יוונית אטית
| היסטוריה של היוונית אלפבית יווני -- כתב לינארי ב' |
| פרוטו-יוונית (בערך 2000 לפנה"ס) |
| יוונית מיקנית (בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס) |
| יוונית עתיקה (בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס) דיאלקטים יווניים: איולית, ארקדו-סיפריוט, אטית-יונית, דורית; יוונית הומרית דיאלקט אפשרי: מקדונית |
| יוונית קוינה (מ-300 לפנה"ס) |
| יוונית ביזנטית (בערך 330 אחרי-הספירה–1453) |
| יוונית מודרנית (מ-1453) צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי, יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית, יוונית פונטית |
יוונית אטית היא אחת מהניבים הקדומים של יוונית עתיקה, שדוברה באזור אטיקה, כולל בעיר אתונה. מכל הניבים העתיקים, הניב האטי הוא הכי קרוב לצורות ה"יורשות" של יוונית עתיקה, והיא הצורה הנלמדת הסטנדרטית בכל הקורסים ללמידת יוונית עתיקה.
תוכן עניינים |
מקורות הניב ותחומיו [עריכה]
יוונית היא ענף עצמאי בשפות האינדו-אירופיות, משפחת שפות שבין השאר כוללת את האנגלית. בזמנים היסטוריים היוונית התקיימה במספר צורות (ראו דיאלקטים יווניים), שאחד מהן היה יוונית אטית.
העדות הכתובה העתיקה ביותר ביוונית, מקורה בין המאות ה-16 וה-11 לפנה"ס, והיא קיימת במערכת כתיבה ארכאית, לינאר B, שמקורה ביוונים מיקנים ובשפתם. ההבדל בין יוונית מערבית ומזרחית הופיע בתקופה המיקנית ואף לפני. יוונית מיקנית מייצגת צורה קדומה של יוונית מזרחית, שהיא הסתעפות מרכזית שבה נמצאת גם יוונית אטית. בגלל הפער הקיים בעדות כתובה בין היעלמות לינאר B (בסביבות המאה ה-12 לפנה"ס) לבין הכתבים הקדומים של האלפבית היווני (בסביבות המאה ה-7 וה-8 לפנה"ס), התפתחות הניבים נשארת מעורפלת. ספרות יוונית מאוחרת יותר דיברה על שלושת הניבים המרכזיים: איולי, דורי ואיוני. הניב האטי היה חלק מהניב האיוני. "אטית עתיקה" היא מונח שבו משתמשים כדי לתאר הניב שבו השתמש תוקידידס (המאה ה-4 לפנה"ס) והמחזאים של אתונה במאה ה-5 לפנה"ס; "אטית חדשה" היא מונח שמתאר את שפתם של כותבים מאוחרים.
יוונית אטית נמשכה עד המאה ה-4 לפנה"ס, אז הוחלפה בצאצא דומה אך יותר אוניברסלי - יוונית נפוצה (koiné - קוינה). השליטה התרבותית של האימפריה האתונאית, ואחר-כך אימוץ השפה האטית על ידי מלך מקדוניה, פיליפוס השני (אביו של אלכסנדר הגדול), היו המפתח לניצחון הניב האטי על שאר הניבים, ולהתפשטות הצאצא האטי (הקוינה) ברחבי האימפריה של אלכסנדר מוקדון. עליית הקוינה מסומנת באופן מוסכם בכניסתו לתפקיד של תלמי השני, ששלט מהעיר אלכסנדריה במצרים והתחיל את התקופה האלכסנדריאנית, שבה העיר אלכסנדריה ומשכיליה שגשגו.
בתקופתה, היוונית האטית דוברה באטיקה, אֶוּבּוֹיָה, האיים הקיקלאדיים ובקווי החוף האגאים הצפוניים של תראקיה. הניב הקרוב לאטית, הניב האיוני, דובר בחופים המערביים והצפון-מערביים של אסיה הקטנה (כיום טורקיה). לבסוף, אטית ספרותית נלמדה לעומק במקומות רחוקים מאוד מגבולות הניב האטי, בתחילה בציוויליזציות הקלאסיות של הים התיכון (האימפריה הרומית ויוון ההלניסטית), ולאחר מכן ברחבי העולם המוסלמי, באירופה, ובכל מקום שהאירופאים הגיעו אליו.
ספרות ביוונית אטית [עריכה]
השרידים העתיקים ביותר של ספרות יוונית, המיוחסים להומרוס ומקורם במאות ה-7 וה-8 לפנה"ס, לא נכתבו ביוונית אטית, אלא ב"איונית עתיקה". תושבי אתונה ושפתם נשארו מעורפלים עד ששינויים ממשליים הובילה לעליית הדמוקרטיה, תחילת התקופה הקלאסית ועליית ההשפעה האתונאית.
