יוזמת ז'נבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוגו יוזמת ז'נבה

יוזמת ז'נבה היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין בפיקוח ובתמיכה של ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 והוא מתבסס לדברי יוזמיו על מתווה קלינטון מדצמבר 2000.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עותק של יוזמת ז'נבה שנשלח לאזרחי ישראל
שלטי "כן להסכם" בהפגנת השמאל שנערכה בכיכר רבין ב-15 במאי 2004

השיחות התנהלו מאז ינואר 2002 בין צוותים של אנשי מקצוע שחלקם היו שותפים לסבבים הרשמיים השונים של המשא ומתן בין ישראל לבין רשות הפלסטינית. את הצוותים הובילו יוסי ביילין מהצד הישראלי, ויאסר עבד-רבו מהצד הפלסטיני. בשיחות הסופיות שנערכו בין ה-9 ל-13 באוקטובר 2003 במלון "מובנפיק" בצידו הירדני של ים המלח סוכמו הפרטים האחרונים לאחר שעיקרי המסמך נוסחו עוד קודם לכן. אחת הסוגיות המרכזיות שעלתה בשיחות שנערכו באוקטובר הייתה לגבי גבעת זאב.

עם חברי המשלחת הפלסטינית נמנו בין היתר: יאסר עבד רבו, נביל קסיס, סמיר רנטיסי, הישאם עבד א-ראזק, עבד אל-קאדר חוסייני (בנו של פייסל חוסייני), מוחמד חוראני וכדורה פארס. המשלחת הישראלית כללה את ח"כ עמרם מצנע, יוסי ביילין, אמנון ליפקין-שחק, ח"כ אברהם בורג, תת-אלוף גיורא ענבר, הדיפלומט דוד קמחי, פרופ' אריה ארנון, ח"כ לשעבר נחמה רונן, ד"ר רון פונדק, פרופ' מנחם קליין, ח"כ חיים אורון, הסופר עמוס עוז, האלוף במיל' שלמה ברום, שאול אריאלי ואיש העסקים אבי שקד.‏[1]

החתימה על המסמך התבצעה ב-13 באוקטובר 2003. כמה ימים קודם לכן חשף לראשונה כתב ynet, אטילה שומפלבי, את קיומן של השיחות. פרסומן של השיחות גרר תגובות גינוי של שרי הממשלה ובראשם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.

בראשית נובמבר צורפו לצוות ההסברה של היוזמה שנוהל עד אז על ידי הפרסומאי דרור שטרנשוס, גדי בלטיאנסקי ומיה בנגל והוקמה חברה בשם "חינוך לשלום" במטרה לשווק את היוזמה לציבור הישראלי. היוזמה וטקס השקתה זכו לסיקור רב בכלי התקשורת ולוו ביחסי ציבור ומסע פרסום נרחב תחת הכותרת "כן להסכם" ששיאו בהדפסת חוברת ההבנות במיליוני עותקים ושליחתן לאזרחי ישראל באמצעות הדואר[2] ובתשדירי רדיו ששודרו במקביל בכלי התקשורת לאחר שבג"ץ אישר את שידורם.‏[3] העתקים של המסמך בתרגום לערבית הופצו גם בשטחי הרשות הפלסטינית.‏[4]

בטקס השקת היוזמה שנערך בז'נבה ב-1 בדצמבר השתתפו נציגים רבים ממחנה השמאל בישראל ונציגים מהרשות הפלסטינית לצד מדינאים ואישי ציבור מרחבי העולם, בהם: נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, נשיא רוסיה לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב ונשיא דרום אפריקה לשעבר, פרדריק דה קלרק. מכתבי תמיכה התקבלו גם מנשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר.

מטוס מיוחד ששכרה ממשלת שווייץ הטיס מאות אורחים מישראל, בהם חברי כנסת, משפחות שכולות, סופרים, אמנים, עיתונאים וידוענים.‏[5] את המשלחת הפלסטינית שמנתה כ-150 איש הובילו: יאסר עבד רבו, הישאם עבד-רזאק, כדורה פארס וג'יבריל רג'וב. במהלך הטקס הוקרא מכתבו של יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת.‏[6] עם זאת, בהמשך טען נציגו של ערפאת, ג'יבריל רג'וב, כי יאסר עבד-רבו חתם על המסמך באופן עצמאי ללא ברכתו של ערפאת שכלל לא קרא אותו.‏[7]

