יוזף היידן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוזף היידן

Franz Joseph Haydn

Haydn portrait by Thomas Hardy (small).jpg
דיוקן מאת תומאס הרדי מ-1792
נולד 31 במרץ או 1 באפריל 1732רוהראו, אוסטריה
נפטר 31 במאי 1809וינה, אוסטריה
תקופה/זרם קלאסית
מספר יצירות ידוע כ-1300
Disambig RTL.svg המונח "היידן" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו היידן (פירושונים).

פרנץ יוזף היידןגרמנית: Franz Joseph Haydn‏; 31 במרץ או 1 באפריל 1732 - 31 במאי 1809), מלחין אוסטרי, מחשובי המלחינים בתקופה הקלאסית. נולד ברוהראו ומת בווינה.

היידן, תושב אוסטריה כל חייו, עשה את רוב הקריירה שלו כמוזיקאי החצר של משפחת אסטרהאזי באחוזתם הנידחת. הבידוד שנכפה עליו ממלחינים אחרים וממגמות במוזיקה עד סמוך לסוף חייו הארוכים, אילץ אותו, כפי שביטא זאת, "לגלות מקוריות".

יוזף היידן היה אחיהם של מיכאל היידן, מלחין חשוב כשלעצמו, ושל יוהאן אוונגליסט היידן, זמר טנור.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור שבו נולד וחי היידן רוב ימיו

יוזף היידן נולד ב-31 במרץ או ב-1 באפריל 1732 בכפר האוסטרי רוהראו, באזור בורגנלנד סמוך לגבול הונגריה. אביו, מתיאס היידן, שהיה יצרן גלגלים ושימש גם כראש הכפר (Marktrichter),‏[1] היה מוזיקאי בעצמו, והוא זה שטיפח וכיוון את היידן לכיוון המוזיקה. אמו של היידן, מריה קולר, עבדה לפני נישואיה כטבחית בארמון הרוזן האראך, האציל שחלש על רוהראו. שני ההורים לא קראו תווים, אבל מתיאס גילה התלהבות למוזיקה עממית, ובמהלך חייו למד בעצמו לנגן בנבל. על פי זיכרונותיו של היידן בשנים מאוחרות, המשפחה שנולד אליה הייתה מוזיקלית מאוד והרבתה לשיר יחדיו ועם השכנים.

הוריו של היידן עמדו על כשרונו המוזיקלי של בנם, וידעו כי ברוהראו אין לו סיכוי לזכות בהכשרה מוזיקלית בעלת ערך. משום כך קיבלו את הצעתו של קרוב משפחתם, יוהאן מתיאס פרנק, מנהל בית ספר ומנצח מקהלה בהיינבורג, לקחת את יוזף אל ביתו כשוליה ולהכשירו להיות מוזיקאי. אביו קיווה שפרנק יכשיר אותו להיות מוזיקאי מקצועי, ואילו אמו הניחה שהכשרה כזו שיזכה לה אצל פרנק תסייע לו בייעוד שחזתה לו, הכמורה. היידן יצא איפוא בשנת 1738 עם פרנק להיינבורג (במרחק 16 קילומטרים) ומעולם לא שב לחיות עם הוריו. אותו זמן עוד לא מלאו לו שש.

החיים בבית משפחת פרנק לא היו קלים להיידן. עם זאת, הוא החל ללמוד מוזיקה ועד מהרה יכול היה לנגן בצ'מבלו ובכינור. תוך זמן קצר החלו תושבי היינבורג לשמוע את קול הסופרן שלו מזמר בתפקידי סולו במקהלת הכנסייה. בהיינבורג למד הילד שירה ונגינה בכלים שונים. בניגוד לדעה המקובלת, היידן לא היה אוטודידקט, כדברי יוזף היידן עצמו:

Cquote2.svg

אהיה אסיר תודה לאיש זה אפילו בקברי, על שלימד אותי דברים רבים כל כך, אף כי במהלך הלימודים קיבלתי יותר מלקות מאוכל

Cquote3.svg
– ביוגרפיה של יוזף היידן, גיאורג אוגוסט גריזינגר, Grove Online
קתדרלת סטפנוס הקדוש בווינה

יש יסוד להניח ששירתו של היידן הרשימה את שומעיו, משום ששנתיים אחר כך, ב-1740, הוסבה אליו תשומת לבו של גיאורג פון רויטר, המנהל המוזיקלי בקתדרלת סטפנוס הקדוש שבווינה, שסייר באזורי הכפר בחיפוש אחר נערי מקהלה מוכשרים. היידן הצליח במבחן הקול שערך לו רויטר, וכעבור זמן קצר עבר לווינה, שם עבד במשך תשע השנים הבאות כזמר במקהלה, בארבע השנים האחרונות בחברת אחיו הצעיר, מיכאל.