עבודות ספרותיות נרחבות ראשונות בניב האטי הן המחזות של המחזאים אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופאנס ומנאנדרוס במאה ה-5 לפנה"ס. עבודותיו של הפילוסוף האתונאי אפלטון, גם הן מקורן במאה זו, שנחשבת למאה בלתי-רגילה מבחינה ספרותית. המבצעים הצבאיים של צבא אתונה הובילו לעבודותיהם של תוקידידס ושל קסנופון. היוונית האטית של הפילוסוף אריסטו, מקורה בתקופה שבה החלה האטית להתפתח לשפת הקוינה. אגאתרכידס בן המאה ה-2 לפנה"ס כתב ביוונית אטית.
סטודנטים שלומדים כיום יוונית עתיקה, מתחילים בדרך-כלל ביוונית אטית, ורק אחר כך ממשיכים ללמידת הקוינה וכתבים נוצריים, או ללמידת יוונית הומרית.
אלפבית אטי [עריכה]
האלפבית האטי הקלאסי מורכב מ-24 האותיות המוכרות: Α Β Γ Δ Ε Ζ Η Θ Ι Κ Λ Μ Ν Ξ Ο Π Ρ Σ Τ Υ Φ Χ Ψ Ω. יש בו שבע תנועות: A E I O Y, ובנוסף H המשמשת כ-e ארוכה, ו-Ω המשמשת כ-o ארוכה.
הצורה הכתובה של היוונית לא הייתה האלפבית היווני, אלא כתב ההברות לינאר ב', שבו אות אחת ייצגה עיצור ותנועה יחדיו.
זמן התהוותו של הכתב שהפך ברבות הימים לאלפבית היווני אינו ידוע. הוא מתועד לראשונה במאה ה-8 לפנה"ס, ובשלב זה הוא כבר נחלק לשני ענפים: מערבי ומזרחי. מה שמכונה כיום אלפבית יווני מקורו באלפבית פיניקי שהושאל על ידי היוונים כדי לאיית מילים יווניות. באלפבית זה היו מס' אותיות עיצוריות שמקורן בשפות שמיות - כמו אלף (ביוונית אלפא A), חית (ביוונית אטא Η) ועין (יוונית אומיקרון O). אותיות אלה, שייצגו עיצורים שלא היו קיימים ביוונית, נוצלו באלפבית היווני לסימון תנועות. יצירתו של כתב הכולל סימנים לציון תנועות הייתה תרומתם המהפכנית ביותר של היוונים להתפתחות האלפבית. משהתבררה תועלתו של האלפבית, הלכו והתגבשו אלפביתים מקומיים. האלפבית האטי הקדום עדיין לא הבחין בין תנועות ארוכות וקצרות (ε ו-η; ο ו-ω). האותיות Ψ ו-Ξ היו חסרות באלפבית זה, ובמקומם השתמשו בצירופים ΦΣ ו-ΧΣ. אותיות קטנות (α β γ וכו') וציון תחתי יוטא התהוו רק דורות רבים לאחר מכן. האות דיגמא (שכיום לא בשימוש) ייצגה את הצליל [w].
בינתיים, באיוניה לרוחב הים האגאי, החלה להיווצר גרסה איונית של האלפבית האטי. היא הבחינה בין o ארוכה וקצרה (Ω ו-Ο), והאות H (אטא) חדלה מלציין נישוף והחלה להורות על תנועת e ארוכה. האות E ציינה מכאן ואילך e קצרה בלבד. האות דיגמא הוצאה מהאלפבית, והאותיות פסי (Ψ) וקסי (Ξ) נכנסו לשימוש, וכך התקבלה צורתו הקלאסית של האלפבית האטי. בשנת 403 לפנה"ס, הבחינה העיר אתונה בצורך בהאחדת האלפבית, ובאותה שנה אימצה רשמית את האלפבית האיוני.
באותה עת כלל האלפבית האיוני אותיות גדולות בלבד (Α Β Γ וכו'). האותיות הקטנות, היוטא התחתית, סימני ההטעמה, הנישוף והפיסוק הופיעו בכתב היווני רק בשלהי העת העתיקה, כאשר היוונית האטית לא שימשה עוד כשפה כתובה בקרב דוברים ילידיים. פרסומים של כתבים אטיים עתיקים בימינו עושים שימוש בכמה מן המאפיינים החדשים הללו.