על-מנת להניע מהלך ציבורי לתמיכה ביוזמת ז'נבה קמו בשני הצדדים ארגונים המקדמים את היוזמה: ח.ל חינוך לשלום‏[8] (יוזמת ז'נבה) היושב בתל אביב, אשר מטרתו המוצהרת היא "חינוך מגזרי הציבור השונים לשלום על רקע הצורך לקיים את מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית", וקואליציית השלום הפלסטינית (PPC) היושבת ברמאללה, אשר מטרתה המוצהרת היא "לשים קץ לכיבוש הישראלי ולהשיג שלום כולל, צודק ובר-קיימא, המבוסס על פתרון שתי מדינות - מדינה פלסטינית עצמאית הקיימת לצד ישראל, בהתאם לגבולות ה-4 ביוני 1967, כאשר בירתה היא ירושלים המזרחית... להשיג הסדר צודק ומוסכם לסוגיית הפליטים הפלסטינים".‏[9]. שני הארגונים עוסקים בפעילות ציבורית, הסברתית וחינוכית. הארגונים מקיימים מפגשים, כנסים, ימי עיון, סמינרים, קורסים עם קהלי יעד שונים, על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות. בין היתר מתקיימות פעילויות עם חברי כנסת, פעילי מפלגות, עיתונאים. פעילויות רבות מתקיימות בקרב הציבור הרוסי בישראל ובשיתוף עם מפלגת ש"ס.‏[10]

לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, קראו אנשי "יוזמת ז'נבה" לחברי קדימה לבחור רשימה אשר תהווה "חלופה אשר תבדיל אותם מהליכוד" משום ש"פניו של הליכוד אינן לפשרות מדיניות והגעה להסכמים". בתקופת מערכת הבחירות יצא מטה יוזמת ז'נבה במסע פרסום רחב תחת הכותרת "יוזמת ז'נבה - טוב ליהודים". לאחר היוודע תוצאות הבחירות פרסמו הצעה לקווי יסוד לממשלה החדשה.‏[11] בראיון למקור ראשון חשף יוסי ביילין כי נציגי יוזמת ז'נבה נפגשו עם אנשי מטהו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה ופעלו לשכנעו לתמוך ביוזמה ולכפותה על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.‏[12]

בספטמבר 2009 הושלמה כתיבת נספחי יוזמת ז'נבה. ספר הנספחים, המונה 13 נספחים ומשתרע על פני 423 עמודים, נוגע בכל קשת הנושאים הקשורים להסכם קבע ישראלי פלסטיני, החל מנושאי הביטחון והגבולות, דרך תחומי המים והסביבה, וכלה בדמותה של ירושלים ותפקיד הקהילה הבינלאומית. ספר הנספחים נכתב על ידי צוותי מומחים ישראלים ופלסטינים, זכה להתעניינות רבה בקרב מקבלי ההחלטות בארץ ובעולם ותכניו נדונים במשרדי חוץ, מכוני מחקר וגופים רשמיים אחרים ברחבי האזור והעולם.[דרוש מקור]

בשנת 2010 יצא מטה יוזמת ז'נבה במסע פרסום שיועד לציבור הישראלי במטרה לשכנעו בקיום פרטנר למשא ומתן בצד הפלסטיני. במהלך הקמפיין צולמו בכירי הרשות הפלסטינית תחת הסיסמה "רוצה להיות פרטנר שלך".‏[13] מאוחר יותר הביעו כמה מהמצולמים הסתייגות מהשימוש בתמונתם.‏[14]

מלבד ממשלת שווייץ זוכה "יוזמת ז'נבה" דרך שתי החברות שלה, הישראלית והפלסטינית, לתרומות של האיחוד האירופי וממשלות זרות נוספות, בהם: נורבגיה, ספרד וכן לתרומותיהן של קרנות שונות.‏[15][16]

עיקרי היוזמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 חתמו הצדדים על עיקרי ההסכם המוצע. נוסח ההבנות כולל פרק מבוא ו-17 סעיפים העוסקים בפרטי ההסכם המוצע. בכ-30 מקומות צוין שהפרטים בו עוסק סעיף זה יופיעו בנספח X. במאמר שפרסם זאב שיף באוגוסט 2004 נטען כי "בדיקת הפרטים החסרים האמורים להופיע בנספח X מלמדת, כי הם מהותיים ביותר".‏[17] בתגובה טענה מיה בנגל, דוברת יוזמת ז'נבה, כי שיף צודק בדבריו והפרטים החסרים יופיעו בנספחים שיפורסמו בהמשך.‏[18]

עיקרי הסעיפים ביוזמת ז'נבה כפי שנחתמו ב-2003:‏[19]