בדומה לקודמו, פרנק, גם רויטר לא דאג תמיד לוודא, שנערי המקהלה יאכלו די צורכם וגם לא השתדל במיוחד לקדם את השכלתם המוזיקלית. השכלתם הזעומה של החניכים כללה מקצועות שונים, בהם לטינית, עיקרי הדת, אריתמטיקה, קריאה וכתיבה. עם זאת, כנסיית סטפנוס הקדוש הייתה, בימים ההם, בין מרכזי המוזיקה הראשונים במעלה באירופה, ומוזיקה של מלחינים מן השורה הראשונה נוגנה שם כדבר של קבע. היידן יכול היה ללמוד הרבה בדרך של ספיחה, פשוט מעצם היותו שם כמוזיקאי מקצועי.

מאבקים כמוזיקאי עצמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1749, כשהיידן הגיע לבגרות ולא יכול היה עוד לשיר את תפקידי הסופרן במקהלה, הציע מנהל המקהלה למשפחתו של היידן לסרסו, אך אביו לא הסכים לכך והיידן פוטר מהמקהלה. לילה אחד עבר עליו, כנראה, על ספסל בגן הציבורי, אבל חברים הכניסו אותו לביתם והוא החל לחפש עבודה כמוזיקאי עצמאי. באותה תקופה, שנמשכה כעשר שנים, ידע היידן מחסור ועבד בעבודות מזדמנות רבות, בהן חדרן-מלווה למלחין האיטלקי ניקולא פורפורה, שממנו, כך אמר לאחר זמן, למד "את יסודות ה קומפוזיציה האמיתית". הוא עמל למלא את הפערים בהכשרתו, ולבסוף כתב את רביעיות המיתרים הראשונות שלו ואת האופרה הראשונה. במהלך תקופה זו גדלו המוניטין המקצועיים של היידן בהדרגה.

שנותיו כקאפלמייסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1759 (או 1757, לפי אנציקלופדיה גרוב החדשה), קיבל היידן מינוי חשוב ראשון, כמנצח (מנהל מוזיקלי) בחצר הרוזן קרל פון מורצין. בתפקידו זה, ניצח על תזמורתו הקטנה של הרוזן ולהרכב זה כתב את הסימפוניות הראשונות שלו. הרוזן מורצין חווה זמן קצר לאחר מכן אבדות כספיות, שאילצו אותו לפטר את סגל המוזיקאים שהעסיק, אך היידן לא איחר לקבל הצעה למשרה דומה, כעוזר למנצח אצל משפחת אסטרהאזי, אחת העשירות והחשובות בקיסרות אוסטריה. כאשר המנצח הזקן, גרגור ורנר, מת בשנת 1766, הועלה היידן לדרגת מנצח מלא.

כמשרת במדי השרד של משפחת אסטרהאזי, התלווה היידן אל מעסיקיו במסעות בין שלושת משכנותיהם: בית המשפחה באייזנשטט, ארמון החורף שלהם בווינה ו"אסטרהאזה", ארמון חדש ומפואר, שנבנה בחבל ארץ כפרי בהונגריה בשנות ה-60' של המאה ה-18. מכלול החובות ותחומי האחריות שהוטלו על היידן היה עצום וכלל הלחנה, ניהול התזמורת, נגינת מוזיקה קאמרית לפני פטרוניו ובחברתם, ועם הזמן, הפקת הצגות אופרה. על אף עומס העבודה המפרך ראה עצמו היידן בר-מזל להחזיק במשרה זו. נסיכי אסטרהאזי (תחילה פאול אנטון ואחר, חשוב ביותר, ניקולאוס הראשון) היו חובבי מוזיקה בקיאים ואניני טעם, שהעריכו את עבודתו והעמידו לרשותו את התנאים הנחוצים להתפתחותו האמנותית, בהם גישה יום-יומית אל תזמורתו הקטנה.

