יואל ברנד

יואל ברנד (ט' בְּאִיָיר ה'תרס"ו - ד' בְּאָב תשכ"ד (בגיל 58))
יואל ברנד, 1961
ידוע בשל	הסכם יהודים תמורת דם
בת זוג	הנסי (הרטמן)
שותף	רודולף קסטנר

יואל ברנד (25 באפריל 1906 - 13 ביולי 1964), יהודי-הונגרי, איש מפתח בניסיונות להצלת יהדות הונגריה במהלך השואה מגירוש למחנה ההשמדה אושוויץ, במשא ומתן שכונה "סחורה תמורת דם".

בשנת 1942 הצטרף ברנד לועדת העזרה וההצלה בבודפשט, קבוצה קטנה שדבקה בהצלת פליטים יהודיים מאירופה הנאצית אשר ברחו להונגריה, לפני שזו נכבשה על ידי גרמניה הנאצית (הונגריה נכבשה במרץ 1944).

מעט לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה, נחקר ברנד על ידי קצין האס אס, אדולף אייכמן, שהציע לו לתווך בין האס אס לכוחות הברית. אייכמן אמר לברנד שהוא מוכן לשחרר עד מיליון יהודים הונגרים, שהיו מיועדים להגיע לאושוויץ, אם בעלות הברית יספקו לגרמניה עשרת אלפים משאיות ואספקה גדולה של סבון, תה וקפה. המשא ומתן לא הניב פירות. יש תאוריות הגורסות כי מדובר היה בתכסיס שנועד למנוע מהקהילה היהודית להתמרד בדרך לרכבות לאושוויץ.

ראשית חייו

ברנד נולד בשנת 1906 בנאסאוד, טרנסילבניה (כיום רומניה). בשנת 1910 עבר עם משפחתו לארפורט שבגרמניה, שם גדל והתחנך. ברנד היה קומוניסט ועבד בקומינטרן בתפקיד ימאי ובתפקידים כלליים במדינות רבות כגון הפיליפינים, יפן, סין ודרום אמריקה. כשחזר לגרמניה עלה מעמדו בקרב הקומוניסטים. מעמדו הוביל למעצרו באירועי שריפת הרייכסטאג בשנת 1933. ברנד שוחרר מהמעצר בשנת 1934, עזב את גרמניה והתיישב בבודפשט, הונגריה, שם עבר ברנד בחברת טלפונים, הפך לציוני ואף הצטרף לצעירי מפא"י.

בשנת 1935, התחתן עם חברה בתנועה הציונית בבודפשט, הנסי הרטמן, בעלת מפעל לכפפות, גרביים וסוודרים. ביולי 1941, אחותה של הנסי נתפסה וגורשה לאוקראינה בגירוש מרוכז מהונגריה לאוקראינה של יהודים שלא הצליחו להוכיח שיש להם אזרחות הונגרית. בין 14,000 ל-16,000 מהמגורשים נורו על ידי האס אס ב-27 באוגוסט וב-28 באוגוסט 1941. ברנד שילם ליוזף קראם, סוכן ריגול הונגרי, כדי להציל את אחותה של הנסי. מקרה זה היה תחילת מעורבתו של ברנד בהברחת פליטים יהודיים מפולין וסלובקיה לחלקים הבטוחים שבהונגריה.

כשמצב היהודים באירופה התערער, ברנד צירף למאמצי ההצלה שלו את ישראל קסטנר, עורך דין ציוני ועיתונאי במחוז קלוז', ואת שמואל שפרינגמן, יהודי פולני ציוני בעל חנות תכשיטים, שהפך לגזבר הוועדה.

