יוונית אטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של היוונית
אלפבית יווני -- כתב לינארי ב'
פרוטו-יוונית
(בערך 2000 לפנה"ס)
יוונית מיקנית
(בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס)
יוונית עתיקה
(בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס)
דיאלקטים יווניים:
איולית, ארקדו-סיפריוט, אטית-יונית,
דורית; יוונית הומרית
דיאלקט אפשרי: מקדונית

יוונית קוינה
(מ-300 לפנה"ס)
יוונית ביזנטית
(בערך 330 אחרי-הספירה–1453)
יוונית מודרנית (מ-1453)
צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי,
יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית, יוונית פונטית

יװנית אטית היא אחת הניבים הקדומים של יוונית עתיקה, שדוברה באזור אטיקה, כולל בעיר אתונה. מכל הניבים העתיקים, הניב האטי הוא הקרוב ביותר לצורות ה"יורשות" של יװנית עתיקה, והוא הצורה הנלמדת הסטנדרטית בכל הקורסים ללמידת יװנית עתיקה.

מקורות הניב ותחומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוונית היא ענף עצמאי בשפות ההודו-אירופיות, משפחת שפות שבין השאר כוללת את האנגלית. בזמנים היסטורײם היװנית התקיימה במספר צורות (ראו דיאלקטים יווניים), שאחד מהן היה יװנית אטית.

חלוקת הניבים היװנײם ביװן בסביבות המאה ה-4 לפנה"ס

העדות הכתובה העתיקה ביותר ביװנית, מקורה בין המאות ה-16 וה-11 לפה"ס, וקײמת במערכת כתיבה ארכאית, לינאר B, שמקורה ביװנים מיקנים ובשפתם. ההבדל בין יװנית מערבית ומזרחית הופיע בתקופה המיקנית ואף לפני. יװנית מיקנית מײצגת צורה יװנית מזרחית קדומה, שהיא הסתעפות מרכזית בה נמצאת גם האטית. בגלל הפער הקײם בעדות כתובה בין העלמות לינאר B (בסביבות המאה ה-12 לפנה"ס) לבין הכתבים הקדומים של האלפבית היװני (בסביבות המאה ה-7 וה-8 לפנה"ס), התפתחות הניבים נשארת מעורפלת. ספרות יװנית מאוחרת יותר דיברה על שלושת הניבים המרכזײם: איולי, דורי ואיוני. הניב האטי היה חלק מהניב האיוני. "אטית עתיקה" היא מונח בו משתמשים לתיאור הניב שבו השתמש תוקידידס (המאה ה-4 לפנה"ס) והמחזאים של אתונה במאה ה-5 לפנה"ס; "אטית חדשה" היא מונח המתאר שפת כותבים מאוחרים.

יװנית אטית נמשכה עד המאה ה-4 לפה"ס, אז הוחלפה בצאצא דומה אך יותר אוניברסלי - יוונית נפוצה (koiné - קוינה). השליטה התרבותית של האימפריה האתונאית, ואחר-כך אימוץ השפה האטית על ידי מלך מקדוניה, פיליפוס השני (אבי אלכסנדר הגדול), היו המפתח לניצחון הניב האטי על שאר הניבים, ולהתפשטות הצאצא האטי (הקוינה) ברחבי אימפרײת אלכסנדר מוקדון. עלײת הקוינה מסומנת באופן מוסכם בכניסתו לתפקיד של תלמי השני, ששלט מהעיר אלכסנדריה במצרים והתחיל את התקופה האלכסנדריאנית, בה שגשגו העיר אלכסנדריה ומשכיליה.

בתקופתה, היװנית האטית דוברה באטיקה, אֶ‏וּ‏בּ‏וֹ‏יַה, האיים הקיקלאדיים ובקװי החוף האגאים הצפונײם של תראקיה. הניב הקרוב לאטית, הניב האיוני, דובר בחופים המערבײם והצפון-מערבײם של אסיה הקטנה (כיום טורקיה). לבסוף, אטית ספרותית נלמדה לעומק במקומות רחוקים מאוד מגבולות הניב האטי, בתחילה בציוויליזציות הקלאסיות של הים התיכון (האימפריה הרומית ויוון ההלניסטית), ולאחר מכן ברחבי העולם המוסלמי, באירופה, ובכל מקום אליו הגיעו האירופים.