בשנת 1760, נסמך על הביטחון הכלכלי של משרתו כמנצח, נשא היידן אישה, מריה אנה לבית קלר. הנישואים לא עלו יפה ולזוג לא נולדו ילדים. ייתכן שהיידן הוליד ילד אחד או יותר עם לואיג'ה פולצלי, זמרת בחצר אסטרהאזי, שעמה ניהל פרשיית אהבים ממושכת וקשרי מכתבים תכופים כשיצא למסעותיו.

במשך קרוב לשלושים השנים של עבודתו בבית אסטרהאזי, הפיק היידן זרם איתן של יצירות, וסגנונו המוזיקלי הוסיף להתפתח. גם הפופולריות שלו בעולם שמחוץ לאסטרהאזי גדלה והלכה. עם הזמן, כתב היידן לפרסום לא פחות משכתב למען מעסיקו וכמה יצירות חשובות מתקופה זו, כמו סימפוניות פריז (1785-6) והגרסה התזמורתית המקורית של "שבע המילים האחרונות של ישו" (1786) הוזמנו מארצות חוץ.

בסביבות 1781 קשר היידן קשרי ידידות עם מוצרט, שעל יצירתו השפיע במתן דוגמה זה שנים. על פי עדות מאוחרת של סטיבן סטורייס, שני המלחינים ניגנו לעתים יחדיו ברביעיית מיתרים. היידן התרשם מאוד מן המוזיקה של מוצרט והשתדל לעזור באופנים שונים למלחין הצעיר ממנו. במהלך השנים 1782 עד 1785 כתב מוצרט סדרת רביעיות מיתרים, כנראה בהשראת הסדרה אופוס 33 של היידן. עם השלמתן, הקדיש אותן להיידן, מעשה יוצא דופן ביותר בתקופה, שנשואי הקדשות כאלה היו על פי רוב ממעמד האצולה. קשר האחווה הקרוב כל כך בין מוצרט להיידן היה, אולי, גם ביטוי לאהדה הדדית בין בונים חופשיים: מוצרט הצטרף לארגון בשנת 1784, בעיצומה של כתיבת אותן רביעיות מיתרים, שהוקדשו בסופו של דבר לשותפו לאחווה, היידן. היידן עצמו לא נכח באף אירוע של הבונים בחופשיים מאז הצטרפותו, ובשנת 1787 חברותו במסדר נפסקה.

בשנת 1789 פיתח היידן עוד קשר ידידות עם מריה אנה פון גנצינגר (1750 - 1793), אשת רופאו האישי של הנסיך ניקולאוס בווינה. ידידותם, שתועדה במכתביו של היידן, הייתה ככל הנראה איתנה, אך אפלטונית. המכתבים מבטאים את תחושת הבדידות והמלנכוליה של היידן עקב בידודו הממושך באסטרהאזה. מותה של גנצינגר בשנת 1793 היווה מהלומה להיידן, והווריאציות שלו לפסנתר בפה מינור, החריגות לגבי יצירתו של היידן בנימת הטרגדיה הנוקבת השזורה בהן, נכתבו אולי בתגובה למותה.

מסעותיו ללונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1790 מת הנסיך ניקולאוס ואת מקומו ירש נסיך בלתי מוזיקלי לחלוטין, שפיטר את כל הסגל המוזיקלי בחצרו והוציא את היידן לגמלאות. לאחר שהשתחרר ממחויבותו, התאפשר להיידן להיענות להצעה משתלמת מיוהאן פטר סלומון, אמרגן גרמני, לבקר בממלכת בריטניה הגדולה ולנצח על סימפוניות חדשות בביצוע תזמורת גדולה.

הביקור (1791-2), וכמוהו ביקור חוזר (1794-5) נחל הצלחה מסחררת. הקהל צבא בהמוניו על הקונצרטים של היידן, והוא השיג תוך זמן קצר עושר ותהילה: ביקורת אחת הגדירה אותו כמי ש"איש לא ישווה לו". מבחינה מוזיקלית, הביקורים בממלכת בריטניה הניבו כמה מיצירותיו הנודעות ביותר של היידן, בהן "סימפוניית ההפתעה", "הסימפוניה הצבאית", "דרדור התוף" ו"סימפוניית לונדון", רביעיית "הפרש" ושלישיית "רונדו הצוענים" לפסנתר.