  • קץ הסכסוך וסוף התביעות
  • הכרה הדדית בזכות העם היהודי למדינה ובזכות העם הפלסטיני למדינה, ובשתי המדינות, ישראל ופלסטין, כבתים הלאומיים (Homeland) של עמיהן.
  • גבול מוסכם על בסיס קווי 67. חלק מגושי התנחלויות (לא כולל גוש אריאל), השכונות היהודיות במזרח ירושלים (ללא שכונת הר חומה) ושטחים הסמוכים לנתב"ג יסופחו לישראל. בתמורה תעביר ישראל שטחים חלופיים ביחס של אחד לאחד. באופן זה יוכלו כ-300,000 ישראלים החיים מעבר לקו הירוק להישאר בבתיהם.
  • הכרה בירושלים היהודית, בירת ישראל, ובכלל זה השכונות היהודיות במזרח ירושלים. השכונות הערביות עם 220,000 תושביהן יהפכו לאזרחי המדינה הפלסטינית. העברת הריבונות בעיר העתיקה והר הבית לידיי הפלסטינים, למעט הרובע היהודי.
  • הקמת כוח בינלאומי חמוש שיפקח על יישום ההסכם וימנע העברת נשק במעברי הגבול בין מדינות ערב למדינה הפלסטינית.
  • פתרון מלא וסופי לבעיית הפליטים שיכלול מרכיב של פיצויים ומגורי קבע במדינה הפלסטינית או במדינות אחרות. אין בהסכם זכות שיבה של פלסטינים לתחומי ישראל, אך זו תקלוט לתחומה מספר פלסטינים כממוצע הכולל של המספרים שיסכימו לקלוט המדינות האחרות.
  • מדינה פלסטינית ללא צבא אך עם כוחות ביטחון שתיאבק בטרור ובאלימות ותימנע משיתוף פעולה או סיוע לכל התארגנות שמטרותיה עוינות את ישראל.
  • הקמת מנגנון ליישוב מחלוקות. מחלוקות שלא יפתרו בעזרת מנגנון זה יופנו לצוות בוררות מיוחד שיורכב מנציג ישראלי ונציג פלסטיני שיבחרו בהסכמה בורר שלישי. במקרה של אי הסכמה ייבחר הבורר ברוטציה מתוך רשימה מוסכמת של בוררים המובאת בנספח X.‏[20]

נספחי יוזמת ז'נבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-2007 נכתבו במשותף גם נספחי ההסכם. הנספחים עוסקים בפרטי הפרטים של הסכם הקבע, במגוון נושאים:

קבוצת ביצוע ואימות - קב"א (IVG)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח בינלאומי המורכב מנציגי ארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם יוקם כדי לעזור לצדדים ביישום ההסכם. תפקידו של הכוח יהיה ליישב את המחלוקות הקשורות בביצוע ההסכם, לפקח עליהן ולסייע בפתרונן. במקרה ששני הצדדים לא יצליחו ליישב את המחלוקת תוך 14 יום באמצעות מנגנון הגישור והבוררות של קב"א, תועבר הכרעת המחלוקת למנגנון כפי שהוצע בסעיף 16(4) של הבנות ז'נבה שנחתמו ב-2003.

הזרוע הביצועית של הכוח הבינלאומי בשטח תנוהל על ידי נציג מיוחד. לרשות הנציג המיוחד יעמדו מזכירות, כוח רב-לאומי ויחידת שיטור בעיר העתיקה. הכוח הרב-לאומי יורכב ממטה ראשי, אגף צבאי (עד 3000 חיילים), אגף משקיפים (עד 300 משקיפים אזרחיים) ואגף סיוע. האגף הצבאי יורכב מארבעה גדודים ששלושה מהם יוצבו בעמק הירדן בגבול בין פלסטין לירדן ואחד בגבול בין רצועת עזה למצרים. תתי-יחידות של הגדודים יוצבו במקומות בהם מתקיימת אינטראקציה ישראלית-פלסטינית קבועה, כמו בכבישים הייעודיים ובמקומות בעלי חשיבות דתית עליהם הצדדים הסכימו כי תותר כניסה ישראלית בליווי כוח בינלאומי.

תוקם יחידת שיטור בעיר העתיקה שתעזור בתיאום וקישור בין המשטרות בעיר העתיקה ותסייע לכוחות המשטרה של שני הצדדים בביצוע פעילותם.‏[21]

פרוזדור עזה-גדה מערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוקם פרוזדור בין עזה לגדה המערבית אשר יהיה בריבונות ישראלית ובניהול פלסטיני. אליו ניתן להיכנס ולצאת רק משני פתחיו בעזה ובגדה המערבית, למעט במקרי חירום. יהיה נמוך מגובה הקרקע, רחב וגבוה מספיק כדי לאפשר מעבר כלי רכב, רכבת ותשתיות. כוחות הביטחון הפלסטיניים יהיו הגורם האחראי על אכיפת החוק בתוך המסדרון. במקביל, יותקנו במסדרון מצלמות טלוויזיה במעגל סגור וציוד מעקב אלקטרוני אחר, יוקם מחסום מחוץ לפרוזדור לאורך כל אורכו וכוח ביטחון ישראלי יוצב בסמוך לו. לא תורשה העברת כל נשק בתוך הפרוזדור ללא הסכמתם של שני הצדדים.‏[22]

ביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד ישראלי המונה 800 חיילים יוצב במחנה בבקעת הירדן למשך 3 שנים ויהיה נתון לסמכותו של הכוח הבינלאומי. ישראל תציב שתי תחנות התראה בהר עיבל ובבעל חצור. בתחנות אלו יוצבו 300 חיילים ישראלים שיהיו אחראים על הביטחון הפנימי. הכוח הבינלאומי יפקח על התחנות ויהיה אחראי על הביטחון ההיקפי שלהן. קיומן של שתי התחנות יישקל מחדש לאחר 10 שנים.