בתחילת שנת 1943 הצטרף לקבוצה אוטו קומוי. קומוי, מהנדס הונגרי, קצין לשעבר, בוגר מלחמה וחבר בתנועה הציונית, היה מוכר מאוד בקרב הקהילה היהודית שבבודפשט. הצטרפותו של קומוי הביאה לקבוצה את האמינות לה נזקקה. הוא הפך ליושב ראש הקבוצה וכך נוצרה ועדת העזרה וההצלה בבודפשט שכללה כעת את קומוי, קסטנר, יואל והנסי ברנד, משה קראוס ואויגן פרנקל (שני האחרונים ציונים ואורתודוקסים) וארנסט סילאגי שהגיע מהשומר הצעיר‎.

סחורה תמורת דם

המפגש עם אייכמן

ביום ראשון, 19 במרץ 1944, פלשה גרמניה להונגריה ללא התנגדות. ברנד הוחבא אצל יוזף וינינגר, שליח של האבווהר גרמני, שקיבל כסף מברנד בתמורה למתן מידע על הפליטים היהודיים. ברנד עצמו שילם בין 8,000 ל-20,000 דולר בשביל מקום מסתור.

על פי עדותו של ברנד במשפט אייכמן, וינינגר קישר בינו לבין אדולף אייכמן באפריל 1944. ברנד נלקח לבית מלון בו התקיימה הפגישה, בה נכח גם קורט בכר - קצין אס אס ונציג של היינריך הימלר.

על פי העדות, אמר אייכמן לברנד: "אתה יודע מי אני?", והמשיך:

"אני ביצעתי את הפעולה ברייך, בפולין, בצ'כוסלובקיה. עכשיו זה תורה של הונגריה. נתתי לך לבוא לפה בשביל לדבר איתך עסקים. לפני שאני חוקר אותך, ואת האנשים שלך, אלה מהג'וינט ואלה מהסוכנות, אני הגעתי למסקנה שעדיין יש לכם משאבים. אז אני מוכן למכור לך - מיליון יהודים. לא את כולם אני אמכור לך. זה המון כסף שאין לך. אבל מיליון - הולך. טובים לדם - דם של טובים. אתה יכול לאסוף את המיליון ממדינות שעדיין יש בהם יהודים. אתה יכול לקחת אותם מהונגריה, מפולין, מאוסטריה, מטרזינשטט, מאושוויץ, מאיפה שאתה רוצה. מה אתה רוצה להציל? גברים חזקים? נשים בוגרות? מבוגרים? ילדים? שב ודבר"

ברנד אמר לאייכמן שהוא אינו מוסמך לקבל החלטה זו, ושאל היכן ישיג לו תמורה, כשכל ציוד היהודים הוחרם על ידי הגרמנים. אייכמן הציע לנסוע לחו"ל ולדון ישירות מול בעלות הברית, והוסיף שהגרמנים צריכים בעיקר משאיות, "10,000 משאיות שווים למיליון יהודים בשבילי", ברנד הוסיף בעדותו כי אייכמן דרש גם אלף טון קפה ותה וסבון. הרמן קרומיי, עוזרו של אייכמן, הציע להכניס לעסקה גם כלים מכניים, עורות וטובות הנאה נוספות, אך העסקה נסגרה על 10,000 משאיות ומצרכים בסיסיים. קסטנר סיפר בעדות מאוחרת יותר שהמצרכים הבסיסיים היו 200 טון תה, 200 טון קפה, 2 מיליון אריזות סבון, 10,000 משאיות לשימוש את הואפן אס אס וטונגסטן.

אייכמן הציע לברנד כמקדמה לשחרר 1,000 יהודים. הוא אמר לברנד: "תיקח אותם מאיפה שאתה רוצה, הונגריה, אושוויץ, סלובקיה - מאיפה שאתה רוצה ואיזה שאתה רוצה". ברנד נשאל איפה הוא מעוניין לבצע את ההסכם והוא בחר באיסטנבול. ברנד שאל מי נותן לו ביטחונות שהיהודים באמת ישוחררו. אייכמן ענה:

"אתה חושב שכולנו נוכלים, עכשיו אני אוכיח לך שאני סומך עליך יותר משאתה סומך עלי, כשתחזור מאיסטנבול ותגיד לי שהגעת להסכמה, אני אפרק את אושוויץ ואשחרר עוד 10 אחוזים מהעסקה. אתה תקבל 100,000 יהודים אחרי שיגיעו אלף משאיות ולאחר מכן העסקה תצא צעד צעד, על כל 100 אלף יהודים, אלף משאיות".

