיום חבר המכון לאסטרטגיה ציונית.

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלים את לימודיו בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. הגיש את עבודת הדוקטורט ב-1977 תחת הדרכתו של שמואל אטינגר בנושא "מקומה של ההתנדבות לצבא הבריטי במדיניות הציונית והיישובית 1942-1939".

עוסק בהיסטוריה של היישוב וגם בהיסטוריה ביטחונית של ארץ ישראל וצה"ל. גלבר הוא אחד מהמבקרים החריפים של ההיסטוריונים החדשים ושל הפוסט-ציונות.

מלמד במרכז הבינתחומי הרצליה במסגרת מרכז נבזלין לעמיות יהודית.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יואב גלבר עוסק במחקריו ביישוב היהודי בארץ-ישראל ובראשית ימיה של מדינת ישראל בעיקר מההיבט הצבאי. הוא חקר גם את קליטתם של עולי מרכז אירופה ותרומתם לחברה הישראלית, את יחסי ישראל-ירדן, את מלחמת העצמאות ושאלת הפליטים ואת ההיסטוריוגרפיה הציונית והכללית.

תולדות ההתנדבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלבר עסק בתולדות התנדבות היישוב העברי במהלך מלחמת העולם השנייה בארבעה ספרים, הראשון שבהם הוא הרחבה של עבודת הדוקטור שלו. הוא טוען: 1. שההתנדבות הייתה מאמץ מדיני עיקרי של התנועה הציונית בשנות המלחמה. 2. זוהי התנועה העממית הספונטנית הגדולה האחרונה בציונות. 3. התפקיד שחיילים בצבא הבריטי מילאו ביצירת קשר עם יהודים החל מארצות המזרח התיכון וכלה באירופה המשוחררת לאחר המלחמה, היה מרכזי בארגונם של תאים ציוניים בארצות ערב, בסיוע לשארית הפליטה ובגיוסה למאבק על הקמת המדינה. כרך א' עוסק במחצית הראשונה של המלחמה, במזרח התיכון, ביוון ובכרתים. כרך ב' דן בעיקר בהקמתה של החטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה") ובלחימתה. כרך ג' מספר על שליחותם היהודית של המתנדבים. כרך ד' הוא השלמות ומספר בעיקר על אלו ששירתו ביחידות בריטיות כמו טייסים, ימאים, אנשי קומנדו, וכן על פרשת השבי במלחמה.

הקמת צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על נושא זה כתב גלבר שני ספרים:

  • גרעין לצבא עברי סדיר

הספר דן בתרומה של יוצאי הצבא הבריטי להקמת צה"ל. דעת הקהל הייתה סבורה שהפלמ"ח נתן את הפיקוד ואילו הצבא הבריטי סיפק את הלוגיסטיקה ועבודת המטה. גלבר ניסה להראות שהתפישה הזאת נוגעת ליחידות הפלמ"ח, אך בצה"ל הרחב המצב היה שונה לגמרי.

  • למה פירקו את הפלמ"ח

הספר דן במאבק בין בן-גוריון למפ"ם על דמות הצבא ועל השליטה בצבא. גלבר מתאר כיצד ניסו בהפוגה הראשונה להדיח את בן-גוריון מתפקיד שר הביטחון, היו אלה ניסיונות פוטש של מפ"ם כאשר האוטוריטה של בן-גוריון על הצבא עדיין הייתה רחוקה מלהיות איתנה עד המשבר של ועדת החמישה, כשהתברר שאף אחד לא היה מוכן לשאת באחריות פרט לבן-גוריון, מאז הצבא הלך אתו. גלבר מתאר איך לפני הקמת המדינה הפלמ"ח היה הזרוע המגויסת של היישוב ומכוח זאת נהנה מפריבילגיה, היה לו מונופול על מבצעים מיוחדים ועל אמצעים נוספים, ומטה משלו, מנותק מן ההיררכיה המרחבית-מיליציונית של ההגנה. עם הקמת המדינה, ברגע שהיישוב כולו היה מגויס, איבד הפלמ"ח את ייחודו ואת המונופולים שלו.