פלסטין תהיה מדינה ללא צבא אך עם כוחות ביטחון חזקים. נשיאת נשק תותר רק לכוחות הביטחון הפלסטיניים ולא יורשה קיומן של מיליציות חמושות בפלסטין. המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מטנקים, שריוניות (למעט 400 שיריוניות שישמשו את כוחות הביטחון הפלסטינים), רקטות, נשק נגד מטוסים, מרגמות, מטוסי קרב, מסוקי קרב, מערכות ארטילריה וכלי נשק נוספים.

מעברי הגבול לירדן ולמצרים והמעברים הימיים יפוקחו על ידי כוחות פלסטיניים וכוחות בינלאומיים שימנעו כניסת נשק למדינה הפלסטינית. לאחר 5 שנים ייבחן ההסדר על ידי הקב"א. פיקוח ישראלי יתבסס על מצלמות וידאו שיכסו את שטחי הביקורת והמכס.‏[23]

מועצה דתית מייעצת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה הדתית המייעצת תפעל בירושלים ותכלול 21 חברים - 10 מישראל, 10 מפלסטין וחבר נוסף אשר ימונה על ידי אונסק"ו. המועצה תפעל מירושלים ותייעץ לצדדים בנושאים הקשורים בדת, חופש פולחן, המקומות הקדושים וכדומה.‏[24]

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נספח ירושלים מדגים כיצד ייראו הגבול ומעברי הגבול בין ישראל לפלסטין במסגרת הסכם קבע. הנספח אינו כולל את כל נקודות הגבול אלא כמה מודלים נבחרים שיכולים להיות מועתקים למקומות אחרים. בצומת הגבעה הצרפתית יוקם טרמינל גדול אשר יאפשר מעבר בין ירושלים לאל-קודס. הטרמינל יכול להוות גם מעין מרכז מסחרי עבור כל אחד מן הצדדים. כביש 60 יהפוך לכביש דו-לאומי שבכל אחד מצידיו מתנהלת תנועה. באמצעו יוקם מכשול שיהווה את הגבול. בצומת של אמריקן קולוני יוקם מעבר גבול להולכי רגל בין הצדדים. העיר העתיקה על-פי יוזמת ז'נבה תישאר פתוחה אך הריבונות עליה תחולק בין פלסטין לישראל כך שהכותל והרובע היהודי ישארו בידיי ישראל. לא תותר כניסה לעיר העתיקה עם כלי נשק. כמו כן מודגם כיצד ניתן להעביר את קו הגבול בגיא בן-הנום ובאבו תור.‏[25]

נוכחות רב לאומית בהר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח בינלאומי נוסף שיוצב באזור ימוקם בהר הבית. כוח זה יורכב מנציגי המדינות והארגונים החברים ב-IVG ומנציגי המדינות והארגונים החברים בארגון המדינות האסלאמיות (Organization of the Islamic Conference). כוח זה, שבראשו יעמוד נציג מיוחד, יהיה אחראי על עזרה לכוחות הביטחון הפלסטינים בשמירה על הביטחון בהר הבית ובדיקה שלא מתבצעות בהר עבודות חפירה, בנייה ותחזוקה אשר סותרות את ההסכם בין הצדדים. האגף הביטחוני של הכוח יכלול עד 150 שוטרים אשר יישאו נשק מוסתר. אגף המשקיפים יכלול 12 משקיפים אזרחיים ובכללם חברים מאונסק"ו.‏[26]

פליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלסטינים המוגדרים כפליטים יזכו לפיצויים ויורשו לבחור את מקום מגורי הקבע שלהם מבין החלופות הבאות: במדינת פלסטין בכפוף לחוקיה של המדינה, במדינות אחרות בכפוף למכסות קליטה שייקבעו על ידן ובמדינת ישראל בכפוף להחלטתה ולמכסת הקליטה שתשקף את הממוצע הכולל של מכסות הקליטה שיגישו המדינות האחרות.

נציבות בינלאומית תוקם לצורך טיפול בכל סעיפי ההסכם הנוגעים לסוגית הפליטים ולאחר יישומו תפורק סוכנות אונר"א.‏[27]

כבישים ייעודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוותרו שלושה כבישים אשר יהיו בריבונות פלסטינית מלאה אך ישראלים יורשו לנוע בהם ברכביהם ללא צורך בהליכים הרגילים הנדרשים לחציית גבול: כביש 443, כביש 90 בחלק שבין עין גדי ולבית שאן, כביש ירושלים - יריחו עד לצומת בית הערבה.