ספרות ביװנית אטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרידים העתיקים ביותר של ספרות יװנית, המיוחסים להומרוס ומקורם במאות ה-7 וה-8 לפה"ס, לא נכתבו בניב האטי, אלא ב"איונית עתיקה". תושבי אתונה ושפתם נשארו מעורפלים עד ששינוײם ממשלײם הובילה לעלײת הדמוקרטיה, תחילת התקופה הקלאסית ועלײת ההשפעה האתונאית.

עבודות ספרותיות נרחבות ראשונות בניב האטי הן המחזות של המחזאים אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופאנס ומנאנדרוס במאה ה-5 לפה"ס. עבודות הפילוסוף האתונאי אפלטון, גם הן מקורן במאה זו, הנחשבת למאה בלתי-רגילה מבחינה ספרותית. המבצעים הצבאײם של צבא אתונה הובילו לעבודות תוקידידס וקסנופון. היװנית האטית של הפילוסוף אריסטו, מקורה בתקופה שבה החל הניב להתפתח לשפת הקוינה. אגאתרכידס בן המאה ה-2 לפנה"ס כתב ביװנית אטית.

סטודנטים הלומדים כיום יװנית עתיקה, פותחים בדרך-כלל ביװנית אטית, ורק אחר כך ממשיכים ללמידת הקוינה וכתבים נוצרײם, או ללמידת יוונית הומרית.

אלפבית אטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלפבית האטי הקלאסי מורכב מ-24 האותיות המוכרות: Α Β Γ Δ Ε Ζ Η Θ Ι Κ Λ Μ Ν Ξ Ο Π Ρ Σ Τ Υ Φ Χ Ψ Ω. יש בו שבע תנועות: A E I O Y, ובנוסף H המשמשת כ-/e/ ארוכה, ו-Ω המשמשת כ-/o/ ארוכה.

צורת היװנית הכתובה לא הייתה האלפבית היװני, אלא כתב ההברות לינאר B, בו אות אחת יצגה עיצור ותנועה יחדיו.

זמן התהװת הכתב שהפך ברבות הימים לאלפבית היװני אינו ידוע. הוא מתועד לראשונה במאה ה-8 לפה"ס, ובשלב זה כבר נחלק לשני ענפים: מערבי ומזרחי. מה שמכונה כיום אלפבית יװני מקורו באלפבית פיניקי שנשאל על ידי היװנים לאיות מלים יװניות. באלפבית זה היו מספר אותיות עיצוריות שמקורן בשפות שמיות - כמו אל"ף (ביװנית אלפא A), חי"ת (ביװנית אטא Η) ועין (ביװנית אומיקרון O). אותיות אלה, שײצגו במקור עיצורים שאינם קײמים ביװנית, נוצלו בה לסימון תנועות. יצירת כתב הכולל סימנים לציון תנועות הייתה תרומתם המהפכנית ביותר של היװנים להתפתחות האלפבית. משהתבררה תועלת האלפבית, הלכו והתגבשו אלפביתים מקומײם. האלפבית האטי הקדום עדײן לא הבחין בין תנועות ארוכות וקצרות (ε ו-η; ο ו-ω). האותיות Ψ ו-Ξ היו חסרות באלפבית זה, ובמקומם השתמשו בצרופים ΦΣ ו-ΧΣ. אותיות קטנות (α β γ וכו') וציון תחתי יוטא התהװ רק דורות רבים לאחר מכן. האות דיגמא (שכיום אינה בשימוש) יצגה את הצליל [w].

בינתיים, באיוניה לרוחב הים האגאי, החלה להיװצר גרסה איונית של האלפבית האטי. היא הבחינה בין /o/ ארוכה וקצרה (Ω ו-Ο), והאות H (אטא) חדלה מלצײן נישוף והחלה להורות על תנועת /e/ ארוכה. האות E צײנה מכאן ואילך /e/ קצרה בלבד. האות דיגמא הוצאה מהאלפבית, והאותיות פסי (Ψ) וקסי (Ξ) הוכנסו לשימוש, וכך התקבלה צורת האלפבית האטי הקלאסית. בשנת 403 לפה"ס, הבחינה העיר אתונה בצורך בהאחדת האלפבית, ובאותה שנה אימצה רשמית את האלפבית האיוני.

באותה עת כלל האלפבית האיוני אותיות גדולות בלבד (Α Β Γ וכו'). האותיות הקטנות, היוטא התחתית, סימני ההטעמה, הנישוף והפיסוק הופיעו בכתב היװני רק בשלהי העת העתיקה, כאשר היװנית האטית לא שימשה עוד כשפה כתובה בקרב דוברים ילידײם. פרסומים של כתבים אטײם עתיקים בימינו עושים שימוש בכמה מן המאפײנים החדשים הללו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]