הכישלון היחיד בעסקה הייתה אופרה, "נשמת הפילוסוף", שהיידן נשכר לחבר, בתשלום נכבד. רק אריה אחת הושרה בשעתה, ו-11 קטעים יצאו לאור בדפוס; האופרה בשלמותה בוצעה רק בשנת 1950.

השנים האחרונות בווינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידן שקל בפועל את האפשרות לקבל אזרחות אנגלית ולהשתקע בממלכת בריטניה לצמיתות, כפי שעשה הנדל לפניו, אך שינה את דעתו. הוא חזר בשנת 1793 לאזור ווינה, בנה לעצמו בית גדול ופנה לחיבור יצירות דתיות גדולות למקהלה ותזמורת. עם אלה נמנות שתי האורטוריות הגדולות שלו, "הבריאה" ו"העונות" ושש מיסות למשפחת אסטרהאזי, שבראשה עמד שוב נסיך בעל נטיות מוזיקליות. היידן חיבר גם את תשע האחרונות בשורה ארוכה של רביעות מיתרים, בהן רביעיות "הקיסר", "הזריחה" ו"הקווינטות". על אף גילו המתקדם, צפה היידן לעתיד. באחד ממכתביו הכריז, "כל כך הרבה עוד נשאר לעשות באמנות הזוהרת הזאת!"

בשנת 1802 גברה על היידן מחלה ממנה סבל תקופה מסוימת, עד שמצבו הפיזי מנע ממנו את האפשרות להלחין. דבר זה הקשה עליו מאוד, ללא ספק, משום שכדבריו הוא, זרם הרעיונות המוזיקליים החדשים, המצפים למצוא ביטוי בתווים, לא חדל. היידן זכה לטיפול מסור ממשרתיו וקיבל מבקרים רבים ואותות הוקרה ציבוריים בשנותיו האחרונות, אבל ודאי לא היו אלה שנים טובות בחייו. במשך מחלתו, מצא היידן לא פעם ניחומים בישיבה אל הפסנתר לנגן את Gott erhalte Franz den Kaiser , שחיבר בעצמו כמחווה פטריוטית בשנת 1797. הנעימה הזאת שימשה לאחר שנים את ההמנונים הלאומיים של אוסטריה ושל גרמניה.

היידן מת בשנת 1809, לאחר התקפה של צבא צרפת, בפיקוד נפוליאון, על וינה. בין המילים האחרונות שהגה היה נסיון להרגיע ולעודד את משרתיו, כאשר פגזי תותחים נפלו סמוך לביתו. בסמוך למקום פטירתו הוצב משמר כבוד של צבא צרפת.

אופי והופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידן נודע בקרב בני זמנו באישיותו האדיבה, האופטימית והידידותית. היה לו חוש הומור איתן, שמצא ביטוי באהבתו למתיחות וניכר לא פעם במוזיקה שלו (דוגמה לכך אפשר למצוא בפרק השני של סימפוניית ההפתעה). הוא זכה לכבוד מיוחד מצד המוזיקאים בחצר אסטרהאזי, שעליהם היה ממונה, כיון שהצליח לקיים אווירה נוחה ולבבית ביחסי העבודה וייצג ביעילות את האינטרסים של הנגנים לפני מעסיקם. דוגמה טובה ומלאת חן היא סימפוניה מספר 45 ("הפרידה"). היידן כתב וביצע אותה ב-1772, כתגובה לכך ששהות הצוות המוסיקאלי במעון הקיץ של הנסיך התארכה מאוד, בעוד שמשפחותיהם נותרו באייזנשטאט. הסימפוניה מסתיימת בפרק במהלכו מדי כמה תיבות קמים נגנים אחדים בתזמורת, מכבים את נר התאורה של התווים, ועוזבים את האולם עד שנותרים רק שני כינורות המנגנים דואט. ניכר כי הנסיך אסטרהאזי הבין את המחאה, והחצר עזבה את מעון הקיץ למחרת היום.

היידן היה קתולי אדוק ולא פעם נעזר במחרוזת התפילה שלו כשנתקל בקשיים במלאכת ההלחנה, נוהג שהועיל לו, בדרך כלל. עם סיום חיבור מוזיקלי, היה כותב "לאוס דאו" ("ישתבח האל") או ביטוי דומה בשולי כתב היד. בשעות הפנאי נהנה לצאת לצייד ולדייג.