כדי לנסוע בכביש ייעודי, יצטרך נהג רכב ישראלי לעצור בעמדת בקרה ישראלית שם יירשמו כל נוסעי הרכב ויותקן ברכבו התקן מעקב (דומה ל-GPS). התקן המעקב יאפשר לבדוק בכל רגע נתון שהרכב הישראלי אינו סוטה מהמסלול המותר בכביש הייעודי בלבד. בתום נסיעתו בכביש, יעצור הרכב בעמדת בקרה ישראלית נוספת לוודא שכל נוסעי הרכב שנכנסו לכביש גם יצאו ממנו. רכב ישראלי לא יהיה רשאי להיכנס או לצאת מפלסטין דרך כביש ייעודי. רכב אשר יסטה מהכביש ייעצר על ידי רשויות החוק הפלסטיניות ויועבר לישראל להמשך שיפוט.

הנוכחות של הכוח הבינלאומי אשר תוצב בכבישים הייעודיים תדאג לכך שלא יוצרו עימותים בין נהגים ישראלים לפלסטינים, ותהיה נוכחת בכל אינטראקציה בין פלסטינים לישראלים בכבישים אלה (במקרים של תאונות, עצירת רכב ישראלי שסטה מהמסלול המותר וכדומה).‏[28]

מעברי גבול בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין פלסטין לישראל יוקמו מעברי גבול הדומים באופיים למעברי הגבול בין ישראל למצרים ולירדן. שני מעברי גבול יהיו פתוחים שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. שאר מעברי הגבול יהיו פתוחים חמישה ימים בשבוע בין 06:00 ל-20:00.‏[29]

מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל ופלסטין יחלקו מחדש את המים המשותפים להם. מעבר לבארות, מעיינות ומקורות מים שיעברו לשטח פלסטין ויהיו באחריותה, מקורות המים המשותפים עליהם חל ההסכם הם: חלקים מוסכמים מתת-האזור המערבי של אקוויפר ההר, חלקים מוסכמים מתת-האזור המזרחי של אקוויפר ההר, חלקים מוסכמים מתת-האזור הצפון מזרחי (חרוד/בית שאן) של אקוויפר ההר, חלקים מוסכמים מאקוויפר החוף שמול רצועת עזה, וחלקים מוסכמים מנהר הירדן התחתון (לגבי נהר הירדן מודגש כי למרות שלפלסטין שליטה על חלק ממנו אין ביכולתה לשאוב ממנו על-פי ראות עיניה אלא רק על-פי המוסכם). כמות המים שתועבר מישראל לפלסטין במסגרת החלוקה מחדש תקבע על-בסיס נוסחה אשר תכלול את התנאים ההידרולוגיים והאקלימיים בעת חתימת ההסכם, ותהיה נתונה לשינויים במידה ויהיו שינויים משמעותיים במרכיבי הנוסחה לאורך השנים.

כדי לאפשר ניהול נכון של המים המשותפים יוקם מאגר מידע משותף לצדדים ותוקם נציבות מים משותפת אשר תעסוק בנושאים הקשורים למאגרי המים המשותפים.‏[30]

סביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל ופלסטין מתחייבות לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים במגוון תחומים הקשורים בסביבה כדי להבטיח את תיקון עוולות העבר שהם עשו לסביבה, ודאגה לעתיד טוב יותר. מפורטים המנגנונים, הוועדות וההתחייבויות ההדדיות שהצדדים יבצעו לשם כך. הנספח גם כולל סיכומים מפורטים על מאבק משותף בזיהום האוויר והמים, רשימה מוסכמת של בעלי חיים מוגנים וכללים מוסכמים לטיפול ומחזור של אשפה בשני הצדדים.‏[31]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנספח עוסק באופן בו ניתן לשתף פעולה בין הכלכלה הישראלית לכלכלה הפלסטינית בנושאי תחבורה וחשמל, ומראה כיצד שתי הכלכלות יכולות להנות ולהתפתח משיתוף פעולה כזה. המסמך נכתב במקור על ידי קבוצת ה-Aix ומציע קיום של מערכת כלכלית נפרדת לכל מדינה תוך יצירת מנגנונים של שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני אשר שני הצדדים יהנו מהם.‏[32]