ברנד אמר בעדותו:

"כשעזבתי את המבנה, הרגשתי כמו משוגע, מה אנחנו נעשה עם ההצעה המפלצתית הזאת? ... אני הבנתי שהגרמנים והשקרים האכזריים שלהם הצליחו מאוד, אבל המחשבה על 100 אלף יהודים משוחררים עינתה את מוחי, לא הייתה לי שום זכות לחשוב על שום דבר מעבר לזה". ברנד האמין שאם רק יחזור עם הסכמה מאיסטנבול הוא יצליח להציל 100 אלף יהודים.

ברנד נפגש עם אייכמן שוב, הפגישה האחרונה ביניהם התקיימה ב-14 במאי 1944. אייכמן אמר לברנד שההגליה לאושוויץ מתחילה מ-12,000 יהודים ביום, אבל הם לא הורגים אף אחד כל עוד השיחות מתקיימות. אייכמן אף הציע לפוצץ את אושוויץ ולשחרר בהתחלה "עשר, עשרים, חמישים אלף יהודים", כל עוד יקבל מאיסטנבול הסכמה עקרונית להצעה שלו.

המפגש עם הסוכנות היהודית

יום לאחר המפגש האחרון עם אייכמן, קיבל ברנד גיבוי מלא מהיודנראט ההונגרי, ונסע עם שותף, בנדי גרוס, יהודי הונגרי, אשר על פי היסטוריונים רבים היה מרגל בשביל הגרמנים, ההונגרים, הבריטים ואף האמריקאים, ונסע תחת כיסוי של מנהל חברת הובלות הונגרית שנוסע למשא ומתן עם שלטונות טורקיה לגבי הסכם הובלות. ברנד וגרוס עזבו את בודפשט ב-17 במאי 1944, והוסעו על ידי האס אס לווינה.

בווינה קיבל ברנד דרכון גרמני עם השם יוגן באנד. ברנד שלח מברק לסוכנות היהודית באיסטנבול (אז נקראה קונסטנטינופול) להודיע שהוא מגיע. תחילה טס לסופיה ומשם לאיסטנבול, במטוס שנועד לדיפלומטים גרמנים, והגיע ב-19 במאי. במברק שקיבל חזרה נאמר לו שחיים יפגוש אותו באיסטנבול. ברנד התרגש מאוד כיוון שחשב שמדובר בחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, אבל הכוונה הייתה לחיים ברלס, יושב ראש קבוצה של שליחים ציונים מאיסטנבול.

בהגיעו לאיסטנבול, גילה ברנד שלא רק שאף אחד לא חיכה לו בנמל התעופה, אלא שהוא גם עלול להיעצר ולהיות מגורש וחשב שהסוכנות בגדה בו. בפועל, כשנחת, חיים ברלס עדיין ניסה להשיג לו ויזת כניסה לאיסטנבול. בעיה נוספת הייתה שבדרכון שמו היה יוגן באנד, מה שלא היה ידוע לחיים ברלס. בסופו של דבר בנדי גרוס, שהיה מקושר מאוד, עשה מספר טלפונים והשיג לברנד אישור כניסה לאיסטנבול.