היידן היה גוץ, אולי כתוצאה מתת-תזונה בילדותו ובנעוריו. בדומה לרבים מבני דורו, חלה באבעבועות שחורות ופניו היו מחוטטים בצלקות המחלה, שהצליח לצאת ממנה בחיים. הוא לא היה יפה-תואר והופתע כאשר נשים התקהלו סביבו בביקוריו בלונדון.

יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידן מתואר כ"אבי" הסימפוניה הקלאסית ורביעיית המיתרים. למעשה, הסימפוניה הייתה כבר צורה מבוססת היטב לפני שהיידן החל בקריירת ההלחנה שלו, ודוגמאות מרשימות לכך אפשר לראות ביצירתו של קרל פיליפ עמנואל באך, בין השאר, אבל הסימפוניות של היידן הן הראשונות, שנכנסו לרפרטואר "התקני" ונשארו שם. אבהותו על רביעיית המיתרים, לעומת זאת, אינה מוטלת בספק: בעיקרו של דבר, הוא לבדו המציא את המדיום הזה. הוא כתב גם סונאטות לפסנתר, שלישיות פסנתר, דיוורטימנטי ומיסות, שהיו לאבני המסד לסגנון הקלאסי בטיפוסי הקומפוזיציה הללו. כמו כן כתב סוגים אחרים של מוזיקה קאמרית, אופרות וקונצ'רטי, אם כי יצירות אלה מוכרות פחות כיום.

אף כי מלחינים אחרים התבלטו בתקופה הקלאסית המוקדמת, בעיקר ק. פ. ע. באך בתחום הסונאטה לכלי מקלדת (הצ'מבלו ופסנתר הפטישים היו פופולריים באותה מידה כמו הפסנתר בזמן ההוא) ויוהאן כריסטיאן באך וליאופולד מוצרט בסימפוניה, הרי להיידן הייתה ללא ספק ההשפעה הכוללת החזקה ביותר על הסגנון המוזיקלי בתקופה זו.

התפתחות צורת הסונאטה לדרך ביטוי מוזיקלית גמישה וסובטילית, שהייתה לכוח השליט בחשיבה המוזיקלית הקלאסית, הנו תהליך, שעליו יש להודות בעיקר להיידן ולממשיכי דרכו. חוש ההמצאה הצורנית שלו הוליך אותו גם למיזוג הפוגה בסגנון הקלאסי ולהעשרת צורת הרונדו בהגיון טונאלי לכיד יותר. היידן היה גם התומך הראשי בצורת הווריאציה הכפולה, דהיינו, וריאציות על שני נושאים מתחלפים, המהווים לא פעם גרסאות הדדיות בסולמות מז'ור ומינור.

מבנה ואופי המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע אוסטרי משנת 1982 עליו מרוקע דיוקנו של יוזף היידן.

מאפיין מרכזי במוזיקה של היידן הוא פיתוח מבנים גדולים יותר ממוטיבים מוזיקליים קצרים ופשוטים מאוד, המעוצבים בדרך כלל מתבניות נלוות סטנדרטיות. המוזיקה מרוכזת מבחינה צורנית, ברוב המקרים, והאירועים המוזיקליים החשובים בפרק יכולים להיפרש במהירות רבה למדי. הנהלים המוזיקליים של היידן יצרו את הבסיס לחלק גדול מן העתיד לבוא בפיתוח הטונאליות והצורה המוזיקלית. הוא נטל סוגות כמו הסימפוניה, שהיו אז קצרות יותר ומשניות למוזיקה הקולית, החשובה מהן, והוסיף עליהן בהדרגה באורך, במשקל ובמורכבות.

עיסוקו של היידן בהלחנה נבע ממחקר בקונטרפונקט המודאלי של פוקס והסגנונות ההומופוניים, שנעשו פופולריים יותר ויותר, בייחוד יצירותיהם של גלוק וקרל פיליפ עמנואל באך. על זה האחרון כתב היידן, "בלעדיו, איננו יודעים דבר". הוא האמין בחשיבות המלודיה, בייחוד כזו שאפשר לפרק לחלקים קטנים יותר, הניתנים בנקל לצירופים קונטרפונקטיים. במובן זה הקדים את בטהובן.