קישור ליוזמת השלום הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזמת השלום הערבית אומצה על ידי הליגה הערבית ב-2002. היוזמה מציעה פתרון מוסכם לבעיית הפליטים, חזרה ישראלית לגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית, בתמורה לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, נרמול היחסים בין ישראל לכלל מדינות ערב ופתיחת קשרי שלום עימן. לצד הסכמי שלום עם סוריה ולבנון, אימוץ הסכם ז'נבה יכול להיכלל כפתרון למרכיב הישראלי-פלסטיני הדרוש כדי להשיג הסכם כזה בין ישראל לכלל העולם הערבי.‏[33]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש הממשלה בעת פרסום היוזמה, אריאל שרון, וממלא מקומו, אהוד אולמרט, התבטאו נגד יוזמי המסמך בטענה שפעלו מאחורי גבה של הממשלה באופן לא דמוקרטי ויצרו רושם כאילו מדובר במסמך בעל תוקף רשמי. על רקע פגישתם של יוזמי המסמך עם מזכיר המדינה האמריקאי אמר אולמרט: "לחתור נגד הממשלה - אין לזה תקדים במדינה דמוקרטית. במסמך ז'נבה יש כניעה טוטאלית במה שקשור לזכות השיבה. אין ויתור, זוהי גניבת דעת".‏[34] יוזמת ז'נבה ספגה גם ביקורת בשל השימוש הרב שעשו אנשיה בכספי ממשלות זרות, כגון ממשלת שווייץ ואחרות, שתרמו מיליוני דולרים למימון השקת היוזמה ומסע הפרסום הנרחב שנלווה אליה והמשיך גם בשנים לאחר מכן.

בתגובה לפנייה להעמיד לדין את יוזמי "הסכמות ז'נבה" לדין כתב רז נזרי, עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין:

היועץ המשפטי לממשלה סבור שאין זה ראוי שקבוצת אישים שלא נתמנתה לכך... תיטול לעצמה שרביט של עשיית הסכמים בנושאים מרכזיים ביחסי חוץ של מדינת ישראל בסיוע של ממשלה זרה, תוך עקיפת הממשלה הריבונית הנבחרת... למותר לציין כי אין חולק על הזכות להביע עמדות פוליטיות מנוגדות לעמדת הממשלה ולנסות לשכנע את הציבור בהן. זכות המהווה אחת מאבני היסוד של כל משטר דמוקרטי. ואולם, משטר דמוקרטי משמעו גם ממשלה נבחרת על ידי העם, שבידיה - ובידיה בלבד - הסמכות להגיע להסכמים עם רשויות זרות ולקבוע מדיניות סוגיות חוץ וביטחון וכיוצא בהן... אכן אם עושי ההסכם אינם טוענים כי הם פועלים כממשלה או כנציגיה, הצורה בה נעשים הדברים בסיוע ממשלה זרה ובכתיבת נייר של הסכם עם גורמים זרים, שמהם אף המכהנים בתפקידים כאלה ואחרים ברש"פ, אומרת דרשני וספק אם הייתה מתקבלת כלגיטימית בכל אומה ולשון.

– ‏[35]

ד"ר אשר כהן הצביע על העובדה שנוסח ההסכם מעורפל ולא דורש מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. לדבריו בעייתיות זו ניכרת כבר במשפט הפתיחה בו מוצגים הצדדים באופן לא סימטרי. בעוד שאש"ף מוצג כנציג הפלסטינים, ישראל לא מוצגת כנציגת העם היהודי.‏[36] כך גם בהמשך מופיעה הצהרה כללית בלבד על "הכרה בזכותו של העם היהודי למדינה", אך לא מצוין שמדינה זאת היא מדינת ישראל, ונאמר כי "הצדדים מכירים בפלסטין ובישראל כבתים הלאומיים של עמיהם", כאשר גם כאן לא מוזכר העם היהודי.‏[37]

ביקורת נמתחה על העמימות הקיימת במסמך בנושאים עקרוניים, על ההסדרים הביטחוניים המוצעים, על כינונו של הכוח הבינלאומי אשר לדעת המבקרים יפגע בריבונות הישראלית ויהיה מוטה לטובת הפלסטינים, על הוויתור שבמסירת הר הבית לשליטה פלסטינית ועל ההסכמה לחזרת פלסטינים לשטחה של מדינת ישראל.‏[38]

לאחר פרסום הנספח הביטחוני כתב פרופ' שלמה אבינרי כי מדובר במנגנון הזוי ולא ישים. לדבריו, "מערכת מסורבלת, רב-ממדית וכוחנית כזאת אינה מתכון לשלום, אלא לחיכוכים ולאי-הבנות. היא תהפוך את תושבי ישראל ופלסטין לנתיניהן של אינספור רשויות צבאיות, מקומיות ובינלאומיות מתחרות".‏[39]

ביקורת נמתחה גם על התופעה בה מוזמנים אישי ציבור וקובעי מדיניות ישראלים לסמינרים וימי עיון שנערכים בבתי מלון וממומנים על ידי מטה יוזמת ז'נבה. בפברואר 2007 פרסם נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר, הוראה האוסרת על עובדי שירות המדינה להשתתף בכנסים אלו.‏[40]

יוזמת ז׳נבה מוגדרת בפי אנשי ימין ככניעה לנרטיב הפלסטיני בשל היותו פשרני אף יותר מהגבולות בוועידת טאבה (2001) וכי היוזמה מוותרת על סמלים ואתרים בעלי חשיבות היסטורית ודתית כמו עיר דוד, בית הקברות על הר הזיתים, חלק מהגן הארכיאולוגי ירושלים וכן, אתרי דת יהודיים קרובים לשטחה המוניציפלי של ירושלים כמו קבר שמואל הנביא וקבר רחל. בימין מאשימים שוויתרו על אתרים אילו אך לא על שטחי המשולש בה לדבריהם מתגוררים תושבים עוינים.

