יודית שחר

יודית שחר
	עטיפת הספר "זו אני מדברת" מאת יודית שחר
לידה	17 במאי 1959 (בת 64); תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב, סמינר הקיבוצים
שפות היצירה	עברית
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים (2017)

יודית שחר (נולדה ב-17 במאי 1959) היא משוררת ישראלית.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יודית שחר נולדה בגבול שכונת התקווה וכיום מתגוררת בפתח תקווה עם שני ילדיה כאם חד הורית. שחר היא בוגרת בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, עשתה הסבה לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים ועובדת כמורה לחינוך מיוחד בכיתות 'אתגר'. בנוסף היא מנחה קבוצות נוער ומבוגרים בתחום החברתי.
שחר כתבה ופרסמה שירה פוליטית וחברתית בכתבי עת ספרותיים רבים, בהם הליקון, מטעם, מעין, קשת החדשה ועמדה, וכן באנתולוגיות, בהן 'אדומה' ו'עקלקלות'. שיריה התפרסמו גם במוספי הספרות של העיתונים היומיים החשובים.

יודית שחר זכתה בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול לשנת תשע"ז 2017.

הספר "זו אני מדברת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר השירים הראשון של שחר, "זו אני מדברת", ראה אור בהוצאת בבל בתחילת 2009. הספר עוסק בנושאים פוליטיים וחברתיים דרך סיפורה האישי של המחברת. השירים עוסקים בילדותה של המחברת ובחיי האהבה שלה כבוגרת. הספר יצא בסיוע מפעל קסת לספרות ביכורים, ובעקבותיו זכתה שחר בפרס טבע לשירה לשנת 2009. ^[1] הספר זכה בפרס עיריית חולון ומשפחת לויתן ל"שירת ביכורים" בקיץ 2011. הפרס על שם המשורר דוד לויתן והתחרות בשיתוף אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל. ^[2]

מתוך הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת

שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת

כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,

מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר

לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,

גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,

בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,

וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת

עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.

(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ

אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה

מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה

בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן

לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה

וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת

אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,

גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,

(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)

לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר

אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.

בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?

הספר "לכל רחוב משוגעת משלו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה השני של יודית שחר, "לכל רחוב משוגעת משלו", יצא לאור בהוצאת קשב לשירה בשנת 2013 ובו 53 עמודים. הספר עוסק במצוקות האדם הקטן בעידן הניכור הפוסט מודרני.

מתוך הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה
ואין לי חדר משלי,
יש לי שני ילדים
שני חדרים
שתי משרות
ושני חשבונות –
בשניהם בחובה,
ויש לי מורשה ויש לי תורשה
ומשכורת הוראה שבקושי מכסה.

חמש מאות לירות אין לי, וירג'יניה
ולא חדר משלי,
יש לי עט ונייר
ותשוקה שתוקה
ואור חיוור שנוהר בשתיקה
מבעד חלון
חציו סגור
חציו פעור לרווחה.