עבודתו של היידן נעשתה מרכזית למה שתואר בהמשך כצורת הסונאטה, ועבודתו הייתה מרכזית לסכימה הבינארית של מה שנקרא אז "מלודיה". הייתה זו צורה מחולקת לקטעים, שההרמוניה המחברת ביניהם ברגעים החשובים מהווה אות לשינוי. אחד החידושים החשובים של היידן (שמוצרט ובטהובן אימצו) היה לעשות את רגע המעבר למוקד של פעילות כבירה. במקום להשתמש באמצעים מקובלים ליצירת המעבר, היה היידן מוצא לעתים קרובות דרכים חדשות, פרי המצאתו, ליצירת התנועה בין שני סולמות צפויים.

תאורטיקאים מאוחרים יותר הצפינו את הארגון הצורני באופן כזה:

  • מבוא: אם קיים בצורה מורחבת, קטע איטי יותר בדומיננטה, במקרים רבים עם חומר שאיננו קשור ישירות לנושאים העיקריים, שיעבור אז במהירות אל -
  • תצוגה: הצגת החומר התמאטי, כולל התקדמות הטונאליות הלאה מסולם הבית. שלא כמו מוצרט ובטהובן, היידן נהג לכתוב תצוגות, שבהן המוזיקה המבססת את הסולם החדש דומה או זהה לזו של הנושא הפותח: זו היא צורת סונאטה מונותמאטית.
  • פיתוח: החומר התמאטי עובר דרך רצף סולמות משתנה במהירות, משנה צורה, מתפרק או משתלב בחומר חדש. אם אין פיתוח, היצירה מוגדרת "סונאטינה". הפיתוחים של היידן נוטים להיות ארוכים ומורכבים יותר מאלה של מוצרט, למשל.
  • רפריזה (ריקאפיטולציה): חזרה אל סולם הבית, שם חומר התצוגה מוצג בשנית. היידן, בשונה ממוצרט ובטהובן, עורך מחדש את סדר הנושאים בהשוואה לתצוגה. הוא גם משמיט במקרים רבים מעברים, שהופיעו בתצוגה (בייחוד כשמדובר בתצוגה מונותימאטית) ומוסיף קודה.
  • קודה: אחרי חתימת הרפריזה על הטוניקה, עשוי להופיע קטע של עיבוד אפשרויות נוספות מן החומר התמאטי.

לאורך התקופה הזאת, עוצבה המוזיקה הכתובה באמצעות הטונאליות, וקטעי יצירה מן התקופה הקלאסית צוינו בקדנצות טונאליות. מעברים החשובים ביותר בין קטעים היו מן התצוגה אל הפיתוח ומן הפיתוח אל הרפריזה. היידן התמקד במציאת דרכים שנונות ולא פעם דרמטיות ליצירת המעברים האלה, על ידי השהייתם או בהצגתם באופן סובטילי כל כך, שרק כעבור זמן מה עומדים על כך, שהמעבר התרחש כבר. פראדוקסלית, ייתכן שאחת הדרכים שהיידן נקט לשם כך הייתה להקטין את מספר האמצעים השונים למעברים ההרמוניים, כדי שיוכל לחקור ולפתח את האפשרויות שמצא באלה שנראו לו המעניינים ביותר.

אולי משום כך היידן ידוע, יותר מכל מלחין אחר, בהלצות שהכניס במוזיקה שלו. הדוגמה המפורסמת ביותר היא האקורד הרם הפתאומי בסימפוניית "ההפתעה" שלו, מס' 94, אבל יש אחרות, אולי מבדחות יותר: הסיומים המדומים ברביעיות אופוס 33 מס' 2 ואופוס 50, מס' 3, או האשליה הריתמית הראויה לציון שהכניס לקטע הטריו של אופוס 50, מס' 1.

קובצי שמע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Multimedia-icon.svg השעון
לעזרה בהפעלת הקובץ
Multimedia-icon.svg הסימפוניה ה-96, פרק ראשון
לעזרה בהפעלת הקובץ

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P Classic Music.png

פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rosemary Hughes - Haydn

"J.M.Dent&Sons,1989,London series "The Masters Musicians רוזמרי היוז - היידן - דנט אנד סונס,1989

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Marktrichter - ראש הכפר, ובמקרים מסוימים גם שופט בכיכר השוק