ביקורת פלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזמת ז'נבה עוררה התנגדות חריפה ברחוב הפלסטיני. בכירים בפת"ח ובחמאס מתחו ביקורת על המסמך ובעיקר על הסעיף העוסק בפליטים וטענו שיש בו ויתור על "זכות השיבה". עם המבקרים נמנו גם אישים בהנהגה הרשמית של הרשות הפלסטינית, בהם: השר לענייני חוץ, נביל שעת', יו"ר המועצה המחוקקת, רפיק אל-נתשה והמופתי של ירושלים, השייח' עכרמה צברי, אשר פרסם פתווה לפיה קבלת פיצויים על האדמות הפלסטיניות שקולה למכירתה ולכן אסורה מבחינה הלכתית.‏[41] ד"ר חסן אל-ח'רישה, ראש רשות הצנזורה במועצה המחוקקת הפלסטינית, טען כי אנשי היוזמה האחראים על הפצתה ברחוב הפלסטיני מטעים ומוליכים שולל את הציבור כיון שהנוסח הערבי של היוזמה שהופץ אינו זהה לנוסח האנגלי המחייב של היוזמה.‏[4] דברים דומים אמר גם שפיק אל-חות, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית.‏[42]

בהפגנות סוערות שנערכו ברחבי הרשות הפלסטינית כונה המסמך "אסון לעם הפלסטיני" ונשרפו תמונותיהם של יוסי ביילין ויאסר עבד-רבו.‏[43] גדודי חללי אל-אקצא איימו לחסל את מי שייטול חלק בטקס השקת היוזמה בז'נבה. הוועד המרכזי של הפת"ח פנה גם הוא בדרישה ליאסר ערפאת שיימנע את השתתפות הבכירים בטקס.‏[44]

