יוהאן פרנץ קסאבר שטרקל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוהאן פרנץ קסאבר שטרקל

יוהאן פראנץ קסאבר שטרקל (היגוי אפשרי נוסף: יוהאן פרנץ קסאפר שטרקלגרמנית Johann Franz Xaver Sterkel ‏, 3 בדצמבר 1750 וירצבורג - 12 באוקטובר 1817 וירצבורג) היה מלחין, פסנתרן ומורה גרמני. שטרקל היה גם כומר קתולי בהכשרתו. כפסנתרן, היה וירטואוז נודע בתקופתו, אולם יצירותיו נשכחו.

התחלת הקריירה הכנסייתית והמוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוהאן פרנץ קסאבר שטרקל נולד בעיר וירצבורג בבוואריה. שטרקל התייתם מאביו בגיל שנתיים. הוא גילה כישרון מוזיקלי בולט ולמרות התנגדות אביו החורג, למד נגינה בפסנתר ובעוגב אצל א. קטה, נגן עוגב של החצר המקומית. משנת 1764 למד תאולוגיה באוניברסיטת וירצבורג וב-1768 מונה לנגן עוגב בכנסיית נוימינסטר בוירצבורג. בשנת 1774 הוסמך לכומר קתולי ובשנת 1778 היה לעוזר הבישוף בכנסיית נוימינסטר. במקביל להתחיבויותיו ככלי קודש המשיך לעסוק במוזיקה. אחרי שניגן בחצר בוירצבורג, הופיע גם במנהיים. המוניטין שיצא לו כמלחין, הודות לאריה מצליחה מאוד שחיבר בשביל הזמרת סבינה היצלברגר (1755- 1810), זיכו אותו בהערכת הבישוף אדם פרידריך פון זיינסהיים מוירצבורג, שהשווה אותו לג'ובני פאיזיילו, ובתשומת לבו של השר הרוזן פרידריך פון זיקינגן (שנתן השראה לדמות של "פרנץ מור" מהמחזה של שילר "השודדים" ). אלה הביאו בשנת 1778 למינויו לכומר המשפחתי ולמוזיקאי של חצר הארכיבישוף והנסיך הבוחר של מיינץ, פרידריך קרל יוזף פון ארטאל Von Erthal.

בסוף שנת 1779 נשלח על ידי הנסיך לאיטליה שבה ביקר במהלך שלוש שנים בערים ליבורנו, פירנצה, ונציה, רומא ואחרות והופיע כנגן פסנתרן ועוגב, על יד חברו, הכנר לֵריטר. ביקורו באיטליה תרם להתגבשות אמנותו המוזיקלית. בעת שהותו בעיר נאפולי נהנה שטרקל מהערצת המלכה מריה קרולינה וכתב בעידודה את האופרה סריה "פרנאצ'ה", שהוצגה בינואר 1782 על במת תיאטרו סן קרלו בעיר, לרגל יום הולדתו של המלך. לאחר מכן ביקר במילנו ובבולוניה, שם שהה כמה שבועות במחיצתו של המוזיקאי הנודע פאדרה מרטיני לפני שחזר למיינץ באותה שנה ,1782.

שנות בגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי חזרתו מאיטליה , בשנת 1785 התמנה שטרקל לפקיד בקתדרלה של מיינץ. אחרי הפלישה הצרפתית באוקטובר 1792, נאלץ לעבור זמנית עם קפלת הנסיך לאשאפנבורג. בשובו למיינץ כעבור שנה קיבל את משרת הקפלמייסטר במקום המלחין האיטלקי וינצ'נצו ריגיני, שהוזמן למשרה בברלין. שטרקל החזיק במשרה זו עד שנת 1797, כשהצרפתים פלשו שנית למיינץ. אחרי הפינוי החוזר לאשאפנבורג, בשל ההפסקה בפעילות הקפלה, שב שטרקל לוירצבורג והקדיש עצמו שוב להלחנה. בתקופה זו חיבר את ארבע המיסות שלו. אחרי מות מיטיבו, הנסיך פון ארטאל, ב-1802 , התגורר שוב בוירצבורג לפרק זמן קצר ובין השנים 1802-1810 התיישב ברגנסבורג. שם ניהל בית ספר לזמרי מקהלה.

ב-1810 התמנה שטרקל למנהל המוזיקה בחצר וקפלמייסטר של רגנסבורג; הוא חזר לאשאפנבורג כדי לקבל עליו את משרת מנהל מוזיקת החצר אצל הנסיך-הארכיבישוף קרל תאודור פון דאלברג. כשהפטרון החדש שלו איבד בשנת 1814 את התואר דוכס גדול של פרנקפורט, נאלץ שטרקל לעזוב. הוא ביקר במינכן ובשנת 1815 חזר לגור בעיר הולדתו. שם נפטר בשנת 1817 בגיל 66 בגלל דלקת האדר.