ברנד התעצבן מאוד על התקרית הזאת והגיע נרגש לפגישה עם הנציגים היהודים. הוא אמר להם:

"חברים, אתם מבינים מה כרוך בכך? אנחנו צריכים לבצע משא ומתן, עם מי אני יכול לשאת? יש לכם את הכוח לבצע הסכמים? 12 אלף יהודים מגורשים מדי יום, זה 500 כל שעה, הם צריכים למות כי אין פה אף אחד שיכול לבצע? אני רוצה לשלוח מברק מחר כדי שיהיה הסכם מאובטח, אתם מבינים במה זה כרוך, חברים?"

הנציגים היהודים אמרו לברנד שמשה שרת, יושב ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ונציג התנועה הציונית מול המנדט הבריטי, יגיע לאיסטנבול לפגוש אותו, דבר שגרם לברנד לקוות שהעניינים מתנהלים בצורה רצינית. הוא סיפר להם על אושוויץ (כנראה מדיווחו של רודולף ורבה) ועל דרישתו לבטל את תאי הגזים. מאוחר יותר אמר ברנד שהם לא ירדו לסוף דעתו, "הם כנראה לא ראו את המוות יום יום, כמונו בבודפשט".

הסוכנות נתנה לברנד דף לכתוב עליו את עיקרי ההסכם שהוא מעוניין בו ושיוסכם על ידי אייכמן. המסמך הבטיח לגרמנים 4,000 דולר על כל 1,000 יהודים שישוחררו לארץ ישראל ומיליון פרנק שווייצרי על כל 1,000 יהודים שישוחררו לספרד. בנוסף בעלות הברית יעניקו ציוד ליהודים במחנות הריכוז ויעניקו לגרמנים ציוד ואספקה. ברנד שלח מסמך זה לאייכמן, בתקווה שלפחות הגירושים לאושוויץ יפסקו זמנית.

המעצר על ידי המודיעין הבריטי

לאחר מספר ימים באיסטנבול, היה ברור לברנד שמשה שרת לא יגיע, והויזה הבריטית של ברנד עמדה לפקוע. ברנד נשאל אם הוא מעוניין להגיע לחאלב שנמצאת על גבול סוריה-טורקיה ושם יוכל לפגוש את שרת. ברנד הסתייג כיוון שהיה זה שטח שנשלט על ידי הבריטים והוא פחד שהם יעכבו את התוכניות שלו ויחקרו אותו. בסופו של דבר הוא הסכים ועלה על רכבת מלווה בשני חברי הסוכנות היהודית.

ברכבת, ברנד היה עוד יותר מתוח, כיוון שניגשו אליו אנשים מברית הציונים הרוויזיוניסטים של זאב ז'בוטינסקי ומאגודת ישראל. הם אמרו לו שהבריטים מתכוונים לעצור אותו בחאלב, "הבריטים הם לא בני ברית שלנו בנושא הזה", אמרו לו האנשים והזהירו אותו שהוא לא יורשה לחזור אם ימשיך את המסע שלו.

בעדותו אמר ברנד שהוא נבהל מאוד כשהוא שמע דברים אלה, כיוון שלא לחזור לבודפשט, משמעותו כישלון במשימה וסיכון חיי בני משפחתו ומליון יהודים הונגרים. ברכבת הובטח לו על ידי אחד ממלוויו מהסוכנות שלא ייעצר בחאלב והוא קיווה שזה יקרה. ברנד אמר: "לא יכולתי להאמין שאנגליה, המדינה האירופית היחידה שהמשיכה להילחם (בגרמנים), אותה אנגליה, אשר הערכנו כלוחמת למען החופש, תרצה להקריב אותנו, העניים והחלשים ביותר".

אך נציגי הסוכנות בגדו בברנד. הם גרמו לו להאמין שהוא לא יעצר על ידי הבריטים, כשבפועל מסרו מידע עליו לבריטים. ב-7 ביוני 1944, ברנד הגיע לחאלב ונחטף מיד לג'יפ צבאי על ידי אנשי המודיעין הבריטי.