מולדת חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר דן ביהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה, קליטתם בארץ ותרומתם ליצירת החברה. טענתו של גלבר היא שהאלמנט המערבי במדינת ישראל היא תוצאה של עליה זו.

תולדות המודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלבר כתב שבעה ספרים על תולדות המודיעין בשנים 1954-1918, מן המודיעין ביישוב ועד למודיעין בראשית ימיה של מדינת ישראל.

  • שורשי החבצלת: שני הכרכים הראשונים החוקרים את המודיעין בתקופת הטרום-מדינה, מיוצאי ניל"י ששירתו את ועד הצירים ועד לתחילת מלחמת העצמאות, בנובמבר 1947. הספר זיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית ב-1993.
  • ניצני החבצלת: שני כרכים העוסקים במודיעין במלחמת העצמאות.
  • צמיחת החבצלת: שלושה כרכים מסווגים שכתב גלבר עבור צה"ל הדנים בצמיחת המודיעין בראשיתה של מדינת ישראל.

יחסי ישראל-ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלבר כתב שני ספרים על יחסי ישראל-ירדן, האחד Jewish-Transjordanian Relations, 1921-1948 חוקר את היחסים עד 1948 והשני The Israeli-Jordanian Dialogue, 1948-1953 דן במשא-ומתן לשלום וביחסים אחרי 1948. הוא ניסה להפריך את התזה של אבי שליים בספרו Collusion Across the Jordan , שלפיה הייתה קנוניה בין ישראל לירדן כנגד הפלסטינים. גלבר ניסה להראות שאם בכלל הייתה קנוניה, הייתה זו בין עבדאללה לבריטים ולא בין עבדאללה לסוכנות.

מלחמת העצמאות ובעיית הפליטים הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השאר טען גלבר בספרו "קוממיות ונכבה" (גרסה קצרה יותר שלו ראתה אור באנגלית – Palestine 1948), בהתייחסו לנכבה ולבעיית הפליטים הפלסטינים, כי הפלסטינים נפלו קורבן לאיוולתם ולתוקפנותם, כמו גם לאוזלת ידם של בעלי בריתם, מדינות ערב.[5] אולם על אף שלשיטתו לא אחראית ישראל לגירוש מתוכנן, הרי שמהלך האירועים מורכב יותר. לטענתו החלה הבריחה הערבית עוד בטרם פלישת צבאות מדינות ערב בעיקר בשל המלחמה הכלכלית שנהג היישוב כנגד הערבים ובשל יציאת הבריטים.‏[6] בעוד שהוא מבקר את הטענה כי תוכנית ד' כללה הוראות לטיהור אתני של האוכלוסייה הערבית, טוען גלבר כי פעולות מטעם ארגוני האצ"ל והלח"י אכן עוררו בהלה בקרב הערבים.‏[7] מספר אירועים של גירוש אוכלוסייה, פיצוץ בתים והוצאות להורג של ערבים זרעו גם הם בהלה בקרב האוכלוסייה הערבית ותרמו למנוסה.‏[8] את כניסת צבאות ערב למלחמה מתאר גלבר כ"הסתבכות" ו"היגררות" שלא מרצון וכי מטרת המלחמה הראשונית של אחדות מהן, כגון ירדן, כלל לא הייתה להשמיד את המדינה הציונית אלא להשתלט על השטח שיועד למדינה הערבית כפעולת שיטור עד שיוחלט על גורלו, אולם התקפות הערבים עוררו מתקפה יהודית שחוללה את בעיית הפליטים וזו חייבה את מדינות ערב להתעמת עם המדינה היהודית.‏[9] במהלך הקרבות המשיכה לנוס האוכלוסייה הערבית ובו בזמן גם גורשה בידי כוחות צה"ל. כך אירע ברמלה ובלוד במהלך מבצע דני.‏[10] במהלך ההפוגה השנייה החלו להבין מאות אלפי הפליטים כי נסיונם ההיסטורי של פליטות זמנית ושיבה לבתיהם בהתלקחויות אלימות בעבר לא יעמוד להם. במציאות החדשה לא התירו הישראלים לפליטים לשוב לבתיהם או לאסוף את יבולם, ופליטותם הלכה והתבררה כמצב ארוך טווח. מכיוון שכך הם נאחזו במקומותיהם בהתחדש הקרבות ומיאנו לברוח.‏[11]