בעקבות הביקורת המעיטו אישים בהנהגת הרשות הפלסטינית בחשיבותה של היוזמה והציגו אותה כתרגיל פוליטי או כניסיון לתמוך במחנה השמאל הפלסטיני, אך לא כהסכמה לויתור בסוגית הפליטים.‏[45] במאמר שפרסם ג'מאל זקות, ממנסחי יוזמת ז'נבה, בעיתון אל-חיאת אל-ג'דידה ב-30 בנובמבר 2003, נטען כי בסעיף העוסק בסוגית הפליטים יש "עמימות מסוימת" ומטרת המסמך כולו היא רק להוות מודל להסכם עתידי. לדבריו, "המסמך אינו מורה על הבטחת שיבה מלאה וקולקטיבית של מיליוני פלסטינים אבל הוא [גם] אינו מוותר על זכות זו... המסמך הוא רק אמצעי אחד ולא יחיד להמשך המאבק של עמנו להשבת זכויותיו הלאומיות ולהשגת שלום כפי שאישרה הלגיטימיות הבינלאומית ולא יותר מכך".‏[46]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אטילה שומפלבי, ארבעה ימים באוקטובר: כך הושג הסכם ז'נבה, באתר ynet‏, 13 באוקטובר 2003
  2. ^ יפתח אלעזר, דבר מופלא קרה להם בדרך לז'נבה, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2004
  3. ^ רועי כוכבי, בג"ץ הורה: לשדר את קמפיין "הסכם ז'נבה", באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 19 בנובמבר 2003
  4. ^ 4.0 4.1 הפלסטינים יוצאים במסע הסברה בעד הסכם ז'נבה. ראש הצנזורה ברשות הפלסטינית מאשים: הנוסח המופץ בערבית אינו זהה למקור באנגלית, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 2 בדצמבר 2003
  5. ^ אטילה שומפלבי, היום: פלסטינים וישראלים חותמים על הסכם ז'נבה, באתר ynet‏, 1 בדצמבר 2003
  6. ^ מירב לוי, הטקס נפתח תחת אבטחה כבדה ותמיכה רחבה, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)
  7. ^ יועצו של ערפאת: יו"ר הרשות לא בירך על הבנות ז'נבה, באתר נענע10, 7 בדצמבר 2003
  8. ^ ח.ל. חינוך לשלום בע"מ (חל"צ), מס' תאגיד: 513468538, באתר משרד המשפטים
  9. ^ http://www.peacengo.org/hebrew/organization.asp?ID=375
  10. ^ יאיר אטינגרנשות ש"ס בגדר ההפרדה עם "שמאלני חבל על הזמן", באתר הארץ, 30 באפריל 2009
  11. ^ http://www.heskem.org.il/media-view.asp?id=1649&meid=18
  12. ^ יואב יצחקביילין מגלה: תדרכנו את אנשי אובמה ביוזמת ז'נבה, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 29 במאי 2009
  13. ^ אריק בנדר, בכירים ברשות לציבור הישראלי: רוצים שלום, באתר nrg‏, 29 באוגוסט 2010
  14. ^ עריקאת נגד יוזמת ז'נבה: נאומי סולף - לא התנצלתי, באתר nrg‏, 9 בספטמבר 2010
  15. ^ ריבונות על תנאי, המכון לאסטרטגיה ציונית וNGO Monitor, עמ' 36
  16. ^ מי אנחנו
  17. ^ זאב שיףאיפה נספח X של הבנות ז'נבה, באתר הארץ
  18. ^ חשיבותו של הנספח, באתר וואלה!, 29 באוגוסט 2004
  19. ^ עיקרי היוזמה, הנוסח המלא (גרסת וורד למסמך)
  20. ^ כך לשון סעיף 16(4). נספח ההסכם שפורסם בהמשך ועוסק במנגנון ליישוב מחלוקות מפנה לסעיף 16(4).
  21. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/IVG.pdf
  22. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/corridor.pdf
  23. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/security.pdf
  24. ^ http://www.heskem.org.il/heskem-view.asp?id=1958&meid=92
  25. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/Jerusalem.pdf
  26. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/Multinational_Presence.pdf
  27. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/refugees_full.pdf
  28. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/designated_roads.pdf
  29. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/border_crossing_points.pdf
  30. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/water.pdf
  31. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/environment.pdf
  32. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/economy_new.pdf
  33. ^ http://www.heskem.org.il/pdf/Arab_League.pdf
  34. ^ מזל מועלם, פאוול ייפגש עם יוזמי ז'נבה למרות הביקורת, באתר וואלה!, דצמבר 2003, פורסם בהארץ
  35. ^ בלעדי - היוע"מ: יוזמת ז´נבה נוגדת הדמוקרטיה, באתר ערוץ 7, 28 באוקטובר 2010
  36. ^ "מדינת ישראל... וארגון שחרור פלסטין... כנציגוּת העם הפלסטיני".
  37. ^ יולי תמיר ואשר כהןהבנות ז'נבה: תקווה חדשה או מפלה לישראל?, באתר ynet‏, 1 בדצמבר 2003
  38. ^ עו"ד שר: ז'נבה כוללת רק יתרונות לערבים, באתר ערוץ 7, 1 בדצמבר 2003
    יואל בן-נוןטיפשות וזדון בז'נבה, באתר ynet‏, 1 בדצמבר 2003
    קנת פרייס, בעיות בהבנת ה"הבנות", באתר "מגזין מראה"
    שמואל גורדון, הסכם ז'נבה - חוסר יושר אינטלקטואלי, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)
    יעקב עמידרורמודל ז'נבה - מה יש ומה אין בו, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)
  39. ^ שלמה אבינריכך לא עושים שלום, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2009
  40. ^ עמי עצמון, נאסר על עובדי מדינה להשתתף בסמינר מטה ז'נבה, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 23 בפברואר 2007
    בעז ווליניץ, בגלל יוזמת ז'נבה: הליכוד מאיים לפרוש מהשלטון המקומי, באתר וואלה!
    עידן יוסף, שוחד פוליטי? -יוזמת ז'נבה מטיסה עוזרי ח"כים לסופי-שבוע, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 21 ביוני 2009
  41. ^ "משמעות זכות השיבה - חזרת הפליטים לשטח ישראל", באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 2 בדצמבר 2003
    בדצמבר 2003 הערבים לא מוותרים על "זכות השיבה", באתר ערוץ 7
  42. ^ עומר כרמון, הפלסטינים מדברים בז'נבה בשפה אחת ובמחנות הפליטים בשפה אחרת, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)
  43. ^ "ז'נבה לא פותרת את שאלת זכות השיבה", באתר נענע10, 1 בינואר 2004
  44. ^ הפת"ח לערפאת: מנע השתתפות הבכירים הפלסטינים בטקס החתימה, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 29 בנובמבר 2003
  45. ^ דבקות פלסטינית בזכות השיבה לאחר יוזמת ז'נבה, באתר ממרי, 15 בדצמבר 2003
    דלית הלוי, ‏חמאס: שטחי 48 - אדמה כבושה, באתר ערוץ 7, 3 באפריל 2007
  46. ^ אחד ממשתתפי דיוני ז'נבה: במסמך ז'נבה אין ויתור על זכות השיבה, באתר ממרי, 5 בדצמבר 2003