מידע מהעסקה הנרקמת בין ברנד לאייכמן דלף ללונדון ולוושינגטון. הקבינט לענייני פליטים בלונדון, שכלל את האחראי לקהילה הזרה מטעם הממשלה, אנתוני אידן, ואת אוליבר סטנלי, מזכיר המדינה, דן בהסכם "סחורה תמורת דם" והחליט להתנגד להסכם זה. אם ההצעה הייתה מגיעה ישירות מהאס אס זאת הייתה סחטנות, ואף אחד לא היה שוקל לתת ציוד לחיזוק האויב, אך כיוון שהיה פה נסיון להציל את היהודים, הוחלט לדון על כך כדי לא לקבל ביקורת פנימית בבריטניה.

אי חזרתו של ברנד לבודפשט תוך שבועיים, כפי שנקבע עם אייכמן, הוערכה כאסון על ידי חברים בועדת העזרה וההצלה בבודפשט. אייכמן תבע מהם לדעת האם הסכם דם תמורת משאיות הוסכם בבריטניה. ב-9 ביוני אמר להם אייכמן: "אם אני לא מקבל תשובה חיובית תוך שלושה ימים, אני מפעיל את מחנה הריכוז באושוויץ".

המפגש עם משה שרת ושביתת הרעב

ברנד העיד שהוא נלקח לווילה ערבית, בה היו קצינים רמי דרג בריטים, וב-11 ביוני הוא נפגש עם משה שרת, אתו דיבר לאורך כל היום בשתי פגישות של שש שעות כל פגישה. שרת רשם ביומנו: "אני חייב להסתכל בספקנות קטנה על דבריו (של ברנד): 'בבקשה תאמין לי, הם הרגו שישה מיליון יהודים, נשארו רק שני מיליון חיים'".

לאחר הפגישה השנייה, שרת דיבר עם הקצינים הבריטים, חזר לברנד ואמר לו: "יואל היקר, אני צריך להגיד לך משהו מר כעת", הוא אמר לברנד לנסוע דרומה, לא לבודפשט, כי כך הבריטים דורשים. ברנד החל לצעוק עליו: "אתה יודע מה אתה עושה? זה פשוט רצח! זה רצח המוני. אם אני לא אחזור, האנשים הטובים שלנו יישחטו! אשתי! אמא שלי! הילדים שלי יהיו הראשונים! ... אני בא לכאן תחת דגל הפסקת האש. הבאתי לך מסר, אתה יכול להסכים איתו או לסרב לו, אבל אין לך שום זכות להחזיק את השליח".

למרות מחאתו, ברנד נלקח לקהיר, שם נחקר על ידי הבריטים בין 10 ל-12 שעות ביום. ביום העשירי, ברנד החל לשבות רעב, וכתב מכתב לסוכנות היהודית: "ידוע לי כעת שאויב של העם שלנו מחזיק אותי ולא מתכוון לשחרר אותי בעתיד הקרוב. החלטתי להתחיל שביתת רעב שוב ואעשה את מירב היכולת כדי לפרוץ את הכידון אשר שומר עלי". ביום ה-17 קיבל ברנד פתק, מאיש הסוכנות היהודית שהיה איתו בחאלב, שהמליץ לו לא להיות קשה.

ברנד העיד כי לורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, וחבר קרוב של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, חקר אותו, לורד מוין אמר לו: "מה אני אעשה עם מיליון יהודים? איפה אני אשים אותם?".‏ ב-6 בנובמבר 1944, אליהו בית צורי ואליהו חכים מהלח"י התנקשו בלורד מוין.

במהלך שיחות עם משה שרת, ב-6 ביולי 1944, אנתוני אידן הביע "סימפטיה עמוקה" כלפי היהודים, אך הוא אמר כי הוא צריך לעבוד בתיאום עם האמריקאים והסובייטים, שלא יכלו לשאת ולתת עם האויב.