גלבר מסכם וטוען כי "עד להפוגה הראשונה הייתה מנוסת הפלסטינים תהליך סטיכי. היא לא כוונה ולא נשלטה על ידי שום גורם ערבי, ובעיני הבורחים עצמם הייתה פליטותם עניין זמני שיסתיים עם הפסקת הלחימה. בריחה בעת התנגשויות בין עדתיות הייתה דפוס תגובה מוכר ומקובל במזרח התיכון. המאבק נגד ישראל היה בעיני הערבים התנגשות שכזו, והם הגיבו בהתאם. הנהגת היישוב ופיקוד ה"הגנה", וגם הארגונים הפורשים, לא יזמו גירוש ולא תכננו אותו. לכל היותר הם ברכו בליבם על המוגמר, וגם זה לא בכל מקום ולא בכל זמן. ואולם סדרת החלטות של שלטונות ישראל במהלך שתי ההפוגות ולאחר סיום הקרבות חסמה את אפשרות השיבה של הבורחים והפכה את הבריחה הזמנית לפליטות מתמשכת."‏[12] פליטים שניסו לחזור לבתיהם ועל מנת לקצור את שדותיהם - גורשו בידי הצבא. החל מההפוגה הראשונה הרסה ישראל עשרות כפרים סמוכים לחזית והשמידה יבולים בצורה שיטתית על מנת למנוע את חזרת הפליטים או את תפיסתם בידי צבאות ערב. בו בזמן יושבו בתי ערבים בעולים ונקודות יישוב חדשות - עשרות במספר - הוקמו על אדמות הערבים שעמדו ריקות.‏[13]

היסטוריה זיכרון ותעמולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלבר טוען שההיסטוריה היא מין בסכנת הכחדה. לדעתו ההיסטוריה היא דיסציפלינה בפני עצמה, שנמצאת בין מדעי הרוח למדעי החברה והייחוד שלה הוא בניסיון לעסוק בטקסט ובקונטקסט בצורה מאוזנת. בעוד שבעבר מטרתו של המחקר ההיסטורי הייתה להתקרב אל האמת, הרי שהיום, בעידן הפוסט-מודרני, הטענה היא שאין אמת ולכן אי-אפשר להגיע אליה ולכן, מה שחשוב איננה ההיסטוריה אלא ההיסטוריון, דעותיו, עמדותיו, סגנונו, ההשפעות עליו וכיצד הוא מפרש את ההיסטוריה, וכל אחד כותב היסטוריה איך שהוא רוצה.

באנגליה יצא בשנת 2011 ספר שהוא גרסה שונה מהעברית של "היסטוריה, זיכרון ותעמולה", פחות עוסק בהיסטוריוגרפיה כללית, מכיוון שעל זה נכתב רבות בעולם, ויותר על ההיסטוריוגרפיה הציונית, ששם גלבר מרחיב יותר משעשה בספרו העברי.

עבודתו העכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחרונה, גלבר התחיל לכתוב ספר בשם "שנות האופוריה: החברה הישראלית וצה"ל 1973-1967".