פעילותו המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטרקל זכה לפרסום בחייו כמלחין, כפסנתרן וכמורה בתחום המוזיקה. הקדיש חלק מזמנו להכשרת זמרים ומוזיקאים צעירים.

מבקרים התרשמו שהסונאטות שלו מזכירות בליריות ובמבנה את סגנונו של שוברט. בטהובן התוודע אל שטרקל בשנת 1791 כשביקר באשאפנבורג, מושב הקיץ של הנסיך הבוחר של מיינץ, אחרי שהופיע עם תזמורת הנסיך הבוחר של קלן בבאד מרגנטהיים. אחרי שניגן, שטרקל הזמין גם את בטהובן לנגן בפני הקהל. כשבטהובן סרב, שטרקל התגרה בו באומרו, שהווריאציות שבטהובן הלחין על נושא הארייטה "וייני אמורה" ("בואי, אהבה") של וינצ'נצו ריגיני (מלחין החצר הקודם באשאפנבורג) קשות כל כך לביצוע, שספק אם מחברן עצמו יוכל לנגנן כראוי. בתגובה לכך התיישב בטהובן אל הפסנתר וניגן מזיכרון לא רק את כל 24 הווריאציות שלו, אלא גם יצירות נוספות. בין הנוכחים היו שהבחינו, שהפסנתרן והמלחין הצעיר ניגן בווירטואוזיות בסגנון שחיקה את נגינתו המעודנת של שטרקל. ‏[1]השפעתו של שטרקל ניכרה כנראה גם בכמה מיצירותיו המוקדמות של בטהובן לפסנתר.

מוצרט בן ה-21 דווקא מתח בקורת על נגינתו של שטרקל במכתב שכתב ב 26 בנובמבר 1777:"בא שטרקל. הוא ניגן... חמש סונאטות לכינור, אבל כה מהר שלא יכולת להבין; זה היה גם לא ברור וגם לא בתזמון נכון".‏[2][3] ב1811 המלחין קרל מריה פון ובר ביקר אצלו באשאפנבורג.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

- 25 - 30 קובצי לידר וקנצונטות איטלקיות, דואטים קוליים

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Beethoven as I knew him, edited by Donald W. MacArdle,English traduction by Constance S.Jolly Dover Publications, 1996 (אנטון פליקס שינדלר, בטהובן כפי שהכרתי אותו, בעריכת דונלד וו מק-ארדל ובתרגומה של קונסטנס ס. ג'ולי, הוצאת דובר, 1996)

  • Ernst Pauer - Dictionary of Pianists and Composers for Pianoforte

Novelo,Ewer and Co, Music primers and educational series 1895, London

  • Don Michael Randel TheHarvard biographical dictionary of music

Belknap Press of Harvard University Press 1986 p 867

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A. Scharnagl, Johann Franz Xaver Sterkel, Würzburg, 1943

(א. שארנאגל, יוהאן פרנץ קסאבר שטרקל, וירצבורג, 1943)

  • Joann Élart, « Circulation des quatre symphonies œuvre VII de Johann Franz Xaver Sterkel de l'Allemagne à Rouen : un itinéraire singulier du goût musical entre 1770 et 1825 », Studien zu den deutsch-französischen Musikbeziehungen im 18. und 19. Jahrhundert, bericht über die erste gemeinsame Jahrestagung der Gesellschaft für Musikforschung und der Société française de musicologie Saarbrücken 1999, Hildesheim : Georg Olms Verlag, 2002, p. 266-281.

(ז'ואן אלאר, גלגוליהן של ארבע הסימפוניות אופוס 7 של יוהאן פרנץ קסאבר שטרקל מגרמניה לרואן: מסע ייחודי של הטעם המוזיקלי בין בשנים 1770-1825 - במחקרים על היחסים המוזיקליים גרמנו-צרפתיים במאה ה18 ובמאה ה19, בדו"ח של הכנס המשותף הראשון, בזארבריקן של החברה לחקר המוזיקה בגרמניה ושל החברה הצרפתית למוזיקולוגיה, 1999, הוצאת גאורג אולמס, הילדסהיים, 2002, ע' 266-271)

  • The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. St. Sadie, 1991, vol. 18, p. 126

(מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים, בעריכת סטנלי סיידי, כרך 118, ע' 126, 1991)

  • Peter Hollfelder: Die Klaviermusik. Nikol Verlagsgesellschaft, Neuausgabe 1999. ISBN 3-933203-12-0

(פטר הולפלדר, המוזיקה לכלי מקלדת, הוצאת ניקול, מהדורה חדשה , 1999, בגרמנית)

  • Joseph Kerman und Alan Tyson: Beethoven. Metzler, 1992

(ז'וזף קרמן ואלאן טייסון, בטהובן, הוצאת מצלר, 1992)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנטון פליקס שינדלר (1996), עמ' 43
  2. ^ אמיל פאואר (1895), עמ' 118
  3. ^ E.Pauer (1895) p.118