הדליפה לתקשורת וסיום ההצעה

המודיעין הבריטי הדליף מידע ממשימתו של ברנד לתקשורת. ב-19 ביולי 1944, רדיו BBC פרסם סיפור אשר שני נציגים מהממשלה ההונגרית הגיעו לטורקיה והציעו שכל היהודים שעדיין בהונגריה יורשו לעזוב לבריטניה ואמריקה תספק כמות מסוימת של תרופות ומשלוח כולל משאיות ותקבל הבטחה שבציוד לא ישתמשו במערכה המערב אירופית. הצעה זאת, שכונתה על ידי ה-BBC "סחטנות הומניטרית", הייתה נסיון גס לפצל את בעלות הברית (על פי ה-BBC), ובדיווח הוסיפו שלא ברור מה התוכניות של השלטונות הגרמנים והונגרים. לאחר שידור זה, יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני, ביקש לדעת האם זה נכון. לאחר פרסום זה, יצא לאור פרסום נוסף על ידי הטיימס הלונדוני אשר כינה את הסיפור כ"אחד הנתעבים" ביותר שהמלחמה סיפקה.

ההדלפות חיסלו את כל מה שנשאר מהיוזמה, למרות שהגירוש ההמוני של יהודי הונגריה הופסק כבר על ידי הממשלה ההונגרית ב-7 ביולי.

הבריטים שיחררו את ברנד באוקטובר 1944 אבל אסרו עליו לנסוע להונגריה, ואילצו אותו לנסוע לארץ ישראל. בארץ ישראל ניסה ברנד ליצור קשר עם חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ויצמן הגיב למכתבו של ברנד כשכתב לו שהוא מוזמן לתאם עמו פגישה מול המזכיר שלו. לטענת ברנד הפגישה לא התקיימה מעולם.

תוצאות

בבודפשט, הוועדה חיכתה לחזרתו של ברנד ולחדשות מבעלות הברית. הוועדה לא באמת האמינה שבעלות הברית יסכימו לתת הטבות לנאצים, אבל היא קיוותה שתהיינה מחוות אשר יעכבו את הנאצים עד להגעת הצבא האדום. כשלונו של ברנד להגיע לבודפשט הוביל את אנשי הוועדה לדכדוך כתוצאה מחוסר הדאגה כלפי יהודי הונגריה.

הטעות של הוועדה הייתה שהיא אימצה אמונה טוטאלית כלפי הכוח היהודי. הוועדה האמינה שמנהיגי היהודים יוכלו לעבור באופן חופשי בעולם בזמן המלחמה ולשכנע את בעלות הברית לעשות מה שצריך בשביל להציל את יהודי הונגריה. הם האמינו ברצון הטוב של בעלות הברית, למרות שבעלות הברית התעסקו במערכה בנורמנדי.

ב-27 במאי 1944, הנסי ברנד נעצרה ועונתה, אך לא היה כל מידע לגבי בעלה.

לאחר המלחמה

לאחר שברנד שוחרר מהמעצר הבריטי, הוא הצטרף ללח"י. המשימה באיסטנבול יצרה סדק בינו לבין אשתו.

ברנד נפטר מהתקף לב ב-13 ביולי 1964, בעת שנפש בגרמניה לאחר עדותו במשפטו של הרמן קרומיי.‏

ראו גם

• ישראל קסטנר
• אהוד אבריאל
• אלכסנדר וייסברג-ציבולסקי
• ועדת העזרה וההצלה בבודפשט
• וולטר גינס, הברון הראשון ממוין
• תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה
• יהדות הונגריה
• חיים מיכאל דב ויסמנדל

קישורים חיצוניים

• יואל בראנד - שליח הנדונים למוות, מעריב, 15 ביולי 1964
• שרת מגולל את שליחות-ההצלה של בראנד, מעריב, 6 ביוני 1954, המשך
• שליחותו של יואל ברנד, באתר דעת
• ביוגרפיה של יואל ברנד, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• עדות יואל ברנד במשפט אייכמן