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תולדות ההתנדבות, כרך א: ההתנדבות ומקומה במדיניות הציונית והיישובית, 1939–1942, ירושלים: יד יצחק בן צבי, ירושלים תשל"ט.‏[14]
  • תולדות ההתנדבות, כרך ב: המאבק לצבא עברי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"א.
  • תולדות ההתנדבות, כרך ג: נושאי הדגל — שליחותם של המתנדבים לעם היהודי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ג.
  • תולדות ההתנדבות, כרך ד: בין בריטים, ערבים וגרמנים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ד.
  • גרעין לצבא עברי סדיר: תרומתם של יוצאי הצבא הבריטי להקמת צה"ל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ו, 1986.
  • למה פירקו את הפלמ"ח: הכוח הצבאי במעבר מיישוב למדינה,‫ ירושלים: שוקן, 1986.‏[15]
  • Emigration deutsch-sprachiger Ingenieure nach Palästina 1933-1945, VDI Verlag, Düsseldorf, 1988. (יחד עם ולטר גולדשטרן)
  • מהמאבק נגד הבריטים למלחמת ההעצמאות : יום-עיון / יואב גלבר ... [ואחרים].‫ אפעל : יד טבנקין, 1989
  • "מצדה" — ההגנה על ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תש"ן (1990)
  • מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם, 1933-1948 / יואב גלבר.‫ ירושלים : יד יצחק בן-צבי, 1990
  • שורשי החבצלת: המודיעין ביישוב, 1918-1947 / יואב גלבר. תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ב
  • Jewish-Transjordanian Relations, 1921-1948, Frank Cass, London & Portland 1996
  • ניצני החבצלת: המודיעין במלחמת העצמאות, 1948–1949, שני כרכים, משרד הביטחון תש"ס (2000)
  • צמיחת החבצלת: המודיעין בשנות המדינה הראשונות, 1949–1953, שלושה כרכים, חיל המודיעין 1999–2000
  • בני קשת : מאה שנות מאבק ; חמישים שנות צה"ל / חני זיו, יואב גלבר. ‬‫ תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1998
  • Palestine 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem, Sussex Academic Press, Brighton & Portland 2001 ; Paperback edition with addenda, 2006
  • Israeli-Jordanian Dialogue, 1948-1953: Cooperation, Conspiracy, or Collusion? Sussex Academic Press, Brighton 2004
  • היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בארץ ובעולם/ יואב גלבר. תל אביב: ספריית אופקים עם עובד, 2007
  • Nation and History: Israeli Historiography between Zionism and Post-Zionism, Valentine & Mitchell, London and Portland OR, 2011

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A. Cohen, Y. Gelber and S. Wardi (eds.): Comprehending the Holocaust, Frankfurt-New York 1988
  • A. Cohen, Y. Cochavi and Y. Gelber (eds.), Dapim — Studies on the Shoah, New York 1991
  • A. Cohen, Y. Cochavi and Y. Gelber (eds.), The Shoah and the War, New York 1992 .

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יעקב ארז בהשתתפות זאב קליין, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1983, כרך 14 -"סיירות ומיעוטים", עמוד 95.
  2. ^ אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 27.
  3. ^ מעוזיה סגל, עדויות מגובה החול - קרב הצנחנים בחווה הסינית, הוצאת מודן, 2007, עמודים 238-239.
  4. ^ מעוזיה סגל, עדויות מגובה החול - קרב הצנחנים בחווה הסינית, הוצאת מודן, 2007, עמוד 399.
  5. ^
    * Gelber Yoav, Palestine 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem, pp 3-4, Sussex Academic Press, Brighton & Portland 2001 ; Paperback edition with addenda, 2006:


    "Any study describing solely Palestinian suffering is one sided and incomplete without properly weighing this plain truth: As victims of war, the Palestinians' own conduct gives adequate cause to deny them the adjective "innocent". Truly, they have paid a heavy price in this war - and ever since. They have been victims. But to a large extent they are the victims of their own follies and pugnacity, as well as the incompetence of their Arab allies"
  6. ^ גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 131 - 134.
  7. ^ שם, עמ' 152 - 154
  8. ^ שם, עמ' 179
  9. ^ שם, עמ' 208
  10. ^ שם, עמ' 246
  11. ^ שם, עמ' 258 - 159
  12. ^ שם, עמ' 281
  13. ^ שם, עמ' 286 - 192
  14. ^ קום התנדב לצבא הבריטי, דבר, 14 בספטמבר 1979; יוסף פרידלנדר, ספר חדש: ההתנדבות בישוב בשנות המלחמה, דבר, 9 באוקטובר 1979; צבי דור (קיבוץ לוחמי הגטאות), הכשרון להגן על ארץ־ישראל: החוקר שביקש לנתץ מיתוס מנסה לנתץ, למעשה, עובדה היסטורית, דבר, 23 בנובמבר 1979
  15. ^ סקירה קצרה: עיון ראשון: שאלת השאלות, מעריב, טור 3, 11 באפריל 1986.